רש"י על דברי הימים א· רש״י
פרק ב · פסוק ט
וְאֶת כְּלוּבָי. זֶהוּ כָּלֵב, כְּמוֹ שֶׁמּוֹכִיחַ לְמַטָּה וְכָלֵב בֶּן חֶצְרוֹן; וּבְסֵפֶר שְׁמוּאֵל כְּתִיב ״וְהוּא כָלְבִּי״ (שמואל א כה:ג) – וְתַרְגּוּם: ״מִדְּבֵית כָּלֵב״ (תרגום יונתן). וְכָךְ תַּרְגּוּם ״כָּלְבִּי״ – מַחֲזִיק הָיָה וּמִתְפָּאֵר בְּעַצְמוֹ שֶׁאֵין מְיֻחָס בְּכָל שֵׁבֶט כָּמוֹהוּ; כְּלוֹמַר: אִם שְׁמוּאֵל נָתַן לוֹ מְלוּכָה, (לִי תָּבוֹא הַמְּלוּכָה); וְעַל כֵּן נֶאֱמַר ״מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים״ (שמואל א כה:י) – שֶׁהֲרֵי יָצָא מֵרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה; וִירַחְמְאֵל אָחִיו נָשָׂא נָכְרִית, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְמַטָּה (דברי הימים א ב:כו). וְזֶה כְּלוּבָי – מִתְנַשֵּׂא וּמִתְגָּאֶה (בְּכָל) אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ: