רש"י על זכריה· רש״י
פרק יא · פסוק יב
וָאֹמַר. אֶל מַלְכֵי יְהוּדָה הַנּוֹתָרִים:
אִם טוֹב בְּעֵינֵיכֶם הָבוּ שְׂכָרִי. קַיְּמוּ מִצְוֹתַי, וְהוּא יִהְיֶה שְׂכָרִי עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם, כְּמוֹ שֶׁנּוֹתְנִין שָׂכָר לְרוֹעֵה צֹאן, וְאָשׁוּב וְאֶרְעֶה אֶתְכֶם:
וְאִם לֹא חֲדָלוּ. וְגַם אֲנִי לֹא אֵיטִיב לָכֶם. וְכֵן מָצִינוּ שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיחֶזְקֵאל: ״הַשּׁוֹמֵעַ יִשְׁמַע וְהֶחָדֵל יֶחְדָּל״ (יחזקאל ג:כז):
וַיִּשְׁקְלוּ אֶת שְׂכָרִי שְׁלֹשִׁים כָּסֶף. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וַעֲבַדוּ יָת רְעוּתִי גֻּבְרִין מִקְצָת״ – אֲנָשִׁים טוֹבִים מְעַט הָיוּ בָּהֶם שֶׁעָשׂוּ רְצוֹנִי, כְּגוֹן ״הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר״ (מלכים ב כד:טז), דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, יְחֶזְקֵאל. וּלְשׁוֹן שְׁלֹשִׁים כָּסֶף – לֹא יָדַעְתִּי לְכַוֵּן כָּאן אֶלָּא כֶּסֶף – לְשׁוֹן חֶמְדָּה. וְאַף רַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּהוּ כֵּן בִּחֻלִּין (חולין צב.), וְהֵבִיאוּ רְאָיָה: ״צְרוֹר הַכֶּסֶף לָקַח בְּיָדוֹ״ (משלי ז:כ). וְאֶת הַשְּׁלֹשִׁים פֵּרְשׁוּ, שֶׁאַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה צַדִּיקִים יֵשׁ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר; וְהֵבִיאוּ רְאָיָה: ״וְחֹמֶר שְׂעֹרִים וְלֶתֶךְ שְׂעֹרִים״ (הושע ג:ב) – חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּבָבֶל; וּשְׁלֹשִׁים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר ״וָאֶקְחָה אֶת שְׁלֹשִׁים הַכֶּסֶף בֵּית ה׳״ – בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וּמִנְיַן הַשְּׁלֹשִׁים – מִדְרַשׁ אַגָּדָה הוּא (תנחומא מקץ ו), שֶׁהֻבְטַח אַבְרָהָם אָבִינוּ בְּכָךְ שֶׁלֹּא יְהֵא דּוֹר פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים צַדִּיקִים. מִנְיָן? ״כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ״ (בראשית טו:ה) – ״יִהְיֶה״ בְּגִימַטְרִיָּא שְׁלֹשִׁים: