רש"י על יחזקאל· רש״י
פרק ב · פסוק ו
סָרָבִים. לְשׁוֹן מַרְדּוּת, כְּלוֹמַר: סַרְבָנִים; וְדוּנָשׁ פָּתַר אוֹתוֹ לְשׁוֹן קוֹצִים, וְעֶשְׂרִים שֵׁמוֹת לָהֶם:
וְסַלּוֹנִים. לְשׁוֹן קוֹצִים, וְכֵן ״סִלּוֹן מַמְאִיר וְקוֹץ מַכְאִיב״ (יחזקאל כח:כד):
וְאֶל עַקְרַבִּים אַתָּה יוֹשֵׁב. הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה מוֹכִיחַ יִלְאוּךָ וְיַקְנִיטוּךָ, כְּאִלּוּ אַתָּה יוֹשֵׁב עַל עַקְרַבִּים, הָעוֹקְצִין אוֹתְךָ מִכָּל צְדָדֶיךָ:
עַקְרַבִּים. אַגְלִינְטִייֵ״רְשׁ בְּלַעַ״ז. לָשׁוֹן אַחֵר: עַקְרַבִּים מַמָּשׁ, וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וּבְגוֹ עַמָּא דְּעוֹבָדֵיהוֹן דְּמָן לְעַקְרַבִּין אַתְּ יָתִיב״: