רש"י על צפניה· רש״י
פרק ב · פסוק יד
כָּל חַיְתוֹ גוֹי. כָּל בֶּהֱמוֹת הַגּוֹיִם.
קָאַת וְקִפֹּד. עוֹפוֹת.
בְּכַפְתּוֹרֶיהָ. פומל״ש שֶׁבְּרֹאשׁ הַגָּג.
חֹרֶב בַּסַּף. הַחֻרְבָּן יִהְיֶה נִכָּר בְּסִפֵּי הַבַּיִת.
קוֹל יְשׁוֹרֵר בַּחַלּוֹן. קוֹל הָעוֹפוֹת מְצַפְצְפִים בַּחֲלוֹנוֹת.
כִּי אַרְזָה עֵרָה. כִּי אֲרָזֶיהָ עִקֵּר וְשֵׁרַשׁ, כְּמוֹ ״עָרוּ עָרוּ״ (תהלים קלז:ז). וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״וְטַלְלָהּ סָתְרוּ״ – הוּא גַּג הַבַּיִת הַסָּפוּן בְּאֶרֶז, שֶׁאֲפִלּוּ בָּתֵּי אֲבָנִים מְסַכְּכִין בִּנְסָרִים שֶׁל עֵץ.