רש"י על נחמיה· רש״י
פרק ב · פסוק ו
וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ. בְּשָׁעָה שֶׁדִּבֵּר אֵלַי הַמֶּלֶךְ הָיְתָה אִשְׁתּוֹ הַמַּלְכָּה יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ:
וְהַשֵּׁגַל. אִשְׁתּוֹ הַמַּלְכָּה, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ה:ב) ״שֵׁגְלָתֵהּ וּלְחֵנָתֵהּ״. שֶׁכֵּן נוֹהֵג הַמִּקְרָא לִכְתֹּב הַמַּלְכָּה אֵצֶל הַפִּלֶגֶשׁ ״נָשָׁיו וּפִילַגְשָׁיו״ (דברי הימים ב יא:כא), כְּמוֹ ״מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים״ (שיר השירים ו:ט):
עַד מָתַי יִהְיֶה מַהֲלָכְךָ. מָתַי תִּרְצֶה שֶׁיְּהֵא מַהֲלָכְךָ וּמַסָּעֲךָ?:
וּמָתַי תָּשׁוּב. וּמָתַי דַּעְתְּךָ לַחֲזוֹר?:
יִשְׁלָחֵנִי. נָתַן לִי רְשׁוּת לָלֶכֶת:
וָאֶתְּנָה לוֹ זְמָן. נָתַתִּי לוֹ זְמָן לַחֲזוֹר: