רדך· רבי דוד ב"ר חיים הכהן
בית כב
רבא דעמיה מדברנא דאומתיה הגאון והחכם השלם מורינו הרב רבי יעקב יצ"ו שלום וכל אשר לכבוד מעלת תורתך יצ"ו שלום ראיתי את אשר כתב כבוד תורתך וכבר שמעך שמעתי אמנם הגדלת על כל שמך אמרתך אכן חרדתי חרדה גדולה והיטב חרה לי עד מות אשר אנכי רואה קטגוריא בתלמידי חכמים ואף כי לדברי כבוד מעלת תורתיך אותו החילוק אינו בכלל תלמיד חכם מכל מקום בכלל תלמיד חכם יכונה ושמוהו במדינת אינגריאה לראש ולקצין וקורין אותו לתלמיד חכם ונמצא שם שמים מתחלל למה יאמרו ה"ה והבעלי בתים זונות מפרכסות זו את זו וכו' ומזה לא אאריך כי מה אדע ולא ידע מעלת כבוד תורתך רק שלא יחשבנו מעלת כבוד תורתך שלא השגחתי במה שכתבת ופלפלת לכן אשא ואתן מעט במה שכתב מעלת כבוד תורתך:
חדר א
הנה כבוד תורתך הביא מאמר פרקא קמא דסנהדרין מנין לדיין שלא יפסע על ראשי עם קדש הנה פרקא בתרא דהוריות איתא בני חכמים ותלמידי חכמים שהצבור צריך להם מפסעים על ראשי העם וכו' הנה מעלת כבוד תורתך חלק באותו מעשה בפרק בתרא דכתובות בענין שוחד הנכתבים זה אחר זה שמעשה הראשון של שמואל שעבר במעברא אתא ההוא גברא הב ליה ידיה ואמר ליה פסילנא לך לדינא דההוא פסול גמור הוא והוא מדאורייתא משוחד לא תקח דקאמר בברייתא אפילו שוחד דברים וקאמר בגמרא כי הא דשמואל וכו' וכל אותם מעשים הנזכרים אחר מעשה דשמואל הם כולם חומרא בעלמא ומה שאמר הגמרא כי הא דשמואל קאידוקא על מעשה דשמואל ולא קאי כי הא על מעשים האחרים הנזכרים תכף אחר מעשה דשמואל והראיה של מעלת כבוד תורתך היא שהתוספת זכרם לברכה כתבו על הא דקאמר רב פפא לא לידון אינש לא למאן דסאני ליה ולא למאן דרחים ליה דאיירי באותו דבסמוך דפרח גדפא ארישיה והיא חומרא בעלמא ועמ' הש"ל כ"ת מדמזכיר ר"י זכרו לברכה ההיא מעשה דאמימר דפרח גדפא ולא הזכיר מעשה דשמואל שנכתב בגמרא קודם מעשה דאמימר שמע מינה דמעשה דשמואל היא דאורייתא ודאמימר והנזכרים אחרי כן הם חומרא בעלמא גם תי' מעלת כבוד תורתך למה הביאה הגמרא ששה מעשים זה אחר זה וכלם אמרו דמשום שוחד דברים החמירו על עצמם וכתב כבוד תורתך שכולם לא זו אף זו והנה על דברי כ"ת קשה לי טובא חדא שנראה לי שדוחק לחלק בשוחד דברים ונתת דבריך לשעורין ומי ידע איזהו אסור דאורייתא ואיזהו חומרא בעלמא לדעת מעשה דרבי ישמעאל בן אלישע לולי שמעלת כבוד תורתך ר"ל שלא זו אף זו קתני והוכרח לומר שהוא היותר קל היית אומר שהוא היותר חומר הרבה ממעשה ריב"י שהרי אף כי הנותן לא נתן דבר משלו דטובת הנאה לפי דברי מעלת כבוד תורתך אינו ממון מכל מקום רבי ישמעאל הרויח על ידו שהרי יכול ליתנו לכהן אחר קודם שבא אצל רבי ישמעאל ובריש פרק איזהו נשך נסתפק תלמודא במרבית בלא נשך כיון שעל ידי הלוה מקבל המלוה ריוח אף כי הוא בלי היזק הלוה ועוד כי בנדון דידן מגיע היזק לנותן שהרי יכול ליתנו לכהן קרוב והביאו עד רבי ישמעאל כדאיתא שם אמר ליה מהתם להכא ליכא כהן למתבא ליה וכו' ואם כן קרוב זה לשוחד ממש שהדיין קבל טובה' ממנו והוא הוזק להביאו ממרחק מה שאין כן בצנא דפירי שהוא לא קבל שום טובה שהרי שלו נטל והארוס לא הוזק בשום דבר שהרי בלאו זה היה מביאו למחרת כדאיתא שם ועוד אפילו אם נאמר שיש לחלק בין נתינת יד דשמואל ובין המעשם האחרים מכל מקום קשה מנא להם לתוספת זכרם לברכה לחלק כל כך שזה יהיה אסור דאוריית' והאחרי' חומרא בעלמא ראוי לתוספת זכרם לברכה לומר שהאחרים אסורים מדרבנן בהיותם דומים לנתינת יד:
ועוד הנה בפרק זה בורר צריך קרא ששונא שלא דבר עמו ג' ימים פסול לדיין וקאמר אח"כ מדשונא פסול סברא הוא שגם האוהב פסול ומדלומד מסברא אוהב משונא אם כן האוהב הוא כל כך אוהב כערך שנאת השונא ועתה קשה לי כיון דאיכא קרא ששוחד דברים הוא אסור היינו דנתינ' יד דשמואל ואם כן מסברא גם השונא לערך אהבת נתינת יד האוהב גם הוא פסול כיון שאנו לומדים אוהב משונא הוא הדין שונא מאוהב ואם כן דזה בורר לימא לי השתא נתינת שוחד של נתינת יד הוא אסור מכל שכן שושבינו שהוא אהבה גדולה כשנאת השונא שלא דבר עמו שלשה ימים כי כל שוחד אסור מצד אהבה כדאיתא שם מאי שוחד שהוא חד:
ועוד קשה לי שמדעת מעלת כבוד תורתך מעשה דרבי ישמעאל בן אלישע הוא היותר קל אם כן פרקא קמא דסנהדרין דקאמר ולאו אושפיזכני' את אמר ליה אין אמר ליה דינא אית לי אמר ליה פסילנא לך לדינא ואמרו שם התו' ז"ל מרחיק היה עצמו אבל מן הדין לא היה מפסיל וכו' ההוא דשני דייני גזירות דאייתי צנא דפירי עכ"ל והנה על כרחך אותו מעשה דרבי ישמעאל בר רבי יוסי דצנא דפירא היה היותר קל ולכן כתבו התוספות זכרם לברכה אותו מעשה להראות אותו מעשה שהיה חומרא בעלמא או הוא היותר חמור ורוצים לומר שאפילו אותו מעשה היה רק חומרא בעלמא והנה לדברי מעלת כבוד תורתך זה שנשנה אחרון מכולם מלבד מעשה דרבי ישמעאל בן אלישע אם כן אינו לא היותר חמור ולא היותר קל ואפילו אם נתרץ שלא לקחו התוספת זכרם לברכה מעשה דרבי ישמעאל בר רבי יוסי לא מפני חומרתו ולא מפני קולתו אלא מפני שדומין המעשים זה לזה כי אושפיזכניה אם נתן לו האושפיזא לאכול היה פורע אותו ואם נטל שלו נטל וכיוצא בזה שהביא הארוס צנא דפירי דקאמר שם רבי ישמעאל אם נטלתי שלי נטלתי ואם כן שני המעשים דומי' זה לזה מכל מקום קשה מפרקא בתרא דמכות דקאמר התם ושוחד על נקי לא לקח כגון רבי ישמעאל בר רבי יוסי ולדברי מעלת כבוד תורתך קשה למה לקח רבי ישמעאל בר רבי יוסי היה לו לומר רבי ישמעאל בר רבי אלישע ועוד קשה לדברי מעלת כבוד תורתך שבעל ספר מצות גדול זכרו לברכה מביא הברייתא ושוחד לא תקח אינו אומר שוחד ממון אלא אפילו שוחד דברים ומביא כל המעשים של פרקא בתרא דכתובות מלבד מעשה דרבי ישמעאל בר רבי יוסי ומלבד מעשה דרב ענן ואחר סיום המעשים כתב וזה לשונו בכולם מחשיבין שם שוחד דברים עכ"ל הרי שהשוה כולם:
ולכן נראה לפרש ולתרץ כל קושיות דלעיל עם שאר דחקים דקשיא לי ואגב אורחיה אתרץ למה דלג בעל הסמ"ג זכרו לברכה מעשה דרבי ישמעאל בר רבי יוסי שנכתב בגמרא לפני מעשה דרבי ישמעאל בר רבי אלישע ולמה לא כתב מעשה דרב ענן הנזכר בגמרא באחרונה ונראה דכל הששה מעשים הנזכרים בגמרא כלם שוחד דברים הם וכלם אסורים מן התורה אכן מדאיצטרך ב' כתובים אותו דפרק זה בורר לאוהב ולשונא ואותו דפרקא בתרא דכתובות לשוחד דברים שמע מיניה דתרי מילי נינהו ולא ראי זה כראי זה ולכן נאמר האוהב והשונא היא פסול מצד שהוא אוהב או שונא נעשה כגופו ואין אדם רואה חובה לעצמו ומי שמקבל שוחד דברים אינו כל כך אהבה שבעבורו יטה משפט אבל הוא פסול משום שכאשר יסיר הגדפא או יושיט לו ידו שכנגדו יחשוב שיש אהבה בניהם ויסתתמו טענותיו כי מעשה דרב ענן שמביא שם שנסתתמו טענותיו ויש הפרש בין שני הפסולים הנזכרים למעלה שהפסיל שהוא משום אהבה אפילו לא ידע שכנגדו האהבה הוא פסול משום הטיית משפט אבל הפסול משום שוחד דברים אם שכנגדו אינו יודע השוחד לא יסתתמו טענותיו דאין כאן אסור כלל ודקאמר רב פפא לא לידין איניש לא למאן דרחים ליה ולא הביא שום פסול משמע ליה לר"י זכרו לברכה שאינו רק חומרא בעלמא וכן כל מעשים שהביא היו רק חומרא בעלמא שהרי תכף שאמר דינא אית לי השיבו פסילנא לך לדינא בלי ששאלו אם שכנגדו ראה הענין אם לאו אלא שהחמירו על עצמן מפני שהיא קצת אהבה והגמרא שהביא היכי דמי שוחד דברים כי הא ר"ל בהיות שאנו רואים שהחמירו שלא ליקח מפני קצת אהבה אם כן ראוי לומר שיסתתמו טענותיו ואשר כתבו התוספת זכרם לברכה ההיא דפרח גדפא ולא כתבו מעשים אחרים אשר שם היינו משום דמעשה של לקיחת גדפא היה דבר נקל ליקח הגדפא ותועלת מעט לדיין ואם כן לא היה ודאי כי אם חומרא בעלמא ואפילו אסור דרבנן אין שייך בו והוא הדין כל המעשים כי כולם כי הדדי נינהו ואם תאמר אם מעשה הגדפא היה היותר קל אם כן למה הביאו הגמרא כמעשה השני הרי הוזכרו שם ארבעה מעשים אחרים אחר מעשה דגדפא וזה מעשה דגדפא היה אמימר שהיה בימי רב אשי והגמרא הביאו לפני מעשה דמר עוקבא ולפני רבי ישמעאל בר רבי יוסי ולפני רבי ישמעאל בן אלישע ורב ענן שהיו לפניו:
ועוד קשה איך נאמר שמעשה אמימר היותר קל והלא הוכחנו לעיל מסוף מכות שמעשה רבי ישמעאל בר רבי יוסי היה היותר קל ויש לומר דלענין חומרא שלא ידון מצד אהבה נטילת גדפא היא היותר קל כי אין שייך שם אהבה כדפרשתי לעיל אבל הגמרא שמפרש היכי דמי שוחד דברים כי הא ומביא כל המעשים לומר שכיוצא בהם פסולים מצד שלא יסתתמו טענותיו לענין זה הוי כל המעשים שמביא זה אחר זה לא זו אף זו קתני ולכן שינה הגמרא במעשה דאמימר וקאמר וזה לשונו אמימר הוה יתיב ודאין דינא פרח גדפא ארישא אתא ההוא גברא שקליה אמר ליה מאי עובדתיך אמר ליה דינא אית לי אמר ליה פסילנא לך לדינא ולא אמר בלשון הזה במעשים האחרים שישב ודאין דינא אלא ר"ל מפני שכבר ישב ודן דינא והיו לפניו הרבה ולא לקחו הגדפא וזה לקחו ראוי היה לומר אם היה שם מתנגדו היה חושב ודאי אהבה יש בניהם ולכן אינו חדוש כל כך שהוא פסול משום סתימות טענותיו כמו מעשה דמר עוקבא שכיסה הרוק שלפניו כי לשם לא יתיב לדון ולא היה שם אחר שהיה יכול לכסותו ואינו סימן אהבה כל כך שזה כיסהו אבל לענין אהבה שיאהבנו הדיין אין חלוק בין שיש אחרים שם שלא לקחו הגדפא או דאין אחרים שם ולכן נטילת הגדפא היא היותר קלה כדפרישת ושני מעשים של שני רבי ישמעאל אף אם היו חמורים יותר ממעשים הראשונים לא רצה לשנותם קודם כי הם לא דנו ואפילו הכי לא לקחו דבר ולא קבלו שום תועלת כדאיתא שם ולא בא ללמדינו אלא שאפילו הכי חשבו זכותו ואמרו אי בעי טעין הכי כו' כדאיתא שם כי אין שייך לומר ושוחד לא תקח כמו מעשה דרבי ישמעאל שהרי לא לקח דבר ובעל ספר מצות גדול זכרו לברכה שהביא מעשה דרבי ישמעאל ר"ל אם אירע שיביא לכהן דיין לא יקחנו ומעשה דרב ענן לא יוכל להביא תחלה כי היא קבל שוחד ממש ולכן לא היה דן ולא הביא הגמרא אותו מעשה רק כדי להראות איך נסתתמו טענותיו כאשר אבאר בעזרת האל ואשר הביא מעשה רבי ישמעאל בר ר' יוסי לפני מעשה ר' ישמעאל כהן גדול אף על גב שר' ישמעאל כהן גדול היה קדמון הרבה יש לומר כאשר פירשתי שאם היו בעלי דינין שם היה יותר מסתתם טענותם בב"ד במעשה של רבי ישמעאל בר רבי יוסי כי לא היה יודע הבית דין שבלאו הכי היה מביא לו הפירות בכל מעלי שבתא ויחשוב שהוא שיחד ממש ואשר לא הביא בעל הסמ"ג זכרו לברכה מעשה רבי ישמעאל בר רבי יוסי לפי שנראה לסמ"ג זכרו לברכה שאין צריך לשום אדם להחמיר על עצמו כאשר החמיר רבי ישמעאל בר רבי יוסי כי היה חומרא יתירה שהרי הוא לא היה לו תועלת בהקדמת יום אחד בהבאת הפירות וגם הארוס לא הוזקק דבר מזה כי היה צריך להביאם למחרת כדאיתא שם וכיון שלא היה דן היה לו לקבל אבל מעשה דרבי ישמעאל בן אלישע מה שלא קבל אף על פי שלא היה דן מפרש רש"י זכרו לברכה סוף מכות מפני שלא רצה לקבל מה שלא היה ראוי לו כי לולי שהיה רוצה לדון לפניו היה נותנו לכהן אחר ונראה שראייתו מסוף מכות דקאמר ומואס בבצע מעשקות זה רבי ישמעאל בן אלישע ופירש"י זכרו לברכה כדלעיל והשתא קשה מנא לן שעשה מפני הכהן האחר דילמא שלא רצה לקבל כמו שלא קבל רבי ישמעאל בר רבי יוסי אע"פ שלא היה שלו אלא שמע מיניה דלעול' לא נאמר ששום אדם יחמיר כרבי ישמעאל בר רבי יוסי כי היא חומרא יתירה מעשה דרב ענן מביא להראות אף על פי שלא היה הוא דיין נסתלק ממנו אליהו הנביא מפני שעל ידו נסתתמו והטעתו השוחד שקבל ששלח לרב נחמן שידיניהו והיה לו לחשוב שבשביל כתיבתו יסתתמו טענות שכנגדו שהרי פרק נערה בכתובות אמר ליה יודא בר מר אמימר לרב פפא מעלאי דידי היינו עשוי וע"י עליותו נתן אבא סודא' כל אשר לו לבתו כי חשב שהיה אהובו של רב פפא כל שכן רב ענן שכתב בעבורו:
חדר ב
עוד ראיתי בענין גביית עדות שלא בפניו בדיעבד שכתב מעלת כבוד תורתך שראב"ן שהכשיר בדיעבד שחלק מסברת לבבו נראה לי שרצון מעלת כבוד תורתך לומר שאין לו ראיה רק סברת הלב כאשר נראה מדבריו דקאמר מדמכשר קבלת עדות באונס שלא מפני בית דין שמע מיניה דבלא אונס בדיעבד כשר דאי פסול על ידי אונס נמי מפסיל עכ"ל:
עוד הקשה מעלת כבוד תורתך על דבריו איך יתורץ הא דאקשי ריב"א זכרו לברכה הא דאמרינן הזמה שלא בפניהם לא הוי הזמה שמע מיניה בדיעבד אינו עדות ובגלל הדבר הזה מעלת כבוד תורתך שאף ראב"ן שהכשיר בדיעבד היינו דוקא לבית דין בדינא ומעלת כבוד תורתך כתב בפשיטות שדרשת יבא בעל השור דאורייתא הוא חלק מעלת כבוד תורתך בין קיום שטרות לשאר עדיות והאמת שזהו דעת התוספת זכרם לברכה לשם אבל הוא היפך מדעת ריב"א שם והכא נמי על דברי מעלת כבוד תורתך קשה לי מה סברא הוא של ראב"ן כיון שמן התורה אין מקבלין עדות שלא בפניו מנא לן שבאונס שרי על כרחך מדרבנן הוא דשרי ואם חכמים התירו היכא דאיכא אונס וכי בשביל זה הכרח הוא שיתירו בדיעבד והרי כמה דברים התירו בשוגג ולא התירו במזיד ומה סברא הוא עוד:
ועוד איך יתכן שהפוסקים שהביאו דבריו לא יכתבו פירש של דבריו ובסתם כתבו בשמו להתיר בדיעבד ובהדיא משמע במרדכי שכתב בתחלה כתב ריב"א שבדיעבד אינו עדות ועל דבריו כתב וראב"ן כתב שהוא עדות שמע מיניה שחולקין ריב"א וראב"ן מדלא כתב וכתב ראב"ן מההוא דהזמה שלא בפניהם אינו הזמה כבר תירץ המרדכי שאין למדין מדיני הזמה דחדוש הוא ואף אם לא נכתב במרדכי ראוי הוא ליכתב שלולי גזרת הכתוב לא היו נאמנים עדים להזים עדים הראשונים דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני כו' ואם כן הבו דלא לוסיף עלה ושלא בפניהם אינו עדות אפילו בדיעבד אף כי בשאר עדיות בדיעבד הוי עדות ונראה דסברת ראב"ן הוא ראיה גמורה ואינה מסברת לבבו וסבירא ליה לראב"ן מדמכשר באונס שמע מיניה דדרש של והועד בבעליו אינו דרשה גמורה והיא אסמכת' בעלמא כאשר אבאר כי מדאורייתא אין חילק בין אונס או לאו אלא שחכמים אמרו בדאין אונס יבא בעל השור ויעמוד על שורו וכיון דמדאורייתא עדות שלא בפניו הויא עדות אפילו לכתחלה אלא שחכמים הצריכו שיהא אונס אם כן על כרחך גם עדות שלא בפניו הויא עדות בדיעבד אפילו מדרבנן דאם כן כשגבה עדותו כבר אותם העדים אינן יכולין לחזור בהן שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואם כן מה תועלת יש שיחזרו להעיד אם לא יוכלו לחזור בהן ואם נאמר שלא יעידו כלל עוד כיון שהעידו שלא בפני בית דין אם כן אין לך אונס גדול מזה:
ונראה שראיה טובה הוא רק שריב"א החולק יכול לתרץ אף באונס התירו להגיד אף שלא בפניו זה שעשה שלא כהוגן והביא עדותו שלא בפניו קנסוהו שלא יגבה עוד מעדים ההם אף כי הוא אנוס עתה שהעידו כיון שלכתחלה לא היה אונס ואין נראה כלל דוחק לומר שהפסוק של והועד בבעליו היא אסמכתא בעלמא כי נראה שאין להביא ראיה מהפסוק ההוא שמדבר בשור המועד שצריך להודיע לבעליו כדי שישמור שורו לשאר עדויות ולא מבעיא לאותו דעת בפרק כיצד הרגל דליעודי גברא בעינן שלשה ימים פשיטא שצריך להודיעו כדי שישמור שורו אלא אפילו לדעת דליעודי תורא מכל מקום צריך להודיע לבעלים תחלה ואחר כך ולא ישמרנו כדאיתא בתוספת שם הרי שצריך שם להודיע לבעלים כדי שישמרו השור מה שאין כן בשאר עדויות ואע"ג דלפירוש רש"י ז"ל משמע דדעת ליעודי תורא אין צריך שידעו הבעלים דבר עד שעה שרוצים לדונו ואפילו הכי צריך בפני בעלים ואם כן הוא הדין שאר עדויות הרי כתבו שם התוספת כי רש"י ז"ל חזר בו ואף אם לא חזר בו מכל מקום נוכל לומר שדעת ראב"ן הוא כתוספת ומלשון התוספת ז"ל משמע בקצת שהוא מדרבנן שלא לקבל עדות שלא בפני רשות בית דין וקרא אסמכתא בעלמא הוא שכתב רבי מאיר מקיימין השטר שלא בפני בית דין פירוש בקונדריס אם עידיו מבקשים לילך למדינת הים ואי נמי לרי' כו' ונראה לר"י ז"ל דבכל ענין קאמר דמקיימן דקיום שטרות דרבנן כו' ורבי יוחנן דקאמר אין מקיימין סבר דלא פליג רבנן בין קיום שטרות לקבלת עדות והא דקאמר אסברא לך טעמא דרבי יוחנן הכי קאמר דאפילו בקיום שטרות אית ליה לרבי יוחנן יבא בעל השור ויעמוד על שורו ומיהו רב נמי אית ליה בעלמא יבא בעל השור עד כאן לשונו ומדקאמר לא פליג רבנן בין קיום שטרות לקבלת עדות שמע מיניה דהכל הוא דרבנן כמו כל לא פלוג דבתלמוד שרוצה לומר שלא חלקו חכמים בתקנתם שאם רוצה לומר לא פליג בין קיום שטרות של דבריהם לקבלת עדות שמדאורייתא אם כן לא היה ראוי להם לומר כלשון זה אלא היה להם לומר כל דתיקון רבון כעין דאורייתא תקון ועל כן אינו הכרח לומר שקרא דוהועד בבעליו אינו אסמכתא שהרי התנא על פירוש שלהם מקשה והא דקאמר אסברה לך וכו' ומיהו רב אית ליה נמי בעלמא יבא בעל השור כו' דמשמע לפי' שלה' דמפרשי דרב דאית ליה שמקיימין השטר שלא בפני ב"ד היינו משום שקיום שטרות דרבנן הכרח לומר זה הדוחק שגם רב סבירא ליה יבא בעל השור והא דקאמר אסברה לך דטעמא דרבי יוחנן הוא משום דכתיב והועד בבעליו רוצה לומר אסברה לך דטעמא דרבי יוחנן דאפילו בקיום שטרות סבירא ליה יבא בעל השור ורב סבירא ליה דוקא בשאר עדויות שמע מינה דלרש"י אין צריך לומר דוחק זה אלא נוכל לומר לרב לא סבירא ליה כלל דרש דוהועד בבעליו כי לא סבירא ליה חלוק בין קיום שטרות לשאר עדיות ועתה לפירוש רש"י בלי דוחק נפרש טעמא דר' יוחנן הוא משום דכתיב והועד בבעליו ורב לא סבירא ליה כלל זאת הדרשה אבל לפי התוספות דסבירא להו שגם רב אית ליה הדרשה צ"ל בדוחק כדפירשתי:
חדר ג
עוד ראיתי שמאד האריך ופלפל כ"ת במחלוקת ר' מאיר ורבנן פרק זה בורר והקשה כ"ת למה נשנו שתי מחלקיות ר' מאיר ורבנן היינו רישא דקתני דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד וזה בורר לא אחד ושניהם בוררין להם עוד אחד דברי ר"מ וחכמים אומרים שני הדיינים בוררין להם עוד אחד עוד קתני שם זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אימתי בזמן שמביא ראיה שהם קרובים או פסולים כו' ומפרש בגמרא רישא דקאמר זה בורר לו אחד ר"ל שאין יכולין לכוף זה את זה ואם כן היינו פוסל דיינו כמו בסיפא היינו ב' מחלוקות ר' מאיר וחכמים ותרתי למה לי ועוד למה מודים חכמים לר' מאיר ברישא שכל אחד פוסל דיינו של זה כדמשמע מלשונם שבוררין להם שלישי ובסיפא אמר שאינו יכול לפוסלו:
עוד הקשה כ"ת כשמקשה בגמרא ואפילו לוה מצי לעכב והאמר רבי אלעזר כו' ומתרץ כדקאמר ר' יוחנן בערכאות שבסוריא שנו הכא נמי כו' רב פפא אמר אפילו תימא מומחין כגון בי דינא דרב הונא ורב חסדא דקאמר ליה מאי קא טרחנא לך אחר כך מקשה הגמרא על דברי ר"מ דקאמר זה פוסל דיינו של זה כל כמיניה דפסל דיינו ומתרץ ר' יוחנן בערכאות שבסוריא שנו כו' והקשה כ"ת רב פפא שחולק על ר' יוחנן ברישא ואומר אפילו תימא מומחין ומתרץ הרישא כגון בי דינא דרב הונא כו' איך יתרץ הסיפא ועוד הגמרא שמביא דברי ר' יוחנן על הסיפא למה לא קבע גם תי' רב פפא בסיפא וכ"ת תי' וחלק בדקות מאד לתרץ קושיות הנ"ל וגם להעמיד דברי רב פפא שישארו ונראה שקושיות הנזכרות למעלה הם ד' שהם ב' שאם דברי חכמים רישא וסיפא סותרים זה את זה אם כן אין קשה תרתי למה לי ואם הסיפא אינו מתורץ כתירוץ שתירוץ רב פפא ברישא א"כ אי אפשר לקבוע דבריו בסיפא אנן נראה לאפוקי ב' קושיות ועייל ב' כי קשה לפי דעת הגמרא שאומר כדאמר ר"י בערכאות שבסוריא שנו ה"נ כו' א"כ שרישא וסיפא חד דבר נינהו למה א"ר יוחנן על הסיפא בערכאות של סוריא א"כ למה לא אמר תירוץ זה על רישא והוצרך בגמרא לדבריו להביא על הרישא ולומר כדאמר ר' יוחנן כו':
עוד קשה לי למה הקשה על הרישא ואפילו לוה מצי מעכב ועל הסיפא מקשה כל כמיניה משמע שר"ל דבין לוה ובין מלוה לא מצי מעכב ולכן נראה לפרש שדעת המקשה והתרצן ודעת רב פפא היה שרישא וסיפא מדברי' בשני דיינים דנין האדם בעל כרחו וכן פירש רש"י בהדיא וזה לשונו זה בורר לו אחד משמע זה בורר לו ב"ד אחד כו' והנה חברו אומר לו מאי חזית שאתה תבחר לך דיינים כרצונך אני אקח שלושה דיינים אחרים כרצוני ובזה הכל מודים שאין אחד יכול לכוף חברו ועל זה מקשה בגמרא ואפילו לוה מצי לעכב שהמלוה לא יקח דיינים כרצונו והא אמר ר' אלעזר ועל זה לא תירץ רבי יוחנן כלום כי באולי לא סבירא ליה כרבי אלעזר אי נמי יתרץ הרישא כמו רב פפא ואין יכול הגמרא להקשות כל כמיניה כמו שמקשה בסיפא כי פשיטא שכל כמיניה של מלוה להבריח הלוה שלא יקח דיינים כרצונו אבל הסיפא דקתני זה פוסל דיינו של זה ענין אחר הוא ורוצה לומר שדעתו שכל אחד יקח דיין אחד והם יקחו להם שלישי לדברי ר' מאיר או הדיינים יקחו להם שלישי לדברי חכמים וכן איתא אחר כך בגמרא בהדיא שמדבר בדיין אחד לבד ולכן מקשה בסיפא כיון שדעת שניהם שיקח כל אחד דיין כרצונו אם כן קשה כל כמיניה של שום אחד מהם לפסול דיין של חברו ועוד זה תירוץ ר' יוחנן בערכאות של סוריא שנו ותירץ רב פפא אין שייך שם כיון שכל אחד בורר לו אחד ואם תאמר למה עלה בדעתם לומר שרישא איירי שכל אחד רוצה לברור לו שלשה כרצונו והם לבדם ידונו וסיפא איירי שכל אחד רוצה לברור לו אחד ובין שניהם עם שלישי ידונו וי"ל שחשבו שהכרח לומר כן כדי שלא יקשה דברי חכמים רישא אסיפא ולכן רישא דקאמר דיני ממונות בשלשה זה בורר לו כו' מוקי שכל אחד בורר לו ג' וסיפא דקתני זה פוסל דיינו של זה שהוא לשון יחיד מוקי שכל אחד בורר לו דיין אחד ולסוף דמוקי גם רישא שכל אחד בורר לו דיין אחד אין קשה ר' מאיר דרישא דמשמע שאין אחד יכול לפסול דיין חברו ארבי מאיר דסיפא דרישא איירי במומחין שכל אחד בורר לו מומחה וסיפא איירי בערכאות דסורא ולכן סבירא ליה לר' מאיר דיכול לפסול והמקש' חשב שרישא וסיפא איירי בענין אחד כיון ששתי הפלוגתות מדברים שכל אחד בורר לו אחד ובין שניהם עם השלישי ידינו ולכן מקשה בסיפא כל כמיניה לר' מאיר הרי ברישא סבירא ליה ההפך ומפרש ר' יוחנן דסיפא איירי בערכאות דסורא ורישא איירי שכל אחד רוצה ליקח דיין מומחה ושם מודה ר' מאיר שאין יכול אחד לפסול דיין חברו וה"נ דין של דברי רב פפא נשאר כאשר כתב כ"ת וכן איתא בסמ"ג והטעם הוא כי אף ר' יוחנן לפי המסקנא אינו חולק עליו כי לא דבר רק על הסיפא כדפי' לעיל:
חדר ד
ואשר כתב כ"ת שע"ה יכול לומר נגד תלמיד חכם אדרבה כשמנדהו שלא כדין והאריך כ"ת להודיע זה מריש לקיש פרק ואלו מגלחין ונראה כי ודאי הדין הוא כך כי לא אשתמיט שום פוסק לחלק בין אם האומר אדרבה הוא יותר גדול מהמנדה או אם הוא קטן ממנו אמנם אי לא מסתפינא אמינא כי אין להביא ראיה מריש לקיש כי ריש לקיש לא היה אדם גדול כמו אותו שאומר אדרבה שהרי ריש לקיש טעה בשני דברים שלא טעה אותו שאמר אדרבה כי ריש לקיש נדה אותו שאכל התאונים שלא כדין ואותו שאמר אדרבה אמר אם ממון נתחייבתי לך נדוי מי נתחייבתי לך גם לא ידע ריש לקיש מי חייב נדוי ואתא שאיל בי מדרשא ואותו שאמר אדרבה ידע לומר אדרבה ושחל הנדוי על ריש לקיש ואשר נראה לכ"ת מדקאמר ההוא גברא שמע מינה שהיה שפל הנה מצינו פרק מרובה מעשה באדם אחד וקאמר אחר כך שבדקו ולא מצאו בו עון רק שהיה בביתו ע"ז כדאיתא שם ולא ידענא חלוק בין ההוא גברא לאדם אחר:
ואשר הקשה כבוד תורתך אם היה האוכל אדם גדול למה לקח התאונים בלי רשות בעל הגנה יש לומר כי לא היתה של ריש לקיש ולא היה רק שומר בתוכה והאוכל אכל על מנת לפרוע וחשב שבעל הגנה יקח תשלומין וכיוצא בזה איתא פרק הגוזל בתרא רב אשי הוה קא אזיל באורחא חזא שכשי דגופנא בפרדסא ותלו ביה קטופי דעינבי א"ל לשמעיה זיל חזי אי דבר ישראל נינהו לא אייתי לי ואי דאינו בר ישראל נינהו אייתי לי שמע ההיא דהוי יתיב בפרדסא אמר ליה דאינו בר ישראל שרי אמר לו דאינו בר ישראל שקיל דמי ישראל לא שקיל דמי ומפרש התוספות אף כי גזל של דאינן בר ישראל אסור מכל מקום דעתו של רב אשי היה כן לפי האמת לפרוע לו וזה לשונו נראה לר"י שכן היה דעתו מתחלה כמו שהשיב לההיא דיתיב בפרדסא כו' שמע מיניה כי גזל הוא מותר כשידוע שברצון יקבל מעות בעד הפירות:
ונראה לחלק ולומר דגזל ישראל אסור אפילו כשידוע שיקבל מעות שהרי אמר ישראל לא שקיל דמי משמע אם ישראל שקיל דמי מותר:
ואף אם נפרש שדעת התוספות היא שכן היה דעת רב אשי מתחילה היינו במה שאמר אי דאינו בר ישראל נינהו אייתי כי אינו בר ישראל שקיל דמי אבל במה שאמר אי דישראל לא אייתי אינו מטעם דישראל לא שקיל דמי כי אפילו שקיל דמי אסור ורב אשי שהשיב ישראל לא שקיל הטעה אותו ואמר לו כן כדי שלא יחשוב ההוא דיתיב בפרדסא שיש הפרש בין אינו בר ישראל לבר ישראל כי אינו בר ישראל הלוקח דמי מותר ובישראל בכל ענין אסור וא"כ ההיא גברא לאו גברא רבא הוא מ"מ נראה לומר שגם ר"ל בפעם ההוא לא הוה גברא רבא מדטעה בדיני ועוד כי לא הוה שאיל בי מדרשא רק לרבי יוחנן רבו וחבירו ועוד לא היה מזלזל בעצמו לשמור פרד"ס וכיוצא בזה איתא פרק השולח גבי ר"ל זבין נפשיה ללודאי וז"ל התוספות שם ר"ל זבין נפשיה ללודאי קודם שחזר למוטב דמסתמא לא היה מזלזל בעצמו כל כך עד כאן לשונם:
חדר ה
עוד קשה לי על דברי כבוד תורתך שהוכיח שאם התלמיד יאמר לרבו אדרבה שאין ממשות באדרבה שלו והביא כבוד תורתך ראיה מהא דאמר רבה בר רב הונא לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו חוץ ממסית כו' ואם כן כל שכן רבו:
ואני חשבתי אף כי הבן אין יכול לנדות אביו מכל מקול אם חייב נדוי ועבר בנו ונדהו הרי הוא מנדוי וכן תלמידו והנה לא אאריך עוד בהיות שאין תועלת בפלפול זה בנדון דידן ואני אין לי פנאי כי כתבי כבוד תורתך נמסרו לידי ערב פסח אשר ביום ההוא לא קריתי ובימי החג הכרח לעשותו חציו לכם וגם הוכרח לי ללמוד עם תלמידי ומוביל כתבי כ"ת לא אבה להתמהמה ואמר על כל פנים להפרד יום ששי שאחר החג בבקר והנה כ"ת האריך מאד ונלאתי לקרותו כל שכן להביט בקוצר דעתי ולהשיב לסופר לכתוב העתקות תשובתי ומה שכתבתי עד כה הוא רק למען לא יחשוב כ"ת שלא השגחתי במה שכתב כ"ת וגם אמרתי באולי אין חתימתי נכרת ויחשוב הרואה שאחד מן השוק חתם ולא יהיה בחתימתי לכן הארכתי מעט להודיע דלאו קטיל קני באגמא חתם ולכן אשיב בקצרה על עיקר הענין אשר כתב כבוד תורתך להסכים בכל אשר כתב כבוד תורתך:
והנה על אשר נדה והחרים כ"ת בזה לא אטפל כי ידעתי שכ"ת תושב שהיה לי תשובתך ושקראתי גם את זה לעומת זה אכן אינו כן לא ראיתי תשובתך כלל ואינו מן הנכון ומן הראוי להשיב אם לא אשמע דברי שניכם ובפרט בדברים גדולים כאלה כי אפילו לכתוב הנראה בעיני לאחד מבעלי הדינין אף על פי שאיני פוסק מכל מקום כתב המרדכי ז"ל וזה לשונו תקנת קהלות שתקן ר"ח ממינא עם גדולי הארץ כל רב שיפסוק דין בלי שמיעת שני בעלי דינין אלא כשיבא אחד אצלו ויאמר תשמע דברי וכתוב לי הנראה בעיניך ויכתוב הדיין ההוא לא ידון שום דין עד כאן לשונו כל שכן שלא לפסוק על פי טענה אחד מבעלי דינין ואפילו לשמוע אחד קודם דברי חברו אסור מן התורה כדאיתא בפ' שבועות העדות אבל במה שכתב כ"ת שאין חל על ר' ישעיה הלוי יצ"ו שום חרם בזה אני מסכים ר"ל לענין שלא יהיה מוחרם אבל לענין לומר בהיות שהוא אינו מוחרם אם כן חל אדרבה שלו בזה איני רוצה ליטפל בו בהיות שלא שמעתי טענה שכנגדו כדלעיל והנה לא אכתוב מדין שקבל עדות שלא בפניו או שהזמין אותו חוץ לבית דינו מאפס פנאי וזמן גם כבוד תורתך האריך בטעמים ההם ולא הניח לי כבוד תורתך מקום להתגדר:
אכן נראה לפוטרו מטעם אחר דכיון שאומר צייתנא דינא בבית דין שלי וכבוד תורתך אומר שמספיק לו בזה אומר אף אם כבוד תורתך חס ושלום הורה שלא כדין מכל מקום הרי הוא שוגג בדבר ולמה יתחייב והנה אף בהבאת קרבן על השוגג אית לרבי יוחנן וריש לקיש ריש פרק כלל גדול לדעת רש"י ז"ל אומר מותר אנוס הוא ופטור והלכה כמותו נגד רב ושמואל החולקים שם וכן פסק בעל הסמ"ג ז"ל שאומר מותר פטור במצות שיקריב היחיד קרבן חטאת בסימן רי"ג ואפי' לתוספות ז"ל דסבירא ליה פרק כלל גדול אמר מותר אסור היינו טעמא כדאיתא בפרק ואלו הן הגולין אומר מותר קרוב למזיד הוא כי היה לו ללמוד אבל בנדון דידן אף אם למד וכי היה יודע יותר ממה שיודע כ"ת ולכן אונס גמור הוא:
ואף אם נאמר שזה לא יקרא אומר מותר ואף לדברי חכמים דאית להן בריש הוריות יחיד שעשה כהוראת בית דין חייב ודלא כרבי יהודא שם מכל מקום יש לומר דשאני ענין חרם דקיל ממלקו' לענין קרבן וגדול' מזה איתא בפרק שלישי דמסכת שבועות אדם בשבוע' פרט לאנוס היכי דמי כי הא דרב כהנא ורב אשי מר אשתבע הכי אמר רב ומר אשתבע הכי אמר רב כי אתו לקמיה דרב אמר כחד מנייהו אמר ליה אידך אנא שקורי שקרי אמר ליה את לבך אנסך עד כאן לשונו הרי לך שנקרא אנוס מי שטעה כל שכן מי שגדול הדור מודה לו שיעשה כהוראתו ואם חס ושלום טעה המורה שאין על העושה משפט חרם או נדוי:
וכן נראה לפרש הא דאיתא בפ' מרובה ר' ור' חייא הוו אזלי ושקלי באורחא אסתלקו לצדי הדרכים הוה קא מפסע ואזיל ר' יודא בן קנוסא קמייהו אמר ליה ר' לר' חייא מי הוא זה שמראה גדולה בפנינו אמר ליה ר' חייא שמא יודא בן קנוסא תלמידי הוא שכל מעשיו לשם שמים כי מטה להתם חזייא אמר ליה אי לאו יודא בן קנוסא את גזרתינא לשקך בגזרה דפרזלא פירש"י נדוי נרא' לפרש שכונתו הית' לנדותו אבל מפני שהי' ר' יודא כל מעשיו לשם שמים לכן לא נדהו ולכן אמר ר' חייא שכל מעשיו לשם שמים והשתא קשה לי למה רצה לנדותו ואחר כך למה חזר בו מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר אי משום יוהרא רצה לנדותו תחלה ואחר כך לא נדהו כי ודאי לא כיון ליוהרא זה אינו כי היכא שמשום יוהרא מנדינן הרי אינו מהדברים שמחשב הרמב"ם ז"ל שמנדין עליהם ואי משום שהיה נראה לרבי שהיה מזלזל בכבודו שהיה מראה גדולה לפניו ואחר כך לא נדהו כיון שודאי לא כיון לזלזל מכל מקום קשה לי כיון שבכונה עשה ר' יודא ור' נתזלזל על ידו הרי הוא חייב אע"פ שלא כיון לזלזלו:
שהרי איתא סוף פרק כיצד הרגל דפטור מן ארבעה דברים אם לא ואפילו הכי חייב המפתה ליתן בושת ופגם כדאית' פרק נערה אף על גב שלא כיון לבייש אלא על כרחך כיון שכיון לעשות מלאכה ויודע שעל ידי אותה מלאכה יתבייש חבירו חייב לאפוקי שבא אבן בחיקו פר' כיצד הרגל שעומד והזיק ובייש אותו פטור מארבעה דברים מפני שלא כיון ואם כן גם בנדון דידן כיון שידע בן קנוסא שעל ידו יזולזל רבי אע"פ שלא כיון לזלזל יהא חייב ולכן נראה לפרש כשראה שהיה יודא בן קנוסא דנוהו לשוגג שלא היה יודע שזהו זלזול וטעה בדין ולא נתחיב נדוי בזה סליקנא כי אף אם לא היה לי שום ראיה נראה לי שהסברא נותנת כשהאדם טועה שראוי לנדותו וטעם מצד שאדם גדול כמו כ"ת הורהו לעשות כן שאין עליו משפט נדוי:
נאם הנמוך והנבוך דוד כהן בכמ"ר חיים כהן ז"ל: