רש"י על ירמיהו· רש״י
פרק יז · פסוק טז
וַאֲנִי לֹא אַצְתִּי. לֹא מִהַרְתִּי לְזָרֶזְךָ לַהֲבִיאָם, מִהְיוֹת רֹעֶה טוֹב מְחַזֵּר אַחֲרֶיךָ לְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים:
וְיוֹם אָנוּשׁ. חֹלִי שֶׁל פֻּרְעָנוּת לֹא הִתְאַוֵּיתִי. וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״וַאֲנָא לָא עַנְבִּית עַל מֵימְרָךְ מִלְּהִתְנַבָּאָה עֲלֵיהוֹן לַאֲתָבוּתְהוֹן לְדַחַלְתָּךְ״. וּלְפִי הַתַּרְגּוּם יִהְיֶה אַצְתִּי – לְשׁוֹן עִכּוּב, כְּלוֹמַר: לֹא עִכַּבְתִּי מִלּוֹמַר לָהֶם שְׁלִיחוּתֶיךָ וּלְהָשִׁיבָם אֵלֶיךָ, אִם הָיוּ שׁוֹמְעִים אֵלַי:
מוֹצָא שְׂפָתַי נֹכַח פָּנֶיךָ הָיָה. לְהָשִׁיב אֶת חֲמָתְךָ מֵהֶם: