רש"י על זכריה· רש״י
פרק יא · פסוק טז
הַנִּכְחָדוֹת. הָאוֹבְדוֹת לֹא יִפְקֹד הָרוֹעֶה לְבַקְּשָׁם:
הַנַּעַר לֹא יְבַקֵּשׁ. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן ״דְּאִטַּלְטְלוּ לָא יִתְבַּע״. הַנַּעַר – הַשּׁוֹטוֹת שֶׁאֵינָן יוֹדְעוֹת לָבוֹא אֶל הַדִּיר:
הַנִּצָּבָה. שֶׁיֵּשׁ לָהּ כֹּחַ קְצָת לַעֲמֹד עַל רַגְלֶיהָ, וּצְרִיכָה סִיּוּעַ לְנַהֲלָהּ לְאַט. וּמְנַחֵם פֵּרֵשׁ וְנִצָּבָה לְשׁוֹן ״לַצְבּוֹת בֶּטֶן״ (במדבר ה:כב):
לֹא יְכַלְכֵּל. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״לָא יְסוֹבַר״, וְדֶרֶךְ הָרוֹעֶה בְּחֵיקוֹ יִשָּׂא (יְשַׁעְיָהוּ מ:יא):
וּבְשַׂר הַבְּרִיאָה יֹאכַל. אֶת הָעֲשִׁירִים יִגְמֹר מָמוֹנָן:
וּפַרְסֵיהֶן יְפָרֵק. עַד כָּלָה. וְדֻגְמַת זוֹ אָמַר דָּנִיֵּאל (דניאל ז:ז): ״אָכְלָה וּמַדֱּקָה וּשְׁאָרָא בְּרַגְלַהּ רָפְסָה״: