רד"ק על בראשית· רבנו דוד קמחי [הרד"ק]
פרק מח · פסוק ז
וַאֲנִי. הַמַּאֲמָר הַזֶּה הוּא לְהִתְנַצֵּל אֶל יוֹסֵף מַה שֶּׁלֹּא קָבַר אִמּוֹ בַּמְּעָרָה כְּמוֹ שֶׁקָּבַר לֵאָה, וְהוּא צִוָּה לוֹ שֶׁיִּשָּׂאֵהוּ וְיִקְבְּרֵהוּ בַּמְּעָרָה. אָמַר לוֹ שֶׁלֹּא פָשַׁע בָּזֶה כִּי מֵתָה בַדֶּרֶךְ וְהוּא הָיָה הוֹלֵךְ לְאַט לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה, וְלֹא יָכֹל לַעֲזֹב הַמְּלָאכָה וּלְנַשְּׂאָהּ לְבֵית לֶחֶם וְכָל שֶׁכֵּן לַמְּעָרָה. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר עָלַי, כְּמוֹ ״הַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלַי״ (בראשית לג:יג). וְאִם הָיָה נוֹשְׂאָהּ לְרֶגֶל הָיְתָה מַסְרַחַת, אוּלַי יְמֵי קַיִץ הָיָה. גַּם לֹא הָיָה בְיָדוֹ לַחֲנֹט אוֹתָהּ כִּי לֹא הָיוּ רוֹפְאִים עִמּוֹ, וּבַדֶּרֶךְ מֵתָה, וּקְבָרָהּ בְּדֶרֶךְ וְהֵצִיב מַצֵּבָה עַל קְבוּרָתָהּ.