רש"י על איכה· רש״י
פרק א · פסוק ט
טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ. לְשׁוֹן גְּנַאי הוּא. דַּם נִדּוֹתָהּ נִכָּר בְּשׁוּלֵי בְגָדֶיהָ. כְּלוֹמַר, חַטּאוֹתֶיהָ גְלוּיִין. הַרְבֵּה עֲשָׂאָתַן בְּגָלוּי:
לֹא זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ. כְּשֶׁהָיוּ חוֹטְאִין, לֹא נָתְנוּ לֵב מַה תִּהְיֶה אַחֲרִיתָן, לְפִיכָךְ, "וַתֵּרֶד פְּלָאִים". יְרִידָתָהּ נִפְלֵאת פְּלָאִים הַרְבֵּה, שֶׁהַכֹּל מַפְלִיאִים שֶׁאֵירַע לָהּ מַה שֶׁלֹּא אֵירַע לְכָל עִיר: