רש"י על יחזקאל· רש״י
פרק מו · פסוק יד
שִׁשִּׁית הָאֵיפָה. יְרוּשַׁלְמִית, שֶׁהִיא חֹמֶשׁ שֶׁל מִדְבָּרִית (מנחות ז.), וְהֵן שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים, הָאֶחָד לְמִנְחַת הַתָּמִיד וְאֶחָד לַחֲבִיתִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁחֲבִיתִין קְרֵבִין לַחֲצָאִין, מֵבִיא הוּא בַּבֹּקֶר עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם וְחוֹצֵהוּ, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בִּמְנָחוֹת (נ:):
לָרֹס אֶת הַסֹּלֶת. אִילְפַּרְ״סִיר בְּלַעַ״ז, לְ״אַ אִימְ״לְלִיר בְּלַעַ״ז. לָרֹס אֶת הַסֹּלֶת – לְכַתֵּת וְלִבְלוֹל בּוֹ אֶת הַסֹּלֶת, לְשׁוֹן רְסִיס, כְּמוֹ ״וְהִכָּה הַבַּיִת הַגָּדוֹל רְסִיסִים״ (עמוס ו:יא), וּלְשׁוֹן מִשְׁנָה: אִם הָיָה עָבֶה אוֹ מְרֻסָּס (שבת ח:ה):