אור ברסלב
רדיפי מיא שורש צר

רדיפי מיא· רבי יהודה ליב אדל

שורש צר

שורש פן

צר. אויב

א [כתב האברבנאל פ' משפטים כי האויב הוא השונא בלב ומחשב להרע, אמנם הצר הוא המיצר בפועל ובמעשה ע“כ. וחזקנו דבריו ממאמר המקונן (איכה א ה) היו צריה לראש, אויביה שלו, כפל המאמרים במלות מחלפות המובן, כי אנשי השלוה, עדיין אינם מגיעים למעלה ראש. אמנם לפי המונח, העיר לנו אוזן, השגחתו ית' הפרטית ומדוקדקת, בעונש האומה הישראלית למען הרעימה. כי המציק, אשר לא מבני ישראל הוא, אם הוא מציר לישראל בפועל ובמעשה, אז יבא על שכרו, בהגיעו למעלה ראש, וזהו היו צריה לראש. אבל האויב, אשר לא הציר לישראל בפועל ובמעשה, רק במחשבה הוא אויב לו ומבקש רעתו, לא תהיה משכורתו שלמה מעם ד' אלקי ישראל, עדי יגיע למדרגה ראשיית. אבל עכ”פ עבור התאייבו עם אנשי הגולה, ישיג השלוה לא ישמע קול נוגש, וזהו ביאור מאמר אויביה שלו.]

ב מדרש שמות רבה (לח ד) ר' אומר ויגרש מפניך אויב, ויאמר השמד (דברים לג כז), אויב זה המן שנאמר איש צר ואויב, ולמה צר ואויב אלא צר מלמעלן ואויב מלמטן, צר לאבות ואויב לבנים ע“כ. והנה זולת שלילת הבנת דבריהם בכלל, ומה שהרגישו לתקן, לא ידענו עוד מי הניעו לרבי לפרש מאמר אוי”ב על המן דוקא, החסרים אויבים אנחנו זולת המן.

אולם הדברים נמשכים למה שאמר הש“י למרע”ה, (במדבר כה יז–יח) צרור את המדינים והכיתם אותם, כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור גו‘. והנה בהשקפה ראשונה, הודעה זו, כי צוררים הם גו’ בנכליהם גו‘, הוא אך למותר. וכי יעלה על הדעת שלא ידע מרע"ה מעשה נשים זונות שלטות (יחזקאל טז ל), אשר היו בדבר בלעם למסר מעל בד’, עדי יוצרך הש"י להודיע למשה.

ג והנראה כי מה שהוצרך הש“י להודיע למשה בזה, הוא מאשר הכיר הש”י מדת טובו של מרע"ה, אשר ידעו ד' מעוטר בעטרת המדות הנאותות והמשובחות, ויומשך מזה למשה שלא יסכים לגמול את הרשע רע, והיה יותר גדול מהרעה אשר הרע לו, וישקול בפלס ועין בעין תשלום הגמול, כאשר עשה כן יעשה לו.

והנה המדינים, אחרי שלא עשו עם ישראל מאומה רע בפועל ידיהם, לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוח מחשביי ורעיוניי ובתחבולות, המציא להם בלעם הרשע מלחמה, באמרו אלהיהם של אלו שונא זמה הוא כו‘, כמבואר בדברי רז“ל בפרק חלק. לעומת זה גם משה רבינו ע”ה לא ישיב להם רע בפועל ובמעשה, לא בחרב ולא בחנית, רק יאכילם פרי מחשבותם על ידי איזה תחבולה רעיונית, וידבק בזה במדותיו יתברך, שאמר ואיבתי את אויביך גו’, לא וצרתי את אויביך גו'.

אי לזאת אמר הש“י למשה רבינו ע”ה, צרור את המדינים והכיתם אותם, כלומר, לא כמו שאתה סבור שלא לצרור אותם, רק לאייב (והוא המחשבה להרע וכמ“ש בפנים בשם מוהרי”א) אבל אני אומר לך שלא יספיק האויב לבד, רק צרור אותם, וגם הכה תכה. וביאר הטעם ואמר, כי צוררים הם לכם בנכליהם גו‘. כלומר, לא כמו שהוא המובן כי המדינים הם לאויבים לך, שהרי לא פעלו רע רק במחשבה. אני משיבך אמרים אמת כי איננו כן, אבל המדינים הם צוררים לכם, בנכליהם ומחשבותם, גם זולת פעולה מעשיית. והיינו, לפי שלא לבד בהפסד הגופות עשו רושם בכליון חרוץ, אבל גם הנפשות כלו, ואת עצמותיהם גרמו, שהרי נכלו לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי, ירצה, ובכגון זה כבר מלתא אמורה גדול המחטיא יותר מן ההורגו כו’, עד שבמחטיא אין הבדל בין פועל במעשה או במחשבה, יגודר צורר, ודינו שיהיה צרור ומוכה (ובמדרש צרור את גו‘, למה כי צוררים הם לכם מכאן כו’, כוונו בקוצר דברים כל מה שאמרנו, והבן).

אף אנו נאמר, כי במאמר “ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד” (דברים לג כז), הוקשה לו לרבי, איך יעניש במאמר השמד, שמשמעותו כליון חרוץ בפועל, על מי שמתואר אויב לבד, לא צורר. ותקן זה בטעם דרשתו לאמור, אויב זה המן. כלומר, יש לך איש רע מעללים, אשר כפי ראות אנוש איננו זולת אויב, ועל כן זאת גדר ענשו בגדר עונש הצר הצורר, וזה תבין במעשה המן ותחבולותיו.

ד ולהמתיק הענין, שאל הדרשן על המן (אסתר רבה ז ו), למה צר ואויב. כלומר, אחר שידענו כי הבדל גדול יש בין גדר צר ובין גדר אויב, למה אם כן מגודר המן בשניהם.

ובאה התשובה, צר מלמעלן ואויב מלמטן. רצונם בזה, כמו שהמדינים, אף כי לא צררו את ישראל בפועל ומעשה, וא"כ ידומה כי תארם הוא אויבים. עם כל זה, התורה הקדושה גדרתם בשם צוררים בנכליהם גו' על דבר פעור. והיינו שאף שלענין הפסד הגופות לא עשו רק מעשה אויב, עם כל זה לענין קלקול הנפשות, אשר מקורם מלמעלה, תארם האמיתי [הוא] צוררים.

אף המן הרשע כן הוא, שם צר נופל עליו מלמעלן של ישראל, כלומר במה שקלקל את נפשותם, כי הוא גם הוא חכם ויבא רע, במאמר אלהיהן של אלו שונא זימה, העמד להם זונות ועשה להם משתה, כדאיתא במדרש רבה אסתר (ז יג). ושם אויב מלמטן, ירצה, בהפסד הגופות תארוהו בשם אויב לבד, כיון שלא הרע לישראל בפועל ובמעשה. ועל אויב כזה צדקה התורה לומר, ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד, כי אויב כהמן, עונש צר יש לו והבן.

ה אולם אמרו צר לאבות ואויב לבנים, הוא כמו דבר אחר, ור“ל, עמלק עצמו, תואר צר לו בענין ישראל, אחרי שבא ונלחם ברפידים מעשה ידי צר הצורר, אבל זרע עמלק, והוא המן, שלא הציר בפועל ובמעשה לבנים, אין תארו אלא אויב, ודו”ק. [א"ה העתקנו מספר אפיקי יהודה חלק א עמוד קמ קמא].

ו [ובדרך אחרת יש לבאר דברי המדרש, כי] כח הרשע, אשר טמנו הרשעים הללו (עמלק והמן) בחבם, אחת היתה, והוא לבטל מהם סגולת האחדות, ובזה יעזבו למקריים, (כי יישן מהם מי ששמו אחד), וימשול עליהם המלך העריץ המושל בכיפה. זולת שההבדל ביניהם הוא, שלאבות המשיך עמלק ימ“ש בטול זאת הסגולה בפועל ובמעשה, במה שזינב כל הנחשלים, ובזה תארו צר. ולבנים, המשיך המן ימ”ש, ג“כ בטול זאת הסגולה, אבל לא בפועל ובמעשה, זולת במחשבות תחבוליות, להרע, אשר גדרו ותוארו הוא אויב, ודו”ק [א"ה, העתקנו מספר אפיקי יהודה חלק א עמוד רז].

תוכן העניינים

רדיפי מיא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה