רש"י על ירמיהו· רש״י
פרק כב · פסוק יד
בֵּית מִדּוֹת. בַּיִת גָּדוֹל, כְּמוֹ ״אַנְשֵׁי מִדּוֹת״ (במדבר יג:לב) שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַה לִמְדֹּד:
וְקָרַע לוֹ. וְהִרְחִיב לוֹ. אֲחֵרִים הִגִּיהוּ וְקָרַע לוֹ וּפָתַח לוֹ, וְכֵן ״וַתִּקְרְעִי בַּפּוּךְ״ (ירמיה ד:ל), ״קָרַעְתָּ שָׁמַיִם יָרַדְתָּ״ (ישעיהו סג:יט) – כֻּלָּן לְשׁוֹן פְּתִיחָה:
וְסָפוּן בָּאָרֶז. מְסַכֵּךְ הַגַּג בַּאֲרָזִים:
וּמָשׁוֹחַ בַּשָּׁשַׁר. ״וּמְצֻיָּר בְּסַמְמָנִים״, תִּרְגֵּם יוֹנָתָן. בַּשָּׁשַׁר צֶבַע הוּא מִמִּין הַצִּיּוּרִים. לָשׁוֹן אַחֵר: וּמָשׁוֹחַ בַּשָּׁשַׁר כְּמוֹ חוּט הַמִּשְׁחָה (כלים יז,יג) אֵיינַאנְ״ט אַנְשִׁינוֹפְלָ״א בְּלַעַז: