רש"י על יחזקאל· רש״י
פרק כד · פסוק י
הַרְבֵּה הָעֵצִים הַדְלֵק הָאֵשׁ. לְהַרְבּוֹת הָעֵצִים וּלְהַדְלִיק הָאֵשׁ:
הָתֵם הַבָּשָׂר וְהַרְקַח הַמֶּרְקָחָה. כְּשֶׁהַבָּשָׂר חַם מֵעַל הָעֲצָמוֹת וְהוּא מִצְטַמֵּק וּמְעֹרָב בָּרוֹטֶב וּמֵגִיס בַּכַּף, דּוֹמֶה לְמִרְקַחַת פִּטּוּם סַמָּמְנִין, שֶׁמְּעָרְבִין אוֹתָהּ יָפֶה יָפֶה, וּמִתּוֹךְ צִימוּק הַבָּשָׂר עֲשָׁנָהּ נֶהְפַּךְ לְתוֹכָהּ, שֶׁקּוֹרִין אאורש״יר בְּלַעַ״ז, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר וְהָעֲצָמוֹת יֵחָרוּ, יִבְשׁוּ וְיֵעָשְׁנוּ, לְשׁוֹן ״חָרָה מִנִּי חֹרֶב״ (איוב ל:ל), וְכֵן ״לְמַעַן תֵּחַם וְחָרָה נְחֻשְׁתָּהּ״ (יחזקאל כד:יא) – כְּדֶרֶךְ קְדֵרָה שֶׁתַּמּוּ מֵימֶיהָ, בִּרְתִיחָתָהּ מִתְחַמֶּמֶת וְנִשְׂרָפִין חֲרָסֶיהָ וְהַתַּבְשִׁיל מִתְקַלְקֵל: