פרק ז · אות ז
ז וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז (רות ד, א), מָה לַאֲחוֹרֵי תַּרְעָא הֲוָה קָאֵים, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, אֲפִלּוּ הָיָה בְּסוֹף הָעוֹלָם הֱטִיסוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וֶהֱבִיאוֹ לְשָׁם, כְּדֵי שֶׁלֹא יְהֵא אוֹתוֹ צַדִּיק יוֹשֵׁב וּמִצְטַעֵר מִתּוֹךְ יִשּׁוּבוֹ. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, כָּךְ דָּרְשׁוּ שְׁנֵי גְדוֹלֵי עוֹלָם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בֹּעַז עָשָׂה אֶת שֶׁלּוֹ, וְרוּת עָשְׂתָה אֶת שֶׁלָּהּ, וְנָעֳמִי עָשְׂתָה אֶת שֶׁלָּהּ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת שֶׁלִּי. וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר פְּלוֹנִי אַלְמוֹנִי שְׁמוֹ, רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר אִלֵּם הָיָה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, אָמַר הָרִאשׁוֹנִים לֹא מֵתוּ אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁנָּטְלוּ אוֹתָן, וַאֲנִי הוֹלֵךְ לִטְלָהּ, חָס לִי לִטְלָהּ, לֵית אֲנָא מְעַרְבֵּב זַרְעֲיָיתִי, אֵינִי מְעָרֵב פְּסֹלֶת בְּבָנַי, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁכְּבָר נִתְחַדְּשָׁה הֲלָכָה עַמּוֹנִי וְלֹא עַמּוֹנִית מוֹאָבִי וְלֹא מוֹאָבִית.