רש"י על נחמיה· רש״י
פרק ה · פסוק יד
אֲשֶׁר צִוָּה אוֹתִי. הַמֶּלֶךְ:
פֶּחָם. כְּמוֹ פֶּחָה שָׁלְטָן, דּוּגְמַת רֵיקָם שֶׁהוּא כְּמוֹ רֵֵיקָה:
מִשְּׁנַת עֶשְׂרִים. לְמֶלֶךְ דָּרְיָוֶשׁ, כִּי אָז עָלָה מִבָּבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה ב:א) ״וַיְהִי בְחֹדֶשׁ נִיסָן שְׁנַת עֶשְׂרִים וְגוֹ׳״:
שָׁנִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה. שֶׁהֵם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה:
אֲנִי וְאַחַי. אֲנִי וַחֲבֵרַי אֲשֶׁר בָּאוּ עִמִּי:
לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא אָכַלְתִּי. לֶחֶם שֶׁהוּא רָאוּי לְמַאֲכַל הַפֶּחָה, שֶׁהָעָם נוֹתְנִין אוֹתוֹ אֶל הַפֶּחָה מִן הַמַּס: