ריטבא על גיטין· רבנו יום טוב ב"ר אברהם אשבילי [הריטב"א]
דף פד.
הרי זה גיטך ע"מ שתפרחי באויר. או כיוצא בזה בדברים שהיא אינה יכולה לעשות בשום צד הגט כשר ומגורשת דכל שמתנה בדבר שיודע שחבירו אינו יכול לקיימו אינו לא כמפליג בדברים והמעשה קיים דקיי"ל כריב"ב דאמר כל שא"א לו לקיימו בסופו והתנה עליו מתחלתו אינו אלא כמפליגא והגט כשר הרי זה גיטך ע"מ שתבעלי לפ' נתקיים התנאי ה"ז גט ואם לא אינו גט ע"מ שלא תבעלי לאבא ולאביך אין חוששין שמא נבעלה ופרש"י דאין חוששין שמא תבעל והרמב"ם כתב דדוקא באביו כתב דאין חוששין אבל בפ' חוששין ואינו דבביטול לא חיישינן וכמ"ש למעלה והרמב"ן כתב הלשון כפשוטו ואמר דה"ק דאע"פ שנתייחדה עמהם אין חוששין שמא נבעלה להם ואע"פ שבא הבעל וערער שעברה על תנאה אין חוששין לו דכל כה"ג היא נאמנת שלא עברה על תנאה ואיהו לא מהימן עד שיביא ראיה אבל באידך שהיא בקום עשה צריכה היא להביא ראיה וכדכתיבנא לעיל והא דנקט. ע"מ שלא תבעלי לאבא ה"נ שע"מ שלא תבעלי לפ' דאין חוששין לו אא"כ הביא ראיה שעברה על תנאה וע"כ לא נקט לאביך אלא משום דיוקא וע"מ שתבעלי לאבא ולאביך לא קתני דאשמעינן דהוי כמפליגה בדברים אי נמי משום דע"מ שלא תבעלי לפ' לא הוי גט כלל וכדרבנן דפליג עליה דר"א בין בחוץ בין בע"מ וכדפרישית לעיל:
א"ל רבא בשלמא בשר חזיר דאכלה לקיה והאי דלא חשיב כמפליגה בדברים פ' נמי אפשר דמשחדא ליה בממונא ובעיל לה כלומר דרך נשואים א"כ אפינו בזנות דבאיסור מועט איכא למימר דמפייס לה ובעיל לה אבל אבא ואביך שהוא אסור חמור נהי דהיא עבדה איסורא אינהו לא בעי למעבד אסורא כי האי והלכך ה"ל כמפליגה בדברים וכשר וקי"ל כרבא והלכך כי א"ל ע"מ שתאכלי בשר חזיר לא הוי כמפליגה בדבר ים ואי מקיימי תנאה הוי גט וכן ע"מ שתבעלי לפ' אבל ע"מ שתבעלי לאבא ולאביך שהוא אסור חמור ה"ל כמפליגה בדברים וכשר אעפ"י שלא נתקיים התנאי ואי א"ל ע"מ שלא תבעלי לאבא ולאביך או שלא תנשאי כל זמן שלא עברה על תנאה ואינה מגורש' וזה ברור היכא חמ' מתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל כגון שארה כסותה ועונתה שאיהו עקר פירוש שבשעת המעשה הוי כעוקר אבל הכא איהי קא עקרה שאין העקירה לאלתר בשעת נתינת הגט אלא לאחר זמן כשנאכל ואפ"ה אסיק כרבינא דכיון דאלו איהו לא אהני עקרה הכי הוא כאלו עקר אלא אמר רבא היכא אמר דמתנה על מ"ש בתורה כגון שארה כסותה ועונתה דודאי קא עקר ופירש רבינו נר"ו דטעמא משום דאיהו לאו בהדי דידה מתנה אלא הרי הוא כמתנה עם התורה שממה שחייבה תורה מתנה עמה שלא יהא חייב בה וכיון דאין הדבר ניתן למחילה אליבא דר"מ ואליבא דר"י בדבר שאינו של ממון לאפוקי הני דר"י ודאי דבר של ממון הוא ותנאו קוים כיון דא"ל ע"מ שאין לך יש בלשון לשון מחילה אבל בלשון שלא נתן לה לימחל כשהוא מתנה הרי הוא מתנה עם התורה והלכך תנאו בטל אבל הכא עמה הוא דמתנה שהוא א"ל ע"מ שתעש' או שלא תעשה ובכל כה"ג שהוא מתנה עמה ועליה הדבר לעשות כיון שאינה מוכרחת עשות לא חשיב מתנה על מ"ש בתורה ואי קיימא תנאה מגורשת ואם לאו אינה מגורשת כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויאמר לה מאן תנא אמר חזקיה רשב"א היא רי"ח אפילו תומא כר"י ושאני הכא הואיל וקנאתו ליפסל בו דאע"פ שאינה מגורשת מ"מ גיטא הוי ליפסל בו וכיון שכן הרי גט זה כאלו נתנו לה והיא שנו והלכך כלתה נתינה א' וצריך נתינה אחרת ולאפוקי כנסי ש"ח זה או נתנו לה בתורת פקדון דכיון שלא קנאתו כלל א"נ ליטלו הימנה וזה הכלל כל היכא שעשה הגט מעשה בנתינה ראשונה שפסלה מן הכהונה מיהא צריך לחזור ויטלנו הימנה הא לא הכי לא וק"ל כר"י דאע"ג דפליג חזקיה בהדי כתב בשם ר"ח דהאי דחזקיה לאו דהיא ר' חזקיה רביה דר"י מא"י הוה דהאי הוה מבבל והיינו דאין צריך דילכון אמרי כלומר רב כהנא שהוא מבבל אמר כן ולכאורה לחזקיה אמר הכי אלא ודאי דחזקיה הוא חזקיה בריה דר"ח בריה דרב שהיה מבבל ותדע לך דאנו לחזקיה רביה דר"י כי אתא רב כהנא לח"י כבר נח נפשיה דהא ר"י באותו שעה זקן היה וכהו עיניו משיבה וכדמוכח בשלהי הגוזל בההיא מעשה דרב כהנא וכיון שכן קי"ל כר"י. ואיכא מ"ד דחזקיה רביה דר"י הוה דחזקיה בריה דר"ח איהו דהוה רביה דר"י וכשא"ל דילכון אמרי לאו לרבו אמר כן אלא לתלמידי' דייני בבל שהיו בשיבתו וכיון שכן קי"ל כר"י דבתרא הוא דע"כ לא קאמרי דרב ותלמיד הלכה כרב אלא כשחולק עמו ממש אבל אם אמורא אחר היה חולק עליו הלכה כתלמיד שהוא בתרא אם כתבו בתוכו אעפ"י שחזר ומחקו פסול דה"ל כגט שכתב שלא לשמה. אמר רב ספרא כתובו בתוכו תנן מ"ד ה"מ לאחר התורף אבל לפני התורף אפילו ע"מ נמי פסול קמ"ל דלא פי' הראשון דמתני' דקתני בתוכו פסול ולמעוטי אעפ"י דלאחר התורף כלומר חם נא נכתב התנאי בתוכו אלא שאמר הבעל בשעת כתיבה אחר כתיבת התורף שהוא כשר דדוקיי' דמתני' לא אתא אלא למעוטי אחר התנאי וע"פ אבל לפני התורף אפילו בע"פ בשעת כתיבה פסול גזרה שמא כתבו לפני התורף בע"פ אטו לפני התורף בכתב וכל ע"פ דאיירי בכולה שמעתין הוא ע פ בשעת כתיבה ולאפוקי בשעת נתינה דלר"ע פסול ע"פ יותר מבכתב והיינו רישא דמתני' אלא כי איירי בכולה שמעתא בע"פ בשעת כתיבה איירי וכדכת' קמ"ל ד"ס דכתב בתוכו דתנן במתני' אכילה מילת' בין אלפני התורף בין לאחר התורף ובכתיבה דוק' פסול אבל ע"פ אינו פוסל כלל ואפי' מלפני התורף ורב' אמ'ל ל"ש אלא לאחר התורף כלו' אחר התורף הוא דאמרי דאינו פוסל אלא בכתיבה אבל בע"פ לא אבל לפני התורף אפילו בע"פ פוסל וכדאמר דלאחר התורף בע"פ אינו פוסל שמעינן דלפני התורף בע"פ אינו מדינא דאלו הוי מדינא וראי גזרה לאחר התורף ע"פ אטו. לפני התורף ע"פ כי היכא דגזרה לאחר התורף בכתב מדינ' הוא דא"כ אמאי לא גזרו לאחר התורף ע"פ אטו לאח' התורף בכתב דכל היכא דליכא חדא גזרה כותב וכדאית' בסמוך ועוד דבהדיא מוכח בסמוך דלאחר התור' בכתב אפילו בחוץ אינו מדינא אלא משום גזרה דהא אוקי רבא ברייתא דכל התנאים פוסלי' דלאחר התורף ואמ' אליבא דרבנן דמכשירי דטעמייהו משום דנא גזרי והיינו משום דהויא מרה לגזרה דאפי' לאחר התורף נמי כשא' התנאים וכדבעי כפ' בסמוך הלכך ליכא פסול מן הדין לרבא אלא. לפני התורף בכתב וגזרי' לאחר התורף בכתב אטו לפני התורף בכתב ולפני התורף ע"פ והא דאמר רבא שתיק שתוקי נבעל עד דכתיבתו טורפא בגיטא היינו כי היכי דנא לידכר חוץ דפוסל ע פ לפני התורף אבל משו' ע"מ לא דע"מ אינו פוסל ע"פ אפינו אליבא דרבא משום דהוי גזרה לגזרה וכדבעי למימר קמן וכ"כ הרמב"ם:
ת"ר. כל התנאין פוסלי' בגט פי' בין בחוץ בין בע"מ כלומר שתתני לי ר' זוז דאי ע"מ שלא תנשאי הרי הוא כחוץ וכדכתב לעיל והכי מוכח בהדיא בירושל' דכתבתי לעיל ופוסלי' כתיבתו קאמר והכי מוכח בהדיא מדאמרו חכמים חוץ שפוסל ע"פ פוסל בכתב אלמא דר"י בכתב איירי דאי לא כתב מאן דכר שמיה והא דאמר כל שפוסל ע"פ פוסל בכתב פוסל ע"פ בנתינתו קאמר כגון חוץ או ע"מ שלא תנשאי דהוא כחוץ וכדפרי' וליכא לפרש כל שפוסל ע"פ בשעת כתיבתו דא"כ קשיא לר"ש דחמר לעיל דע"פ בשעת כתיבה לעולם לא פסיל הכא שמע מינה כדפרי' וכל התנאין דאמר דפוסלי' ואפילו בע"מ ל"ש נתקיים או שבטלו פוסלים דע"מ דומיא דחוץ ומה בחוץ בין הכי ובין הכי אף בע"מ כן ושלא כדברי הרז"ה שכתב שחין תנאין דע"מ פוסלים בגט אלא כעין משנתי' כלומר כשכתבם בגיטו בטלם וחזר ומחקו שהתנאי אינו מתקיים אבל כל היכא שנתקיים התנאי אינן פוסלים ואפי' בכתב ומהירושל' למדה ואינו נראה לפי גמרתנו וה"נ מוכח בסמוך א"ר זירא מחלוקת לפני התורף דר"י ס' גזרי' ע"מ אטו חוץ דחוץ דוקא לפני התורף שהוא פוסל מן הדין אבל אחר התורף לח והיינו דלא גזרינן ע"מ אטו חוץ אלא בפני התורף ואם לאחר התורף כחוץ נמי מן הדין אמאי לא גזרינן בע"מ לאחר התורף אבל לאחר התורף כחוץ אלא ודאי כדפרי' מהכא משמע דאפי' לר"ס אינו פוסל מן הדין אלא חוץ דלפני התורף דהא ר"ס כר"ז ס"ל כדבעי למיכחב בסמוך ומתני' דקתני אם כתבו כתובו ואוקימנא בחוץ לאו דוקא בחוץ וכדפרי' אבל בע"מ נא פסיל כלומר בשאר תנאי' דעלמא:
אב"א לפני התורף ורבנן מהכא משמע דר' דפסיל לפני התורף אפי' נתקיים התנאי פסיל דאי לא ליקמא כשנתקיים התנאי וד"ה ומתני' ה"ק דוקא חוץ הוא שפוסל בין שקיים תנאו בין שחזר ומחקו אבל ע"מ לא פסיל הינא שנתקיים התנאי אלא ש"מ כדפרי' דלר' דפסיל בשאר התנאים ליכא הפרש בין נתקיים התנאי ללא נתקיים וכדתיב' לעיל ושלא כדברי הירוש':
ורבא אמר מחלוקת לאחר התורף דר' סבר גזרה נאמר התורף אע"ג דלפני התורף גופיה בשאר תנאין אינה מדינא אלא משום גזרה דחוץ ר' סבר דהא לאו גזרה לגזרה היא דכולה חדא גזר' ורבנן ס' לא גזרינן משום דהוי גזרה לגזרה משום דלאחר התורף גופיה דחוץ אינו מן הדין אלא משום גזירה וכמ"ש לעיל אבל לפני התורף ד"ה פסול דגזרינן לפני התורן דע"מ אטו לפני התורף דחוץ שהוא מדינא ומהכא שמעינן מאי דכתיב לעיל דאליבא דרבא ע"מ אינו פוסל משום דהוי גזירה לגזיר' וה"ה ע"מ ע"פ אף לפני התורף דהוי גזירה לגזירה ולא פסיל דהא לרבא ליכא דפסיל מדינא אלא חוץ לפני התורף בכתב ובודאי חסרי חוץ בע"פ אטו חוץ בכתב אבל ע"מ לא משום דהוי גזירה לגזירה וכדפרי' והא דאמר דכתב גט על תנאי ד"ה פסול פי' אם כתב התנאי בתוכו והיינו דהקשה ליה ר"ז מפלג פליגי בטעמא דסבר דאפילו בלפני התורף מכשרו רבנן אימא ד"ה כשר וה ד לאחר התורף דר"ז דשאני ליה הכי כטעמיה מי' א ברייתא כפשטא אתו דרבא בלפני התורן דלעיל פסלי..ף נין פסק הלכה פסק הרי"ף כרבא ואע"ג דר"ז ור"ס בחדא שיטא דודאי ר"ס דאמר מלפני התורף ע"פ אפי' בחוץ אינו פוסל כר"ז ס"ל דס' דלרבנן לא גזרי ע"מ אטו חוץ דאלו לרבא דסבר דגזרינן ע"מ בכתב אטו חוץ ה"ה ודאי דאיכא למגזר בחוץ ע"מ אטו חוץ בכתב וא"ה קי"ל כרבא דבתרא הוא ועוד דברייתא דתני אבוה דר' אבין דפשטא כרבא אתיא ואע"ג דמשני לה ר"ז לא סמכא אשנויי וכללא דנקטי' מההיא שמעת' דחוץ פוסל לעולם בכתב ואפי' לאחר התורף אעפ"י שחזר ומחקו בע"פ לפני התורף אעפ"י שחזר ובטלו אבל לאחר התורף היכא שנתנו סתם או שבטלו אינו פוסל וע"מ פוסל בכתב לפני התורף וא"כ נתקיים התנאי אבל להתר התורף בכתב א"נ לפני התורף ע"פ אינו פוסל כרבנן דקי"ל כוותייהו הו ואליבא דרבא וכדכתיב:
והא דתנן הרי את מותרת לכל אדם אלא אלמנה לכ"ג משום דנקיט לה הכי בכל דוכתא נקט נה הכא אבל כאן משום גירושין הללו או נאסרת בהכי כללו הרי את מותרת לכל אדם אלא לכ"ג או לכהן הדיוט א"נ דכותב הוא שאעפ"י שהיתה אלמנה או שנאסרה בגירושין גמורים לא הוי שיור כיון דליכא אלא חיוב לאו והא דאמר גירות לא שכיח מיתה שכיח פי' שכיח טפי מגירות. במאי קא מפלגי רבנן ס' ידים שאין מוכיחות הוין ידים ואע"ג דלא כתיב ביה ודין מוכחא מילתא דבהאי מלתא מגרש לה ור"י ס' לא הוין ידים וידים שאין מוכיחות חות אי ה"י או לא הוין ידים פלוגתא דאביי ורבא הוא בנדרים בפ"ק דאביי סבר דהוין ידים ורבא ס' דלא הוין ידים והתם מפ' דרבא לאו דוקא כר"י אלא ה"ה כרבנן דהא בהדיא אמרינן דרבא דאמר כר"י ואביי כרבנן א"ל רבא לא אנא דאמרי' אפי' כרבנן דע"כ לא קאמר רבנן אלא משום לא כתי' מנאי מוכחא מלתא דמניה קאמר שהרי אין אדם מגרש אשת חבירו ולפ"ז כי א ר הכא בידים שאין מוכיחות הויין ידים לאו דרך כלל קאמר אלא ידים כי הני הויין ידים משום דמוכחא מלתא דמניה קאמר ומוכחא מילתא נמי דבהא גיטא מגרש לה ואע"ג דלא פי' התם בנדרים אלא מנאי ה"ה לודין דאמרי' מוכחא מילתא כדאמרינן הכא ונקט חדא מינייהו התם וה"ה לאידך דתדע לך דהכי הוא דהא אתא לאוקומי רבנן כרבא ואי איתא דפליגי עליה בודין מה שתרצו דרבה דקאמר אפי' כרבנן אינו דאכתי פליגי עליה ואפי' לגמרי כאביי אלא ש"מ כדפרי' ולפי אותה סוגיא קי"ל כרבא וכרבנן דידים ש"מ בעלמא. לא הוין ידים והכא הוין ידים אלא מי' כיון דאסתפק לן בגמרא אי בעי' ודין או לא ולא איפשיטא אלמא מסתפקא להו לבעלי הגמרא אי הלכה כר"י בודין משום דדילמא מסתבר טעם דלא מוכחא מילתא כולי האי דבהאי גיטא מגרש לה כמו במינאי דמוכחא מילתא טפי מפני שאין אדם מגרש אשת חבירו וכיון שכן נקטי' לחומרא ובעי' ודין אבל מנאי לא בעי' כרבנן ור"נ דאפי' מנאי בעינן דכיון דמסתפקא לן ואפשר דלא הוי ידים מוכיחות א"כ ודאי אדחייא לן מ"ש התם דרבא אמר כרבנן דאע"ג דבמנאי אפשר דס"ל כותי' כיון דבודין לא ס"ל כוותייהו אדחייא לה וסברי למאן דאתמר התם רבא דאמר בר"י ואביי כרבנן וקי"ל לגמרי כר"י ובעי' ודין מנאי כנ"ל וזה יותר נכון. ואיכא מ"ד כי אמרינן התם דרבא דאמר כרבנן דע"כ לא קאמר רבנן אלא משום דמוכח מלתא דמניה קאמר ומפני זה אין אדם מגרש אשת חבירו דוקא מנחי קא צריך אבל לא ודין משום דבין ר"י בין רבנן כולהו בעי' ודין ולפ"ז יהיה הלכה כרבנן דלא בעינן מנאי אבל ודין בעי' דהא לא פליגי רבנן עניה והא דמשמע הכא דפליגי רבנן ור"י אפי' בודין משום דס"ל הכח כדקס"ד התם מעקר דרבא כר"י ואביי כרבנן וכי בעי' הכא אי בעי' ודין או לא כמו ודין וכן לפי מאי דקס"ד הכא דפליגי בעינן אבל ודאי היכא דכ"ע מודו דבעינן ודין וזה אינו מחוור דא"כ ה"נ למפשטא מההיא דהתם דכ"ע בעי' ודין ולא איפלגו אלא במנאי ועוד דכיון דהכא משמע דבכל פליגי ואי סוגיא במקומה זה ודאי נראה עקר לפי' נראה הלשון הא' עקר ומי' גבי קד שי בעי' ליה וכדאיתא התם משום דלא מוכחא מלתא דלדידה מקדש לה דהא אין אדם מקדש אשה חבירו אמר אביי האי מאן דכתיב גיטא לא לכתוב ודין ביו"ד דמשמע ודין אלא לכתוב ודן בלא יו"ד ואע"ג דאביי סבר דידים שאין מוכיחות הויין ידים ולא בעי ודן משום דנהגו ספרי למכתב ודין משום חומרא יש לחוש לדברי, ר"י אמר דלכתבו בענין שלא יוכל הבעל לערער דלאביי מוטב שלא יכתבנו משיכתבנו שלא כראוי דאפשר דנפיק מניה חורבא ולא לכתוב אגרת ביו"ד דמשמע איגרת כנלמר אי זנתה תהיה מגורשת ואם לאו לא תהיה מגורשת וכן כולן והא דאמר דלורבי' לואו דשבוקין ולאו דתירוכין מאו דלורכיה יותר משאר אותיות קאמר דא"כ דמיא לנון חלא דנורכיה כראוי כשאר אותיות כלומר שיזהר שלא לקשרם וכתוב בספר העיטור משמיה דרבוותא דכל הני דקדוקי דאביי לא צריכי ונא אתי בעל ומערער אנן אתקי' אלא דבעי' להו כדי שלא יבא הבעל לערער וחי אתא בעל ומערער ודאי חיישי' ליה וכ"כ רב האיי גאון ומי' נראה כהם בא הבעל וערער קודם שנשאת לא תנשאי אבל להוציאה אם נשחת אינו נראה ולקמן בג' גטין פסולי' נאריך בזה בס"ד והיכא דכתב למהך לאתנסבת אלא צריך הרי את מותרת לכל אדם איכא מ"ד דנ"ל ואיכא מ"ד דצריך לאתנסבא אלא בנשואין וצריך הרי את מותרת להתירה בזנות והרי חת מותרת לחוד נא סגיא דאי אתא בעל וערער שלא התירה אלא לזנות והרמב"ן מהמחמירין שמצריך ב' הלשונות עד שהוא קרוב לומר שאם נח כתב בגט הרי את את מותר' לכל אדם שחם נשאת תצא שזהו גופו של גט ואק"ל מ"ש מהכא דלא קסגי דלא תנסבא ואמרי' דשייר זנות ואלו בהוריו' אמרי' הורוה ב"ד להנש' וקלקל' חייבת ומפרשי' עלה מאי קלקלה כגון אלמנה לכ"ג חבל זנתה פטורה דבכלל הוראת ב"ד שהתירוה לינשא הית' שהיא פנויה וי"ל דגבי ב"ד שאני כיון דשרו לה לינשא והא דאבעי' לן אי בעי' ודן מסתברא דצריך להזהר לכותבו בראש הגט או בסופו בעי דמשמע דהאי ודן אכולה מלתא קאי אבל אי כתבו באמצע אפשר דלא משמע דקאי אכולא מנתא והא דאמרי' דאתקין רב בגטין אלא פ' בר פ' פטר נחו דוקא האי לישנא דהא ספר מקנה בעי' וכדאמר בההוא גיטא דאשתכח בנהרדעא אלא חיגר נפולאי נהרדע' פטרי' ותרוכית יתיכי הא דאמר דאתקין רב בגטין מיומא דנן לאפוקי מרבי' לרווחא דמלתא הוא דתקין הכי לחומרא דהא רב כר"י ס"ל וכן במחי דתקין לעלם לאפוקי מדבעת מניה רבא מר"נ לשופרא דמלתא תקן כדי שלח להוכיח לעזעל הגט וכן פרש"י וכדפרי' לעיל והא דאתקין ר"י בשטר זביני דעבדי כל שחין. פי' בתוס' דלרווחא דמלתא תקן דבלאו הכי חייב דאגמ' דאמרי' דסמפון בעבדים ליכא היינו במומין הנראין ממש דסבר וקביל במומין שבסתר משום דנא קפיד אבל בשחין דפעמים איתיה ופעמים ליתיה ולא חזי ליה בכי הא ודאי ל"ל דלא קפיד דלא חזי ליה אלא דחי מדינא חייב אלא לרווחא דמלתא ולשופרא דשטרא הוא ותו לא מידי: