ריטבא על גיטין· רבנו יום טוב ב"ר אברהם אשבילי [הריטב"א]
דף ה.
והא אשה דלא שכיחא היא כלומר שהיא עצמה תהא מביאה גיטא בתורת שליחות ואפי"ה צ"ל ב"נ וא"ת ומאי קושיא דדילמא ההיא קודם שלמדו ולא משום גזרה היא אלא מדינא אבל הכא שאינו אלא משום גזירה איכא למימר דבמלתא דל"ש לא גזרינ' ואמאי לא שני ליה הכי ותי' ר"ת דכיון דאוקימנא הכא האי מתני' דאינו יכול לאתר שלמדו ההוא דהתם נמי לאחר שלמדו דכיון דרישא לאחר שלמדו סיפא נמי הכא דבחדא מסכתא א"ל אין סדר למשנה ועוד דהתם ברישא דההוא פרק' מתני' דא' אומר ב"נ וא' אומר ב"נ ולאחר שלמדו לרבה וכיון שכן אפשר דכולה מתניתין דהתם לאחר שלמדו א"נ אפשר דקושי' זו ליתא דקושטא דמילתא שאני ליה דאפי' לאחר שלמדו צ"ל ב"נ וב"נ כדי שלא תחלו' בשליחות כלומר בין אשה המביאה גט לעצמה בתורת שליחות למביאה לחברת' ופי' שלא תחלוק בשליחות תשוה שזו יכולה וזו אינה יכולה אע"ג דהיא מילתא דל"ש אבל בשליחות שאינו שוה שזה יכול וזה אינו יכול נחלוק כיון דדבר דל"ש הוא ולא גזרי' א"נ אפשר לומר דעיקר קושי' דאשה אפי' קודם שלמדו משום גזרה הוא ומדינא כיון שהגט בא מודו של בעל לידה אינה צ"ל ב"נ ו"נ דליכא למיחש שיבא וערער כדפרי' לעיל אלא דכיון דבתורת שליחות אתא לידה גזרי' אשה אטו שליח דעלמא ואיצטריכוה לומר כן משום גזרה ואע"ג דהוא מלתא דל"ש ופריק התם כדי שלא תחלוק בשליחות כלומר כשליחות השוה וכדפרי' וזה נכון:
א"ה בעל נמי פי' כיון דהוא מביא את גיטא דומה לשליח ונימא כדי שלא תחלוק בשליחות שיהא צ"ל אלמא תניא כו' ואהדר דליכא למטעי בין בעל לשליח כלל דהתם טעמא מאי דילמא אתי בעל:
שנים שהביאו גט ממ"ה כו' ורבא ניחא דקסבר דטעמא משום קיום או משום לשמה ואהדר ליה דאין צריכין כרבא אלא לרבה קשיא ופריך הכא במ"ע לאחר שלמדו ומאן דבעי ליה ומשום דמספקא ליה אי אמר גזירה במקומה עומדות או לא ואיהו אהדר ליה דאין צריכין דלא גזרינן למדו אטו לא למדו:
א"ה חד נמי פי' החכם ר' פנחס אחיו של ר' דה"ק אא"ב כרבא וקודם שלמדו ניחא דמאן דבעי לא בעו באי' המביא גנו צריך שיאמר ב"נ וב"נ ומספקא ליה טעמא אי משום קיום אי משום לשמה מ"ה קמבעי ליה ב' אם צריכין דשמא טעמא דמתני' משום לשמה וצריכי או משום קיום ואין צריכין ואהדר ליה דמשום קיום הוא וא"צ אלא לרבה אחר שלמדו ודאי לאו אמתניתין קאי וזה דקא מבעיא ליה ב אם צריכין או לא משום דמספק' ליה אי אמרינן גזירה במקומה שעומדות וגזרו למדו אטו לא למדו או לא א"כ מ"ש דנקטי לבעיא בב' אפילו בא' נמי יכול למבעיא בעיא כגון חד ובאותה מדינה במ"ה דמשום לשמה ליכא כיון שלמדו ולא משום קיום כיון דבחד' מדינה היא אי גזרי' למדו אטו לא למדו ופריק דחד פשיטא ליה ותרי משום דהוי מילתא דל"ש מבעיא ליה ואי לא הוצרכו לומר ב"נ וב"נ להחמיר עליה אלא להקל עליה לרבא ניחא פירש דהא אמר דאם נתקיים בחותמיו כשר לרבה קשיא דהיכי סגי ליה בקיום ופריך הב"ע לאחר שלמדו דליכא משום לשמה וה"ה סגי בקיום:
כשנשאת פי' דכיון דאינו אלא משום גזירה כשנשאת לא גזרי' א"ה לא הוצרכו לומר משום דנשאת הוא ואינו משום קולא דהיכא דלא נשאת ודאי לא תנשא ודאי כיון שלא אמר ב"נ ו"נ ואפילו לאחר שלמדו גזירה שמא יחזור דבר לקלקולא דה"ק וכ"ת להחמיר עליה וליפקא הוי לא הוצרכו לומר ב"נ ו"נ להחמיר עליה פי' מתחילה כשתקנו לא תקנו להחמיר עליה אלא להקל עליה כדי שלא יבא בעל וערער וכיון שמתחילה לתקונה של אשה נתקן עכשיו כשנשאת לא החמור להוציאה דליכא חששא אלא דשמא יחזור דבר לקלקולו: