רש"י על נחמיה· רש״י
פרק ב · פסוק ח
וְאִגֶּרֶת אֶל אָסָף. וְתִשְׁלַח כְּתַב אִגֶּרֶת אֶל אָסָף:
שׁוֹמֵר הַפַּרְדֵּס. מְמֻנֶּה הָיָה עַל הַיְּעָרִים אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ:
לְקָרוֹת. מִשְׁקַל חָזָק לַעֲשׂוֹת תִּקְרוֹת וְקוֹרוֹת לְשַׁעֲרֵי בִּירוֹת הַר הַבַּיִת, שֶׁהֲרֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בָּנוּ בְּבִנְיָנוֹ, אֲבָל שַׁעֲרֵי חוֹמוֹת הַר הַבַּיִת וְחוֹמַת הֶחָצֵר אֲשֶׁר סָבִיב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לֹא בָּנוּ עֲדַיִן:
וּלְחוֹמַת הָעִיר. וְלַעֲשׂוֹת קוֹרוֹת לְחוֹמַת הָעִיר:
וְלַבַּיִת אֲשֶׁר אָבוֹא אֵלָיו. וְלַעֲשׂוֹת בַּיִת אֲשֶׁר אֵשֵׁב בּוֹ לְצָרְכִּי:
וַיִּתֶּן לִי הַמֶּלֶךְ. אֶת כָּל אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מִמֶּנּוּ:
כְּיַד. כְּפִי יָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהָיְתָה טוֹבָה עָלָי לְהַצְלִיחֵנִי: