רש"י על קהלת· רש״י
פרק ה · פסוק ה
אַל־תִּתֵּן אֶת־פִּיךָ. בְּנֶדֶר:
לַחֲטִיא אֶת־בְּשָׂרֶךָ. שֶׁיִּפְקֹד הֶעָוֹן עַל־בָּנֶיךָ:
וְאַל־תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ. שָׁלִיחַ הַבָּא לְתָבְעֲךָ צְדָקָה שֶׁפָּסַקְתָּ בְּרַבִּים:
כִּי שְׁגָגָה הִיא. בִּשְׁגָגָה פְסַקְתִּיהָ. כְּסָבוּר הָיִיתִי שֶׁתִּהְיֶה יְכֹלֶת בְּיָדִי לִתֵּן:
וְחִבֵּל אֶת־מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ. מִצְוֹת שֶׁהָיוּ בְיָדֶיךָ, שֶׁעָשִׂיתָ כְבָר, אִבַּדְתָּם. כַּךְ נִדְרָשׁ בַּמִּדְרָשׁ:
עַל־קוֹלֶךָ. בִּשְׁבִיל קוֹלֶךָ: