רש"י על חבקוק· רש״י
פרק ב · פסוק ה
וְאַף כִּי הַיַּיִן בּוֹגֵד. וְאַף כְּשֶׁיָּבֹא בֵּלְשַׁצַּר בֶּן בְּנוֹ שֶׁל זֶה, שֶׁיִּבְגֹּד בּוֹ יֵינוֹ, דְּ״לָקֳבֵל אַלְפָּא חַמְרָא שָׁתֵה״ (דניאל ה:א).
גֶּבֶר יָהִיר. הוּא.
וְלֹא יִנְוֶה. לֹא יִתְקַיֵּם מְדוֹרוֹ וְנָוֵהוּ, שֶׁנִּתְגָּאָה וְאָמַר בְּטַעַם חַמְרָא לְהָבִיא כְּלֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְשָׁתָה בָּהֶם, וְהִיא תִּגְרֹם לוֹ שֶׁיֵּהָרֵג וְיִכְלֶה זַרְעוֹ. כִּי גֶּבֶר יָהִיר לֵץ לֹא יִנְוֶה, לֹא יִתְקַיֵּם הוּא וְנָוֵהוּ.
אֲשֶׁר הִרְחִיב. נְבוּכַדְנֶצַּר כִּשְׁאוֹל נַפְשׁוֹ. לְהַשִּׂיג כָּל תַּאֲוָתוֹ בְּרֹחַב לֵב.
וְהוּא כַּמָּוֶת. כְּמַלְאַךְ הַמָּוֶת שֶׁאֵינוֹ שָׂבֵעַ מִלְּהָמִית, כָּךְ זֶה אֵינוֹ שָׂבֵעַ בְּכָל קִנְיָנוֹ.