ריטבא על גיטין· רבנו יום טוב ב"ר אברהם אשבילי [הריטב"א]
דף סו.
גמרא אמר רב הונא גיטו כמתנתו פרש"י וגיטו דש"מ כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר דהכי אמרי' ב"ב אף גיטו אם עמד חוזר ואע"ג דיהיב ליה סתמא ולא אמר אם מתי ומה גיטו אע"ג דלא פריש אף מתנתו אע"ג דלא קנו מינה וק"ל עלה וכי מה אצטריך ר"ה לאשמועינן דש"מ מקנה באמירה בעלמא מפו' הוא בב"ב דדברי ש"מ כמסורין וככתובין דמו לפיכך פי' דה"ק גיטו של כל אדם כמתנתו ומתנתו כגטו ובכל שמתנתו אם עמד חוזר כגון מצוה מחמת מיתה אף גיטו אם עמד חוזר והא אי לאו דר"ה לא ידעי' ליה דבגטו אם עמד חוזר בדלא פי' אם מתי ומי' רבינו נר"ו מוסיף בה ואומר דה"נ קאמר מה מתנתו אם עמד חוזר אפילו באותה שאלו לא עמד אינו חוזר כגון מתנה בכל הנכסים בקנין דמיפה את כחו לפי דעת מקצת המפרשים דס"ל הכי א"נ במצוה מחמת מיתה במתנה בקנין וכמהיום דבריא ודאי אם עמד חוזר לא עמד אינו חוזר כיון דאמר מהיום וכן דעת רבינו נר"ו: אבל במתנה בכל הנכסים בקנין דמיפה כחו אליבא דשמואל דהלכתא כוותיה אפשר דבהא חוזר במתנתו דאינה קונה אלא לאחר מיתה ובמקומה כבר יתבאר בס"ד אם יגזור ה' עלינו:
אף גיטו אם עמד חוזר אעפ"י שלא עמד אינו חוזר דגט למתנ' דש"מ כדין איכא (לרמוז) לדמות ומה שמקנה ש"מ כדין לא אמרינן דכל שעמד חוזר במתנתו דלא אמרי' הכי אל' במה שמקנה באמירה בעלמא דמן הדין לא מהני אלא מתקנת חכמים אבל במה שמקנה מן הדין וכראוי בכי הא לא אמרינן דחוזר במתנתו דאם עמד חוזר משום דאומדן דעת הא דלא יהיב אלא ע"ד מיתה אבל אינו חוזר במתנתו והלכך גט אי איכא לדמויי למתנה בדין איכא לדמויי דהא בגט כל מה שיש לו לעשות יעשה ומה גיטו אע"ג דלא פי' כלומר בכל הני דמתני' כיוצא בקולר כו' אף מתנתו של אלו כיון דאמר תנו אע"ג דלא קנו מידו והשתא אשמועינן ר"ה טפי דאפ"ה דהן בריאים כיון דבהולין הם תקנו ג"כ בהן להקנות באמירה בעלמא וא"ת דהא נמי ידעי' ליה דהא ב"ב אמרינן מנין למתנת ש"מ באמירה כו' ילפינן ליה מאחתופל דכתיב ביה ויצו אל ביתו בצואה בעלמא וההיא דיוצא בקולר הוא גרוע מניה דהוא ע"י עצמו וי"ל דבתר דידעינן והני דינייהו שוין דבתר דאשמעינן ר"ה דהכי הוא דאסמכוה רבנן אקרא דאחיתופל אבל מדר"ה גמר לה ועוד מפ' בים ויוצא בשיירה אתה לאשמועינן דלא ילפינן להו מאחיתופל מתקיף לה רבי אבא אי מה מתנתו ישנה לאחר מיתה אף גיטו ישנו לאחר מיתה לפי פי' המפרשים אתיא הא כפשטא לפי' רבינו נר"ו דאמר בגט למתנה כדין איכא לדמויי דכי מקשה אמאי קא מדמה גט למתנה דקנין שנעשית כדין מה מתנתו ישנה לאחר מיתה דטפי איכא לדמותו למתנה דבאמירה בעלמא דליכא ביה חדוש אחר ממתנה דקנין דאיכא ביה חדוש טפי משאר מתנות דש"מ ומה היא ישנה לאחר מיתה דלא חלה מחיים כלל ואם רצה לחזור בו חוזר אף גט נמי דישנו לאחר מיתה לענין שיהא יכול לחזור בו ופריק הכי השתא בשלמא מתנה ישנה לאחר מית' וכיון שכן דין הוא שיהא יכול לחזור בו אבל גט דא"א לחול לאחר מותה אנא מחיים אי איכא לדמויי למתנה דחלה מחיים איכא לדמויי והלכך אם לא עמד אינו חוזר בענין זה מפרש רבינו נר"ו ופי' שאר המפרשים נראה עיקר שלשון הגמ' מתיישב בו ואסיקנא דר"א הכי ק"ל ר חמרא קאמר דמי חמרא לא קאמר ואידך מחמר' כדי ליפות את כתו פי' שאם אמר ארבע מאה זוזי חמרא אם נשפך או נאבד מראהו שפוך דה"ל כבית בביתי או שור בשורי דאמרינן התם דמראהו מת מראהו נפול נפול וה"נ כיון דאמר דנהר פניא ה"ל כאלו פי' את היין שלו כנ"ל אבל אם אמר חמרא סתם בכי הא ודאי נותן לו כווני ואין מראה לו גרוע כדאמרינן בתוספתא גבי חטים דאם היו הולכים מח' מט' מי' נותן מט' ואם נאבד היין לא נאבד לו דכל הרעות אין מראה לו אבודים מראה לו ולאפוקי ממ"ד דעשאן שותפין והפסידו לפי חשבון א"נ י"ל דבדבר מעורב ביין כיון שלא אמר חבית בחביותי אלא חמרא דנהר פניא אעפ"י שהוא כחמרא וכדפרישית י"ל דאין מראה לו גרוע דלא אמר כן אלא בדבר מסויים כגון בית או שור אבל ביין או בכל דבר שאינו מסויים י"ל דעשאן שותפין והפסידו לפי חשבון והא נמי דוקא כשא"ל חמרא דהנהר פניא או חמרא כחמראי דדעת א' הוא וכדפי' אבל בחמרא סתם לא הפסיד כלום ויש לו לתת יין בינונית וכדאמרינן בחטי' אבל אם אמר דמי חמרא בכי הא ודאי אמרינן דמה שיוצא ראשונה מן היין נותן לו ואם נאבדו נאבדו לו אבל אם אמר מדמי חמרא משמע דאין לו כלום אלא עד שמ אבד כל היין וכיון שכן עשאו שותף בדמים והפסיד לפי חשבון אבל אם אמר מחמרא כל היין לאחריותו וכבר הארכתי בזה בפ"ק גבי למנה קבור לא חיישינן:
תוספתא א האומר ר' זוז יש לי ביד פ' וג' מאות ביד פ' ומ' ביד פ' יצא עליהם כתוב וב"ח גובה אעפ"י שלא נתכנסו כולם אבל אם אמר יטול ר' מפ' ופי' מכח לה דהרי יש לו ביד פ' והרי ביד פ' נתכנסו כולם גובה ואם לאו אינו גובה אלא לפי חשבון דכיון שמנאם תחלה הרי הוא כאלו פי' שיטלם משלשתם וכיון שנפסד א' מהחובו' הפסיד חלקו המגיעו באותו חוב ונר' דאם נאבד בא מהחובות מקצתו שלא הפסיד זה כלום וגובה ממנו מה שמגיעו בכל חוב וחוב לאחריות חלקו שיש לו בכל חוב וחוב וכן דעת רבינו נר"ומתני' מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קונו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו כתב הרמב"ן דנראין דברים שאם היו עומדין י' בני אדם על שפת הבור ואמר כל השומע קולו יכתוב דלא ה"ל ככלכם ואין כותבין אלא שנים שלא נתכוון זה לרבות בעדים אלא ליתן רשות לכל ב' שירצו לכתוב ונכון הוא והא דאמר דכל השומע קולו יכתוב דוקא כל השומע אבל אם אמ' כל הרוצה לכתוב גט לאשתו יכתוב לא דהא במודר הנאה בכה"ג מותר וכדא' בנדרים המודר הנאה מחברו תורם לו תרומתו ומוקמי' לה כגון דאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום וטעמא משום דכל הרוצה אינו כשליח גמור שהרי תולה הדבר בדעתו אבל כל השומע קולו יכתוב הוא שליח גמור וא"ת היכי הויא תרומתו תרומה דהא בעי' שליח איכא למימר דבתרומה בגלוי הדעת לחוד סגי והכי משמע בפרק אלו מציאות. גמרא וליחוש שמא שד הוא אמר ר"י אמר שמואל כשראו לו דמות אדם דחזו ליה בבואה כו' כ' התוס' דדוק' דמושלך בבור הוא דחיישי' לשד ובעי' דליחזי בבואה דבבואה א"נ בעומד בראש ההר כדאיתא ביבמות מפני שהשדים מצויים במקומות אלו אבל בעיר לא חיישינן להכי שאם אתה אומר כן אין כותבין גט לאשה אא"כ בודקין אותו אם יש לו בבואה דבבואה וזה אינו אלא כל שרואין לו דמות אדם בעוד כותבין גט לאשתו והכי הוא מפו' בירושלמי במקום זה דגרסינן התם אר"ח למדני יונתן בני והם שראו בוכיא של אדם ר"א בשם ר"ח הדא דתימא בשדה אבל בעיר אפילו לא ראו בוכיא של אדם ותו תנינן מי שהיה מושלך בבור ומי' ד' יונתן אומר (והוא שראו לו בוכיא של אדם א"ר בון המתקון מצויין בבורות כדרך שהן מצויין בשדות וליחוש דילמא צרה הוא תניא דבי ר"י בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פי שאין מכירין ודעת רבוותא דדוקא לצרה הוא דלא חיישי' אבל לשד ודאי חיישי' וצריך לראיה בבואה דבבואה ואי לא לא כתבינן דלשד חיישינן מפני שהוא מצוי בבורות וכדמוכח בירוש' דכתיב' וכ"כ הרי"ף פ' בתר' דיבמו' מעשה לסתור חסורי מחסרא והכי קתני אי הוכיח סופו על תחלתו הרי זה גט ומעשה בבריא אם מעצמו נפל הרי זה גט ואם הרות אחזתו חזקה ואינו גט והלכת בהא כדרשב"ג דלא פליגי רבנן עליה ואע"ג דפליגי רבנן בהא בכותב כל נכסיו לאחר ושתק ולבסוף צווח דרשב"ג אומר הוכיח סופו על תחלתו כדאיתא בחולין בפרק השוחט שאני התם דאיכא אומדנא דמוכח טפי דאמר כתובו והא דאמר דאם מעצמו נפל הרי זה גט נראה מהירושלמי דכל שנפל לאלתר מסת מא אותו דמעצמו נפל אבל כל היכא דנפל לאחר זמן לא והא דאמרינן מי משוי איניש שליח במקום אבא ופסקינן דמשוי איניש שליח במקום אבא לפום מאי דאמרינן לקמן דהתם סופו פסול לא אמרינן השתא אלא בדינא דאי משום איניש שליח ברא במקום אבא אומר לא ומשכחת לה כגון שאמר מתחלה לסופר לכתוב מתני' אמר לב' תנו גט לאשתי או לג' כתבו ותנו הרי אלו יכתבו ויתנו פי' הם מעצמם דתנו גבי ב' ככתבו ותנו דג' ורישא ד"ה הוא דבהא ליכא מאן דפליג דלא פליגי אלא בג' שא"ל תנו או יאמרו לאחרים או אם יש להם דוקא לעשות ורישא דהא מתני' לב' תנו מייתי לה לעיל בפי' ואביי ורבא פליגי התם בפי' דאביי הוא דאמ' טעמ' דכותבין הם עצמן ואינן רשאין לומר לאחרים לכתוב הוא משום בזיון דבעל כדי שלא ידעו בגירושין וכדפרי' לעיל וכוון שכן לאביי ודאי כולה מתני' משום בזיון דבעל ואפי' אליבא דר"י ותדע לך חדא דהאי רישא ד"ה היא ואפי' ר"י וכדפרי' ואביי פי' דטעמ' משום בזיון כו' משום דמילי נינהו ומילי לא ממסרן לשליח אלא ודאי טעמ' דתרוויהו משום בזיון דבעל וכיון שכן גבי תנו דג' דפליגי טעמ' נמי מ"ה דר"י סבר' דאכתי איכא משום בזיון דבעל והלכך יכתבו הם דוקא ור"מ ס' דעשאן ב"ד ותו ליכא משום בזיון ועוד ראיה דטעמ' דר"י לאביי משום בזיון דבעל הוא דהא אמר' לעיל גבי אביי ורבא מאי בינייהו א"ב שליח מתנה למ"ד משום בזיון דבעל מתנה אינה כגט כלומר דבמתנה ליכא בזיון ואמר דבפלוגת' רב אמר מתנה אינה כגט ושמואל אמר הרי הוא כגט ואי ס"ל דטעמ' דר"י אפילו לאביי משום מילי לא ממסרי לשליח הוא א"כ היכי קאמר דמתנ' אינה בגט דהא ודאי קי"ל כר"י ובהא ליכא מאן דפליג וא"כ לר"י מתנה הרי היא כגט ורב ואביי התם דינא קאמרי דמתני' אינה כגט ואליבא דהלכת' ואי טעמא דר"י משום דמילי לא ממסרן ודאי הוי כגט אלא ודאי בין רב בין אביי ס' דטעמ' משום בזיון דבעל והיינו דאמרי המתנה אינה כגט משום דבמתנה ליכא בזיונ' ובשנים שא"ל תכו או בג' שא"ל כתבו ותנו לא פליגי משום שאלו אינם אלא עדים ואם יאמרו לאחרים שיכתבו איכא בזיונה אבל בג' שא"ל תנו פליגי דר"א ס' דכיון דלא א"ל כתבו אלא תנו עשאו שליח וניחא ליה במאי דעבדי אינהו וכיון שכן ליכא בזיונה דה"ל כאלו א"ל בהדי' לאחרים שיעשו אם תרצו ור"י סבר דאכתי קפיד ואיכא משום בזיון ולפי זה מודה ר"י ודאי באומר אמרו דהא תו ליכ' מקום בזיון ואליב' דאביי מתני' דתנן התם סופר ועד כשר ד"ה היא וליכ' חורב' דאית לו ההוא סברה דאמרינן בגמרא דכשר ולא תעשה הוא דאפי' בחתם חתומו וכיון דכשר ולא תעשה היא לא שכיח וליכא למיחש לחורבה כך מתפרשת לדע' אביי אבל רבא סבר דטעמ' משום דמילי נינהו ומילי לא ממסרן מילי בב"ד אלימי וממסרן ור"י פליג ואמר דאפי' מילי לא ממסרן ולדעת רבא ודאי מודה ר"מ באומר אמרו דהא טפי עדיף אמרו מתנו לג' וכיון דבתנו לג' ס"ל דממסרן כ"ש באומר אמרו (אלמ' דהא טפי עדיף אמרי מתנו לג' כיון דר"מ מודה כתבו בג' כ"ש באומר אמרו (וזה ברור לר"י דפליג בתנו לג' אפשר באומר אמרו דעדיף טפי א"נ אפשר דלא מודה דכיון דפליג במילי דב"ד באומר אמרו ובגמר' יתבאר גמר' שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו אמר לשני כתבו ותנו גט לאשתי ואמר לסופר וכתבו וחתמו הן מהו ואק"ל למאי נקט כתבו דהא תנו גבי ב' ככתבו דמי יש לומר דזו איזה קושי' דמשום דתנו בב' הוא ככתבו מפרש לה בהדיא וא"נ, לרבותא נקטיה דאפו' באומר (בעיא) כתבו מספק א"ל אי כשר אי לא משום דדילמא כתב ידו קאמר שלח להו תצא והדבר צריך תלמוד מאי היא כלומר מאי מספקא ליה לשמואל או לימא מילי אי ממסרן לשליח או לא מימסרן כר"י האמר שמואל הלכה כר"י דאמר מילי ממסרן לשליח והלכך פשיטא דגט זה פסול ומאי מספקא ליה דקאמר והדבר צריך תלמוד וק"ל ואמאי מקשי ליה מדר"י דהא בב' ד"ה דלא ממסרן וליכא מאן דפליג וכדפרישי' במתני' וה"ל לאקשויי והא תכן אמר לב' תנו גט לאשתי הרי אלו וכתבו ויתנו ופי' הרמב"ן דהוינו דלא מקשה ליה ממתניתן דהיא בפי' משום דדילמא השתא ס"ל דכתבו כתב ידן הוא אבל כתב הגט נעשה כאומר אמרו או כאמר לג' תנו דמודה כר"מ באומר לאחרים דיכתבו ויתנו מ"ה לא יכול לאקשויי ליה ממתניתין אלא מדר"י דאמר מילי לא ממסרן ופסק שמואל דהלכתה כוותיה וסבר האי מקשה דלר"י דאמר דמילי דב"ד לא ממסרן ה"ה נמי דאומר אמרו דלא מימסרן וכיון שכן אפי' תימא דכתב בגט נעשה כאומר אמרו:
לא מודה ר"י באומר אמרו אלא כתובו כתב ידן או כתוב הגט פי' ודאי לא מספקא ליה לשמואל מילי לא ממסרן או ממסרן ופשיטא ליה דלא ממסרן כר"י אלא דהא מספקא כתיבו כתב ידן או כתב הגט דאי כתב הגט פשיטא דפסול דמילי לא ממסרן אבל אי כתב ידן הוא כשר משום דכתיבת הגט נעשה כאומר אמרו ואע"ג דסבר ר"י דמילי לא ממסרן מודה באומר אמרו אבל מעיקרא נמי הכי ס"ל דמספקא ליה אי כתב ודן או כתב הגט והיינו דלא אקשי' ליה ממתניתין וכדפירש ומי' השתא לא מסוים לכולה מילתא דטעמ' דשמואל משום דאי כ"י הוא כתב הגט נעשה כאומר אמרו ומודה ר"י באומר אמרו משום דמקש' דבריו במה דמספק' ליה אי כ"י או כתב הגט דפשיט' דכתב הגט ולבתר דאתרצ' מהאי קושי' הדר למילתיה וגמר מאי דבעי לומר מעיקר' דטעמ' דשמואל משום דס"ל דמודה ר"י באומר אמרו ומי מעיקר' נמי ה"ק דבלא"ה לא הוה אמר מידי ולבסוף מפ' לה וכדפרי' רבינו נר"ו ומקשי ותפשוט לה ממתני' כלומר היכי איכא לספוקי הכא דכיון דבמתני' דינא אתא לאשמועינן אם איתא דכתבו היינו כ"י הל"ל הרי אלו יחתמו ויתנו ומדקתני אילו יכתבו ויתנו משמע דמכתיבת הגט קאמר ומתרצי' דהיא גופה קמיבעיא ליה דאפשר דחתימה נקיט לה הוא בלשון כתובו ויכתב דקאמר דקאמר הכי קאמר ואק"ל ואמאי לא שני ליה דיכתבו דמתניתין ודאי כתיבת הגט הוא כדקא הוה ס"ד ואפ"ה ליכא למיפשט דכתיבו דרישא כתב הגט הוא דדילמא כי קאמר וכתב הגט נעשה כאומר אמרו מ"מ כשר ולא תעשה הוא מש"ה קתני מתניתן דהם בעצמם יכתבו לכתחילה וי"ל דהא ל"ק חדא דה"ל כמ"ד אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתימו ובהא איכא דמכשיר לקמן ואפילו לכתחילה דאמר כשר ותעשה א"נ י"ל דמתני' ודאי דינא קתני ולאו דלכתחלה קאמר אלא לאשמועינן דגט זה כשר אם נעשה כענין זה ותדע מדאמרינן גבי ג' דאם א"ל תנו דיאמרו לאחרים מפני שעשאן ב"ד וכיון שעשאן ב"ד הרי הוא כאמר אמרו ואלו לג' שא"ל אמרו לסופר וכתוב ולפ' ופ' שיחתומו ודאי כשר לא תעשה הוא משום שמ' תשכור עדים וכדאמר לקמן בב' וכיון שכן היכי קאמר דלכתחלה יאמרו לאחרים ויחתמו ויתנו אלא ודאי ש"מ דמתני' לאו לכתחילה קאמר אלא דינא קתני וכדפרי' עוד נ"ל לומר דהא ל"ק כלל דלא יכול לשנויי ליה הכי דהאיך אפשר לומר דכתבו דרישא כתב ידו וכתבו דסיפ' כתב הגט ושיוציאם תנא דתרווייהו בלשון כתובה אלא ע"כ יכתבו דריש' דסיפ' ואי סיפ' בכת' הגט ריש' בהכי ומש"ה שני לי' גופי קמבעי' לי דאי ס"ל דכתבו כ"י הוא הא כת' הגק כשר כלומר משום דנעשה כאומר אמרו והא אמר שמואל הלכה כר"ג דאמר מילי לא ממסרן וקס"ד השתא דמילי לא ממסרן אפילו באומר אמרו ופריך דאי ס"ל הרי מודה ר"י באומר אמרו דלא פליגי ר"י אלא בג' שא"ל תנו ו אבל כשא"ל בפי' אמרו מודה ר"י דיאמרו לאחרים ואע"ג דכשר ולא תעשה הוא וכדאמר לקמן ה"נ לאו לאכשורי לכתחל' קאתינן אלא בדיעבד קמבעי' להו אם נתגרשה אם תנש' או אם נשאת אם חצ' ואק"ל והיכי אמרינן דמודה ר"י באומר אמרו והא ה"ל עד מפי עד ופסול וי"ל דאלו עושים עדות ע"פ הראשון אלא מעשה הוא שעושים ע"פ משום דהני נמי שלוחים דבעל נינהו אלא שאלו הב' מודיע' אותם שהבעל עושה שלוחים לכתבו ולחתו' בו וליתן גט לאשתו וכיון שהם ב' נאמני' בכך אבל להעיד במלוה א' ע"פ אחרים שמודיעם אותם שכן היה שא"ל שפלוני א"ל שיעשו שטר לפ' שהוא חייב לו כך וכך הרי אלו ודאי אין עושין ואינן מעידין עד שישמעו הדבר מפיו וכבר הארכתי יותר מזה בענין זה לעיל פ' כל הגט בשם הרמב"ן דה ר"י באומר אמרו והתנן כתב סופר ועד כשר ואר"י חתם סופר שנינו ואר"ח מתני' מני ר"י היא דאמ' מילי לא ממסרן פרש"י דאמר מילי ממסרן נ"מ האי חורב' דאמר בסמוך דזימנין דא"ל לסופר ויכתוב ולפ' ופ' שיחתומו ומשום כיסופא דסופר אזלי ומחתמי' ליה בחד מהנך ובעל לא אמר הכי וכן עקר והיינו דלא פרישו ליה משום דבעי לפ' בסמוך ול"ל משום חורבה לאחריתי לבד מיה' הוא כר"י וכדבעי למימר בתוס' דא"כ קשי' האיך לא פי' לה תלמודא הכא ולא בשום דוכת' אלא העקר כמו שפירש"י דמשום חורב הוא דמוקמי' דאקשי' ליה אם אית' דמודה ר"י באומר אמרו אמאי מדר"מ לה כר"י משום הך חורבא דאכתי איכ' לההיא חורב דהקשו התו' מאי קמקשה לשמואל מדר"י דאמר חתם סופר ועד שנינו דהא שמואל לא כתב סופר ממש ומוקי לה בספר' דמובהק' כדלקמן אבל חתם מודה דפסול משום הך חורב' וי"ל דהא ל"ק דשמואל מוקי לה בכתב ממש לאו לאפוקי חתם סופר אלא אף כתב סופר קאמ' דבכת סופר ועד קמכשר בין בכתיבה הנכרת כגון ספרא דמובהק בין חתימה אפילו מובהק דאי כתב סופר כשר בע"א בספרא דמובהק ה"ה נמי וכ"ש דמכשיר בחתם סופר וע"א והרמב"ן דאפילו בכתב סופר איכא נמי חורבא דזימנין דא"ל לב' אמרו לסופר ויכתוב ולפ' פ' ויחתומו ומשו' כיסופ' לא מחתים אלא חד מהנך דכיון דכתב סופר מובה' קאי במקום אכתי איכ' כיסופא ולא מחתמי' אלא ע"א מנייהו ובעל לא אמר הכי ומייתי להא דר"י משום דאתמר עלה דמתני' ונקוט ליה תלמו' בקושט' אבל ה"ה דאיכא לחורבא דשמואל ואק"ל למה ליה לאתויי למתני' ולדר"ח לימא הכי ומודה ר"י באומר אמרו והא נפיק מניה חורבא דזימנין דא"ל וי"ל דזו אינה קושיא דע"כ אצטריך לאתויי מתני' לאשמעינן דחתם סוםר כשר דאי חתם סופר פסול ליכא חורבא ואק"ל אמאי מייתי להא דר"ח בלא דר"ח הוה יכול לאקשויי וי"ל דאי לאו דר"ח לא הוה ידענא ואיכא למיחש להאי חורבא אבל השתא דאשמעי' ר"ח דאיכא למיחש להאי חורבא והיינו דלא מוקי לה כר"מ קשיא האי דאמרי כיון דאמר מר כשר ולא תעשה שכיח ק"ל א"כ ר"ח אמאי מוקי לה כר"י אפילו כר"מ נמי אתיא דאפילו לדידיה ליכא חורבה ויש מתרצים דהא דר"ח אתיא כמאן דמפיק ליה לקמן בגמרא לומר דר"ח סבר דכשר ותעשה ומיהו למה שפרש"י לקמן דלא מפני אנא רבא ורב יוסף בלחוד אכתי קשיא וי"ל דכ"ע ודאי ס' בין ר"ח בין שמואל דכשר ולא תעשה הוא ומי' שמואל סבר כיון דלא שכיח ליכא למגזר ומתני בחתם סופר כר"מ דר"ח סבר דאע"ג דכשר ולא תעשה הוא אכתי איכא למגזר הלכך מוקי לה כר"י משום דס"ל דלא מודה ר"י באומר אמרו ומי' הוא גופיה אמר לקמן דכשר ולא תעשה הוא א ס"ל כר"י בהא אלא כר"מ א"נ י"ל דאה"נ דהוה יכול לאקשויי י אלא דעדיף ליה לאקשויי בהיא גופא לומר דאכתי קושיין לא מתרצא ואכתי איכא לחורבא ובמסקנא איתרצא נמי הא והראשון נראה עקר: