רד"ק על בראשית· רבנו דוד קמחי [הרד"ק]
פרק ב · פסוק יא
שֵׁם הָאֶחָד. נִרְאֶה כִּי אֶרֶץ הַחֲוִילָה הִיא סְמוּכָה לְגַן עֵדֶן, לְפִיכָךְ הִיא מְשֻׁבַּחַת בְּמוֹצָאָהּ מִשְּׁאָר הָאֲרָצוֹת, כְּמוֹ שֶׁגַּן עֵדֶן מְשֻׁבָּח בְּעֵצָיו וּבְפֵירוֹתָיו מִשְּׁאָר הַמְּקוֹמוֹת, לְפִיכָךְ אָמַר אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב. וְאָמַר הַזָּהָב בְּהֵ״א הַיְּדִיעָה לְפִי שֶׁגַּם בַּאֲרָצוֹת אֲחֵרוֹת יֵשׁ זָהָב, אֶלָּא שֶׁשָּׁם הַזָּהָב לָרֹב, גַּם הוּא טוֹב מִשְּׁאָר זָהָב שֶׁבַּאֲרָצוֹת אֲחֵרוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר ״וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִיא טוֹב״ (בראשית ב:יב), וּלְפִיכָךְ שִׁבַּח הָאָרֶץ לְפִי שֶׁהִיא קְרוֹבָה לְגַן עֵדֶן, לְפִיכָךְ הִיא טוֹבָה בְּמוֹצָא הַזָּהָב שֶׁהוּא הַטּוֹב וְהַנָּקִי שֶׁבַּמַּתָּכוֹת, וּבַאֲבָנִים טוֹבוֹת שֶׁהֵם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם.