רש"י על איוב· רש״י
פרק יב · פסוק יז
שׁוֹלָל. שֵׁם דָּבָר הוּא שְׁטוּת, מוֹלִיכָם בִּשְׁטוּת כְּשֶׁהוּא רוֹצֶה לְעַרְבֵּב וּלְבַלֵּעַ חָכְמָתָם, כְּמוֹ ״וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל״ (ישעיהו נט:טו), ״אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב״ (תהלים עו:ו). וְתָ״ו אֲשֶׁר בְּ״מִשְׁתּוֹלֵל״ וְ״אֶשְׁתּוֹלְלוּ״ – כֵּן דֶּרֶךְ לְשׁוֹן עִבְרִית בְּתֵיבָה שֶׁיְּסוֹדָהּ שִׁי״ן אוֹ סָמֶ״ךְ, וְהוּא בָּא לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן נַעֲשָׂה וְנִפְעַל אוֹ מִתְפַּעֵל, נוֹתֵן תָּ״ו אַחַר אוֹת רִאשׁוֹנָה שֶׁל יְסוֹד, כְּמוֹ ״וְיִשְׁתַּכְּחוּ בָעִיר״ (קהלת ח:י), ״וְיִשְׁתַּמֵּר חֻקּוֹת עָמְרִי״ (מיכה ו:טז), ״מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי״ (שמות ט:יז), ״וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב״ (קהלת יב:ה):
יְהוֹלֵל. יְשׁוּטֶה, לְשׁוֹן ״הוֹלְלוּת וְסִכְלוּת״ (קהלת ב:יב):