רש"י על משלי· רש״י
פרק ה · פסוק יט
תִּשְׁגֶּה תָמִיד. רָאִיתִי בְּדִבְרֵי רַבִּי מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן: תִּשְׁגֶּה. תַּעֲסֹק תָּמִיד, וְהוּא לְשׁוֹן עֲרָבִי. וְהֵבִיא רְאָיָה, כְּמוֹ ׳לְבַקֵּשׁ שְׁגִייָה – לְבַקֵּשׁ עֵסֶק׳; וְלֹא יָדַעְתִּי אֵיפֹה נִשְׁנֵית. וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ (עירובין נד:): לְשׁוֹן ׳מַשְׁגֶּה׳ כְּמַשְׁמָעוֹ: בַּעֲבוּר אַהֲבָתָהּ תִּהְיֶה שׁוֹגֵג בִּשְׁאָר עֲסָקֶיךָ, כִּי הִיא מְשַׁמֶּרֶת עַל שֶׁלְּךָ. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן פְּדָת, שֶׁהָיָה דּוֹרֵשׁ בַּשּׁוּק הַתַּחְתּוֹן, וְסְדִינוֹ מֻטָּל בַּשּׁוּק הָעֶלְיוֹן. פַּעַם אַחַת בָּא אָדָם אֶחָד וּמָצָא נָחָשׁ כָּרוּךְ עָלָיו: