רש"י על ירמיהו· רש״י
פרק יב · פסוק ה
כִּי אֶת רַגְלִים רַצְתָּה וַיַּלְאוּךָ. קְרוֹבֶיךָ, הַכֹּהֲנִים כְּמוֹתְךָ, וְאַנְשֵׁי עִירְךָ בָּאִים לְהָרְגֶךָ. אֶת רַגְלִים. עִם רַגְלִים, פִּיאוֹנִיד״ש בְּלַעַז:
וְאֵיךְ תְּתַחֲרֶה אֶת הַסּוּסִים. לָרוּץ אֶת הַסּוּסִים; כְּלוֹמַר: וּמָה קְרוֹבֶיךָ הַכֹּהֲנִים בָּאִים לְהָרְגְךָ, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיָּקוּמוּ לְהוֹרְגְךָ שָׂרֵי יְהוּדָה; וְזֶהוּ קִצְפִּי עֲלֵיהֶם, וְזוֹ הִיא הַצְלָחַת הָאוֹיֵב. וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״דְּנָא תְּיוּבְתָּא וְגוֹ׳״. וּמִדְרַשׁ רַבּוֹתֵינוּ (סנהדרין צו.): אִם עַל שְׂכַר שָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת שֶׁרָץ נְבוּכַדְנֶצַּר לִכְבוֹדִי בִּימֵי מְרֹדַךְ בַּלְאֲדָן אַתָּה תָּמֵהַּ, שֶׁהִרְבֵּיתִי גְדֻלָּתוֹ כָּל כָּךְ, מָה תִּתְמַהּ עוֹד כְּשֶׁתִּרְאֶה שִׁלּוּם שָׂכָר שֶׁאֲשַׁלֵּם לַצַּדִּיקִים שֶׁרָצוּ לְפָנַי כַּסּוּסִים!
תְּתַחֲרֶה. אַאֲטִיר״שׁ בְּלַעַ״ז:
וּבְאֶרֶץ שָׁלוֹם. אֲשֶׁר אַתָּה בּוֹטֵחַ שָׁם הִלְאוּךָ:
וְאֵיךְ תַּעֲשֶׂה בִּגְאוֹן. שָׂרֵי יְהוּדָה. וּגְאוֹן הַיַּרְדֵּן מָשָׁל הוּא, לְפִי שֶׁהוּא מְקוֹם אֲרָיוֹת וּנְמֵרִים, וְכֵן לִמְּדָנוּ יוֹנָתָן בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת; וְכָאן תִּרְגֵּם: ״וְאַכְדֵּין אַתְּ מְדַמֵּי לְקָבֵל חֵיוַת בָּרָא דִּי בְּרוּם יַרְדְּנָא״, וְהִנֵּה ״כְּאַרְיֵה יַעֲלֶה מִגְּאוֹן הַיַּרְדֵּן״ (ירמיה מט:יט; נ:מד) תִּרְגֵּם יוֹנָתָן בִּשְׁתֵּי מְקוֹמוֹת: ״כְּאַרְיֵה דְּסָלִיק מֵרוּם יַרְדְּנָא״: