רש"י על זכריה· רש״י
פרק ט · פסוק טו
וְאָכְלוּ. שְׁלַל אוֹיְבֵיהֶם:
וְכָבְשׁוּ. תַּחְתֶּיהָ אַבְנֵי קֶלַע, הֵם הַיְּוָנִים שֶׁהֵם מְלֻמְּדֵי קֶשֶׁת וְלִקְלֹעַ בָּאֶבֶן:
וְהָמוּ כְּמוֹ יָיִן. הֲמִיּוֹן בְּקוֹל שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, כְּמוֹ שֶׁהוֹמִים שְׁתוּיֵי יָיִן:
וּמָלְאוּ. נַפְשׁוֹתָם כָּל טוֹב:
כַּמִּזְרָק. שֶׁמָּלֵא דָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ:
כְּזָוִיּוֹת מִזְבֵּחַ. שֶׁמְּנַסְּכִין שָׁם יַיִן וְהַיַּיִן צָף עָלָיו כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּמַסֶּכֶת סֻכָּה (סוכה מט:) לְשׁוֹן שְׂבִיעָה לְשׁוֹן שִׁכְרוּת: