ריטבא על גיטין· רבנו יום טוב ב"ר אברהם אשבילי [הריטב"א]
דף כא:
אין כותבים במחובר לקרקע פי' בירושלמי דנפקא לן מדכתיב ספר מה ספר שהוא תלוש אף כל שהוא תלוש ונר' דלפום גמ' דילן אינו משום האי טעמא דהא אמרינן בגמרא דספר לרבנן לספירת דברים אצטריך ועוד דלפום ההוא טעמא בעלה של עציץ נקוב לכ"ע אסור דדינו כמחובר בכל מקום ואלו הכא בגמ' דילן שרי בעלה של עציץ נקוב ורבא דאסר ע"כ לא אסר אלא גזרה שמא יקטום אבל מדינא לא ונר' דלפום גמרא דילן טעמא משום דכתיב ונתן בידה ולאו משום דידה משמע דבר הניתן מיד ליד כדאמרינן גבי אונאה או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד דא"כ ה"ל למעוטי עבדים כי התם והכא על של עבד כשר ועוד דהתם לא גרסי' הכי אלא משום דשני קרא בדבוריה דהנ"ל או קנה מעמיתך מאי מיד דוקא דבר הנקנה מיד ליד אבל הכא לא שני קרא בדבוריה ותדע לך דמשום דשני הוא דאלו בדוכת' אחרינא רבויא הוא כדאמרי' התם גגה חצרה וקרפיפה מנין ת"ל ונתן בידה מ"מ וכן גבי גנבה דכתיב אם המצא תמצא בידו הגנבה וממעטי' התם קרקעות לאו משום דידו ממעטי' אלא מדכתיב משור עד חמור וכדדרש להו התם להני פרטי אלא הכא טעמא משום דבעי לקיומיה קרא כפשטיה דכתיב ונתן בידה א"א אלא בתלוש שא"א לתת דבר מחובר בידו של חברו ממש אא"כ קוצצו והא כתיב וכתב ונתן בידה מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר קציצה כתיבה ונתינה כדאמרינן בגמרא ומהכא נ"ל לאיסור:
יד של עבד וקרן של פרה וכיוצא בו חשוב מחוסר קציצה כיון שמה שמשייר אצלו הוא העיקר שיש לו חיות וכיון שמה שנשאר נשאר בחיותו זהו העיקר ומש"ה חשיב מחוסר קציצה אבל במאי דמשייר בקלף או בטבלה לא כיון שהכל לקציצה אחר כתיבה מן הדין וכדמוכח מההיא דבין שיטה לשיטה וכדכתיבנא לעיל ועוד יש ראיה מדקאמר לסמן על עלה של עציץ נקוב רבא אמר אסור גזירה שמא יקטום ודוקא בעציץ גזרו גזירה שמא יקטום משום שמה שנשאר נשאר בחיותו והיא עקר אבל בתלוש אחר בעלמא בקלף גדול לא דאי לא ל"ל עציץ נקוב אפילו בכל תלוש הו"ל לאסור אלא שיש גאונים שאסרו וראוי להחמיר אבל ודאי מן הדין בכה"ג כשר ולא הוי מחוסר קציצה אבל כל דבר שנשאר בחיותו חשוב קציצה משום שנשתנה שמו עליו שמעיקרא חי והשתא מת ומעיקרא מחובר והוי בחיותו והשתא כשנתלש מת ואין לו חיים ומשום האי טעמא אסר לכתבו לכתבו בעלה של עציץ נקוב בקונים ומ"מ בנותן לה כל העציץ התירו דאע"ג דחשוב כמחובר כיון דאפשר לקיומיה קרא כפשטי' כשר ורבא דאסר לא אסר משום האי טעמא אלא גזירה שמא יקטום וכיון שכן אמרינן שאינו מחוסר קציצה אלא בדבר שמה שנשאר הוא עיקר שנשאר ברייתו אבל בדבר אחר לא כגון אם מתה הפרה או העבד כשר אעפ"י שאינו נותן לה הפרה או העבד משום דהא לא חשיב מחוסר קציצה שהרי מה שמשייר אצלו אינו עיקר והרי זה כמשיב בטבלה או בנייר דאמרינן דלא חשוב מחוסר קציצה ואפשר דמזה אין. חלוק בין מתו או הימיתן הוא כיון דמעיקרא אפשר לקיומיה קרא כפשטיה ועכשיו אין חשידות בחלק א' בהן מחלק א' כשר ולא הוו מחוסר קציצה ומי' היכא שמתו מאיליהן נראה דמותר וכדכתיב ויש לדון ולאסור כיון שבשעה לא היה ראוי לגרש בו מפני שהיה בדעתו לשיירו אבל אם כתבו על קרן של פרה שמתה ומשייר את הפרה בכי הא ודאי כשר ומי' בכותב על עלה של עציץ נקוב ומת האילן כיון דאף קודם שמת אינו איסור אלא משום גזרה נראה ודאי דכשר ומי' בכותב הגט על האילן שמת ודאי פסול דאכתי חשיב מחובר וליכא לקיומו קרא כפשטיה או בקציצה או בחפירה וכה"ג לאו כלום ואפי' לרבנן דאמר הדין בפ' נגמר הדין גבי תלויה דמשקעין את הקורה בארץ כו' ור"י אומר דאין משקעין כו' ומפ' טעמא משום דכתיב כי קבור תקברנו מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר חפירה וקבורה והקורה שנתלה בה נקברת עמו ורבנן ס' דחפירה לא כלום היא דדוקא במחובר גמור אסרו מהאי טעמא משום דהוי מחוסר קציצה אבל אין ספק דרבנן דאסרי מחובר אסרי נמי באילן מחובר שמת ולא אמרינן בכי הא לאו כלום הוא ומיהו בגט בקורה שקועה בארץ נראה דכשר דכי האי חפירה לאו כלום היא ולאו חשיב מחוסר קציצה כדאמר רבנן התם אבל לר"י דחשיב חפירה כמחוסר מעשה אפשר דאינו כשר ומי' בכותב גט בתלוש גמור בכי הא לכ"ע כשר וקציצה לאו כלום היא ואפי' לר"י דע"כ לא קאמר ר"ו התם אלא משום דא"א לקבור בלא חפירה ובכי הא ה"ל מחוסר אבל הכא שכלה קציצה אפשר בגט שיתן לה כל הקורה או כל הנייר והוי תלוש מעיקרו שאין עיקר בחלק א' ממנו בחבירו דכי הא קציצה לאו כלוה היא והא דאמר התם בכסוי הדם שכל התולש עפר ממקום חבירו מה שנשאר עיקר והשאר טפל ועוד במחובר גמור מעיקרו בקרקע עולם דהא לכ"ע לא פליגי דמשום חפירה או תלושה מחוסר מעשה מקרו ואפי' לרבנן שהרי זה כתלוש ממש מאילן מחובר ולענין תלוש שחברו ובטלו איכא מ"ד פסול ודייקי לה מדר"י דאמר עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש דאם כתיבתו בתלוש חתימתו בתלוש ורבינו נר"ו אומר בזה אינו דמכאן ליכא ראיה כלל דההוא איצטרך דאם אמר עד שתהא כתובה בתלוש הא דר"י לא בעי אלא כתי' לשמה אבל חתויה לא בעי דהאי בפ"ק מוקמי מתני' דבעי כתיבה וחתימה הרי לא אשכחן מאן דאית ליה הכי בהדיא אלא ר"י ואי לא נקט וחתימתו הא דר"י לא בעי אלא כתיבה לשמה לחוד ועוד דאפשר שיהא כתיבתו בתלוש וחתימתו במחובר וכגון שכתב גט על עץ לח ונטעו ואחר ג' ימים שנקלט הנטיעות דהוי מחובר גמור חתים ביה העדים ומש"ה איצטרך למימר עד שתהא כתיבה וחתימה בתלוש הלכך אפשר דתלוש ולבסוף חברו ובטלו דלא חשיב כמחובר כן דעת רבינו נר"ו דהא לענין ע"ז והכשר זרעים הוי כתלוש כדאיתא בפ"ק דחולין ותדע לך דמר"י ליכא ראיה דא"כ בירושלמי בעי לה כתבו בתלוש ולבסוף חברו ונתנו לה מאי אמאי לא פשטוה מדר"י ומי' בגמרא דילן דלא איבעיא לן אפשר דפשיטא להו דכתלוש הוי כיון דלענין זרעים וע"ז אמרי בעלמא דהוי כתלוש וזה נכון מרבי' נר"ו:
א:
גמרא א"כ מה ת"ל ספר מה ספר דבר שאן בו ר"ח ואק"ל והא זה כלל ופרט הוא וכתב כלל ספר פרט כלל ופרט און בכלל אלא מה שבפרט והל"ל ספר דוקא וי"ל דונתן חזר וכלל וה"ל כלל ופרט וכלל ודרשינן כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר שאין בו ר"ח ואינו אוכל אף כל דבר שאין בו ר"ח כו':
ורבנן האי וכתב מאי עביד ליה פי' דלא שמעינן דאפשר דכתיב' לא אצטרוכ' דממילא שמעינן מונתן לה ספר כריתות נפקא דסיפור דברים א"א ליתנם אלא בכתיבה, א"כ מה ת"ל וכתב למעט דוקא בכתובה מתגרשת:
ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות ובאומר לבית זה שהוא של אביך אבל א"ל לבית אביך סתם כיון שאינה נאסרת בו לעולם שהרי כשמת אביה או אם ימכרהו. לאחר תהא מותרת בו כדאי' התם בנדרים ודאי כריתות הוי אלא הכא דוקא כשא"ל בית זה דלעולם אינה יכולה ליכנס בבית אביה ואפי' לאחר מיתתו ואפילו שמכרו לאחר.
בכי הא לא הוי כריתות וכדאיתא התם בהדי' הא דר"י ואי ק"ל דאפי' בהאי לישנא אפשר דהוי כריתות כגון שתפול הבית דהא אמרינן בעלמא נפל אזדא ליה כו' וי"ל דדוקא. גבי שכירות אמרינן נפל אזדא שלא שכר לו את הבנין כמו שהוא ראוי לדירה אבל לענין נדרים הכל נאסר ואפי' הקרקע דאף דריסת רגל אסור עליה וזה נכון:
וה"ק אין כותבין תופס שמא יכתוב תורף כתבו לתופס ותלשו וכתב לתורף ונתנו לה כשר ואי ק"ל ומ"ש דהכא גבי מחובר שרי' ליה לתופס בדיעבד ולקמן גבי טופסי גיטין אס' ביה בדיעבד ולקמן גבי חש"ו שרי לטופס ואפי' לכתחלה ותי' הרמב"ן דגבי סופרים דהוא מילתא דשכיח שעושים כדי להשתכר אסרו טופס בדיעבד משום תורף וגבי חש"ו דלא שכיחי כיון דהוו בני דעת נינהו לאו אורחא דמילתא דעבדי גיטין שרי' לטופס ואפי' לכתחלה בדיניה וגבי מחובר דשכיח טפי אסרו לכתחלה ואסרו בדיעבד:
ור"ל אמר חתמו שנינו ולר"י משמע ליה האי חתמו השלישי ולא משמע ליה חתיחת ממש ור"מ היא דאמר עידי חתימה כרתי וה"ק אין חתימ' י"ל לגבי לשמה ליכא למיגזר דל"ש דעידי' חתמי שלא בצוואת הבעל אבל גבי מחובר כיון דאיכא צואת הבעל אתי למטעי ולחתום במקום שהגט כתוב שם ומש"ה אסר נכתבו על הרס של עציץ נקוב דשקיל ליה ליה ניהלה פי' ה"ה בחתיך מניה דאחר דבתלוש גמור לא חשיב מחוסר קצוצה וכדפי' במתני' והכא אורחא דמילת' נקט א"נ משום אידך דכתבו על עלה של עציץ נקוב דמכשיר אביי מההוא טעמא דשקול ויהיב ניהלה נקטא הכי ומדנקיט הכא כתבו על חרס של עציץ נקוב שמעי' מאי דאמרינן בפ"ק דבחרס בעי' נקוב דחי לא לנקוט הכא כתבו על חרס של עציץ ולפלגו אביי ורבא בהכותב על עציץ שאינו נקוב. דהא במחובר הוא ואעפ"י שאינו נקוב וכדכתיב' בפ"ק: