פרק ה · אות יב
יב וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ (רות ג, ג), וְרָחַצְתְּ מִטִּנּוֹפֶת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלָּךְ, וָסַכְתְּ אֵלּוּ מִצְווֹת וּצְדָקוֹת. וְשַׂמְתְּ שִׂמְלֹתַיִךְ עָלַיִךְ, וְכִי עֲרֻמָּה הָיְתָה, אֶלָּא אֵלּוּ בִּגְדֵי שַׁבְּתָא, מִכָּאן אָמַר רַבִּי חֲנִינָא צָרִיךְ אָדָם לִהְיוֹת לוֹ שְׁנֵי עֲטָפִים, אֶחָד לַחֹל וְאֶחָד לַשַּׁבָּת, וְכָךְ דְּרָשָׁהּ רַבִּי שִׂמְלָאי בְּצִבּוּרָא, בְּכוֹן חַבְרַיָא אָמְרוּ כַּעֲטִיפָתֵנוּ בַּחֹל כָּךְ עֲטִיפָתֵנוּ בְּשַׁבְּתָא. אֲמַר לְהוֹן צְרִיכִין אָנוּ לְשַׁנּוֹת. וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן, אָמְרָה לָהּ זְכוּתִי תֵּרֵד עִמָּךְ. דָּבָר אַחֵר, וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן, מִכָּאן שֶׁאֵין עוֹשִׂין גְּרָנוֹת אֶלָּא בַּנָּמוּךְ שֶׁבָּעִיר. דִּלְמָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא קִבֵּל מֵרַבִּי חִיָּא חֲדָא חֲקַל, אָמַר לוֹ כְּמִין הִיא עָבְדָא, אָמַר לוֹ מֵאָה כּוֹרִין זָרְעַת, וַאֲעָלַת וַעֲבַדַּת פִּרְיָהּ מֵאָה. אָמַר לֵיהּ לָא אֲמַר מָרִי דְּהִיא עָבְדָּא מְאָה כּוֹרִין זַרְעַת וַאֲעָלַת וַעֲבַדַּת פִּרְיָהּ מֵאָה, אֲמַר לֵיהּ אִין. אֲמַר לֵיהּ וְהִיא עֲבַדַּת פִּרְיָהּ. אֲמַר לֵיהּ הָן אַקֵימְתָּא אִדְּרָא, אָמַר בַּגָּבוֹהַּ שֶׁבָּעִיר, אָמַר לוֹ וְלֹא כֵן כְּתִיב וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן, אַף עַל פִּי כֵן אֲזַל נְפִיחָהּ וְהִיא עָבְדָה שְׁאָרָא.