רש"י על צפניה· רש״י
פרק ב · פסוק א
הִתְקוֹשְׁשׁוּ. הִתְלַקְּטוּ וְאִסְפוּ יַחַד, כְּמוֹ ״לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ״ (שמות ה:יב).
וָקוֹשּׁוּ. מַעֲשֵׂיכֶם. הַשְׁווּ מַעֲשֵׂיכֶם לְדַעַת קוֹנְכֶם. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה דָּרְשׁוּ: קַשֵּׁט עַצְמְךָ וְאַחַר כָּךְ קַשֵּׁט אֲחֵרִים. עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם לְשׁוֹן ׳הֶקֵּשׁ׳, אָדָם הַמַּשְׁוֶה עַצְמוֹ וּמְיַשֵּׁר דַּרְכּוֹ.
הַגּוֹי לֹא נִכְסָף. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״דְּלָא חֲמַד לְמֵיתַב לְאוֹרָיְתָא״.