רש"י על דניאל· רש״י
פרק ח · פסוק טז
בֵּין אוּלָי. בְּתוֹךְ הַנָּהָר:
וַיִּקְרָא. הָאָדָם:
וַיֹּאמַר. לַמַּלְאָךְ אַתָּה גַבְרִיאֵל:
הָבֵן לְהַלָּז אֶת הַמַּרְאֶה. פָּרֵשׁ לָזֶה אֶת הֶחָזוֹן׃
לְהַלָּז. לְשׁוֹן חֲשִׁיבוּת, כְּמוֹ שֶׁקְּרָאוֹ חֲמוּדוֹת (דניאל ט:כג). כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ׳הַלָּז׳ בַּעַל צוּרָה הוּא, וּמִכָּאן לָמְדוּ בָּאַגָּדָה: יִצְחָק נִדְמָה לְאָבִיו בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת, שֶׁנִּקְרָא ״הָאִישׁ הַלָּז״ בְּפָרָשַׁת ׳וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק׳ (בראשית כז:א). ״וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר״ (בראשית לט:ו) זֶהוּ הַנּוֹי, הַמָּנוּי בַּחֲמִשָּׁה דְבָרִים שֶׁהָאָב זוֹכֶה לִבְנוֹ (עדויות ב:ט):