רש"י על ירמיהו· רש״י
פרק נא · פסוק לט
בְּחֻמָּם אָשִׁית אֶת מִשְׁתֵּיהֶם. אֲכַוֵּין שֶׁיְּהוּ מִשְׁתֵּיהֶן בְּעֵת הַחוֹם, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתַּכְּרוּ:
לְמַעַן יַעֲלֹזוּ וְיָשְׁנוּ. וְיִרְדְּמוּ:
שְׁנַת עוֹלָם. שֵׁנָה עוֹלָמִית. וְכֵן עָלְתָה בָּם: מִתּוֹךְ מִשְׁתֶּה וְשִׁכְרוּת נֶחְרְבוּ וְנֶהֶרְגוּ, וְנִלְכְּדָה הָעִיר; כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּדָנִיֵּאל ״בֵּלְשַׁצַּר אָמַר בִּטְעֵם חַמְרָא וְגוֹ׳״ (דניאל ה:ב), ״אִשְׁתִּיו חַמְרָא וְגוֹ׳״ (דניאל ה:ד), ״בֵּיהּ בְּלֵילְיָא קְטִיל בֵּלְשַׁאצַּר מַלְכָּא וְגוֹ׳״ (דניאל ה:ל), ״וְדָרְיָוֶשׁ מָדָאָה קַבִּיל מַלְכוּתָא״ (דניאל ו:א):