רד"ק על בראשית· רבנו דוד קמחי [הרד"ק]
פרק ו · פסוק ה
וַיַּרְא ה׳. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַקֵּץ שֶׁנָּתַן לָהֶם מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה רָאָה כִּי לֹא הֵיטִיבוּ מַעֲשֵׂיהֶם אֲבָל הֵרֵעוּ אוֹתָם וְכָל יוֹם הָיָה קָשֶׁה מֵחֲבֵרוֹ, זֶהוּ שֶׁאָמַר רַק רַע כָּל־הַיּוֹם. וּפֵרוּשׁ וְכָל יֵצֶר, מִשְּׁנֵי יְצָרִים שֶׁיֵּשׁ בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם אֶחָד טוֹב וְאֶחָד רַע, כֻּלּוֹ הָיָה לְרַע וְלֹא הָיָה טוֹב בָּהֶם. וְנִקְרֵאת תַּאֲוַת מַחֲשֶׁבֶת הַלֵּב, יֵצֶר, לְפִי שֶׁהַלֵּב יוֹצֵר וּפוֹעֵל בְּלִבּוֹ הָעִנְיָנִים הֵן לְטוֹב וְהֵן לְרַע לְהוֹצִיאָם לִידֵי מַעֲשֶׂה. וְטַעַם מַה שֶּׁהֶאֱרִיךְ הָאֵל לָהֶם מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אִם יָשׁוּבוּ, וְהוּא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא יָשׁוּבוּ, עָשָׂה כֵּן כְּדֵי שֶׁיִּלְמַד אָדָם מִמִּדּוֹתָיו וְיַאֲרִיךְ אַפּוֹ לַחוֹטֵא וְלֹא יִנְקֹם מִמֶּנּוּ מִיָּד אַף עַל פִּי שֶׁהַיְּכֹלֶת בְּיָדוֹ אוּלַי יִתְחָרֵט בּוֹ וְיָשׁוּב. וְהִנֵּה הָאֵל בָּרָא עוֹלָמוֹ לִהְיוֹת טוֹב אוֹ כֻּלּוֹ אוֹ רֻבּוֹ, וְאִם כֻּלּוֹ רַע לֹא יוּכַל לַעֲמֹד כִּי לֹא יִבְחַר הָאֵל כִּי אִם בַּטּוֹב; וְהִנֵּה רָאָה דּוֹר הַמַּבּוּל כֻּלּוֹ רַע בִּזְנוּת וְחָמָס שֶׁמַּפְסִידִין סֵדֶר הָעוֹלָם וְהָיוּ מַעֲשֵׂיהֶם כְּנֶגֶד מַעֲשָׂיו, וְאָמַר לְהַשְׁחִית אֶת הָעוֹלָם הַשָּׁפֵל וּלְהַשְׁאִיר מִמֶּנּוּ הַטּוֹב שֶׁנִּמְצָא בּוֹ וְהָיָה שֶׁמֶץ מִמֶּנּוּ כְּדֵי לְקַיְּמוֹ לֶעָתִיד, וְהִשְׁאִיר בּוֹ נֹחַ שֶׁמָּצָא אוֹתוֹ טוֹב וְכֵן בָּנָיו עִם נְשׁוֹתֵיהֶן כְּדֵי לְקַיֵּם זֶרַע וְלֶמֶךְ אָבִיו כְּבָר מֵת חָמֵשׁ שָׁנִים לִפְנֵי הַמַּבּוּל, וּמְתוּשֶׁלַח שָׁלְמוּ שְׁנוֹתָיו בְּבֹא הַמַּבּוּל וָמֵת, כִּי חָמֵשׁ שָׁנִים חַי אַחַר לֶמֶךְ בְּנוֹ, הִנֵּה לֹא נִשְׁאַר צַדִּיק בָּעוֹלָם אֶלָּא נֹחַ וּבָנָיו.