רמב"ן על בראשית· רבנו משה ב"ר נחמן [הרמב"ן]
פרק ד · פסוק טו
וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת וְלֹא אָמַר "וַיִּתֵּן" לוֹ הַשֵּׁם אוֹת אוֹ "וַיַּעַשׂ", יוֹרֶה שֶׁשָּׂם לוֹ הָאוֹת קָבוּעַ שֶׁיִּהְיֶה עִמּוֹ תָּמִיד, אוּלַי כְּשֶׁהָיָה נוֹסֵעַ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם הָיָה לוֹ אוֹת מֵאֵת הַשֵּׁם מוֹרֶה לוֹ הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלֵךְ בָּהּ, וּבָזֶה יֵדַע שֶׁלֹּא יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ הַהוּא. וּבִבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה כ"ב:י"ב) אָמְרוּ כְּעִנְיָן זֶה, רַבִּי אַבָּא אָמַר כֶּלֶב מָסַר לוֹ, כִּי מִפְּנֵי שֶׁהָיָה פַּחְדּוֹ מִן הַחַיּוֹת מָסַר לוֹ אַחַת מֵהֶן שֶׁתֵּלֵךְ לְפָנָיו, וּלְמָקוֹם שֶׁיִּפְנֶה הַכֶּלֶב לָלֶכֶת יֵדַע כִּי שָׁם צִוָּה לוֹ הַשֵּׁם וְלֹא יֵהָרֵג בָּהּ. הִזְכִּירוּ בּוֹ הַחֲכָמִים אוֹת נִבְזֶה כָּרָאוּי לוֹ, אֲבָל הַכַּוָּנָה שֶׁהָיָה עִמּוֹ הָאוֹת תָּמִיד לְהוֹרוֹת לְפָנָיו הַדֶּרֶךְ שֶׁיֵּלֵךְ בָּהּ, כִּי כֵן לְשׁוֹן "וַיָּשֶׂם":