רש"י על ירמיהו· רש״י
פרק כב · פסוק כח
הַעֶצֶב נִבְזֶה. תְּמִיהָּ הוּא: שֶׁמָּא צוּרָה נִשְׁבָּר וְנִבְזֶה הָאִישׁ הַזֶּה שֶׁהֻשְׁלַךְ מֵעַל פָּנַי כְּמִי שֶׁאֵין חֵפֶץ בּוֹ?!
נָפוּץ. נִשְׁבָּר, כְּמוֹ ״כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם״ (תהלים ב:ט). וַאֲחֵרִים הִגִּיהוּ הַעֶצֶב כְּמוֹ הָעֲצַבִּים, ״מְעַצְּבִין אֶת הַקָּטָן״ בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת (קמז.), כְּלוֹמַר: הַאַתָּה נִבְזֶה וְנָפוּץ בְּעֵינֶיךָ כְּעוֹלֵל קָטָן שֶׁמְּעַצְּבִין אוֹתוֹ? מילויילי״ר בְּלַעַז. אֵין זֶה כְּדַי:
הוּטְלוּ. הֻשְׁלְכוּ, לְשׁוֹן הַשְׁלָכָה שֶׁאֵין לָהּ תְּקוּמָה, כְּמוֹ ״כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל״ (תהלים לז:כד):