רש"י על קהלת· רש״י
פרק ח · פסוק יב
אֲשֶׁר חֹטֶא וְגוֹ'. לְפִי שֶׁרוֹאִים שֶׁהַחוֹטֵא עוֹשֶׂה רָע מְאַת אֲלָפִים וְרִבּוֹאוֹת וּמַאֲרִיךְ לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵינוֹ נִפְרָע מִמֶּנּוּ:
מְאַת. מִקְרָא קָצֵר, וְדָבוּק לְפָנָיו, לוֹמַר מְאַת יָמִים, מְאַת שָׁנִים, מְאַת אֶלֶף, וְכֵן "וּשְׁכֻרַת". מִקְרָא קָצֵר, וְחָסֵר שְׁכֻרַת כַּעַס, וְלֹא מִיָּיִן כִּשְׁאָר שִׁכְרוּת:
כִּי גַּם יוֹדֵעַ אָנִי. כִּי אַף בְּכָל זֹאת, שֶׁאֵינוֹ מְמַהֵר לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים וְלִהְיוֹת הֶפְרֵשׁ בֵּין צַדִּיקִים לִרְשָׁעִים, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁסוֹף כָּל אֶחָד וְאֶחָד לִטֹּל שְׂכָרוֹ, וְלִירֵאָיו יִהְיֶה טוֹב: