רש"י על ישעיהו· רש״י
פרק לד · פסוק ד
וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמָיִם. יִפְחֲדוּ כְּשֶׁאַשְׁלִיךְ אֶת שָׂרֵי אַשּׁוּר וּבָבֶל:
וְנָגֹלּוּ. לְשׁוֹן ׳גּוֹלֵל׳, וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וְיִתְמְחוֹן מִתְּחוֹת שְׁמַיָּא כְּמָא דְאָמַר עֲלֵיהֶן בְּסִיפְרָא״. וַאֲנִי מְפָרְשׁוֹ לְפִי הָעִנְיָן: מִפְּנֵי שֶׁעַכְשָׁיו הַטּוֹבָה וְהָאוֹרָה לָרְשָׁעִים, לִכְשֶׁיִּתְמַחוּ וְיֵחָרְבוּ יִהְיֶה דוֹמֵם הָעוֹלָם חֹשֶׁךְ עֲלֵיהֶם, כְּאִלּוּ נִגְלַל הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר כִּגְלִילַת סֵפֶר:
יִבּוֹל. יִכְמוֹשׁ:
וּכְנֹבֶלֶת מִתְּאֵנָה. ׳כְּמֵשָׁה׳ בָּאִילָן קְרוּיָה ׳נוֹבֶלֶת׳, וְזֶהוּ שֶׁפֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ (ברכות מ ב): מַאי נוֹבְלוֹת? בּוֹשְׁלֵי כּוֹמְרָא, שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ בַּכֹּמֶר; לְאַחַר לְקִיטָתָן צוֹבְרָן, וּמִתְחַמְּמוֹת וּמִתְבַּשְּׁלוֹת: