רש"י על קהלת· רש״י
פרק ו · פסוק ג
אִם יוֹלִיד אִישׁ מֵאָה. בָּנִים:
וְרַב שֶׁיִּהְיוּ יְמֵי שָׁנָיו. (וְרַב הוֹן וְכָל־טוּב יְמֵי שָׁנָיו) שֶׁלּוֹ. "וְרַב" לְשׁוֹן דַּי. דַּי לְכָל־טוֹבָה:
וְנַפְשׁוֹ לֹא תִשְׂבַּע. מֵאוֹתָהּ הַטּוֹבָה, שֶׁאֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ לְהִתְקָרֵר רוּחוֹ בַּמֶּה שֶׁבְּיָדוֹ:
וְגַם קְבוּרָה לֹא הָיְתָה לּוֹ. פְּעָמִים שֶׁנֶהֱרָג, וּכְלָבִים אוֹכְלִים אוֹתוֹ. וְכָל־הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ נִמְצְאוּ בְאַחְאָב, שֶׁהוֹלִיד בָּנִים הַרְבֵּה, וּמָמוֹנוֹ הִרְבָּה, וְהָיָה חוֹמֵד שֶׁל אֲחֵרִים, וְלֹא מָצָא קוֹרַת רוּחַ בְּמָמוֹנוֹ, וּכְלָבִים אֲכָלוּהוּ:
טוֹב מִמֶּנּוּ הַנָּפֶל. שֶׁל אִשָּׁה, כִּי הַנֶּפֶל בַּהֶבֶל בָּא וְהָלַךְ, וְלֹא רָאָה טוֹבָה וְלֹא נִתְאַוָּה לָהּ, וְאֵין לוֹ לְהִצְטַעֵר: