אור ברסלב
רדיפי מיא שורש כח

רדיפי מיא· רבי יהודה ליב אדל

שורש כח

שורש כה

כח. עוז. גבורה. תוקף. עריץ. אביר. אדיר. שגיב. חזק. אמיץ. איתן. עתק. מצוֹק. מצוּק. עצם. נצח. מזח. כביר. איל. בלג. חלם. און. חיל. בריא.

א כח. הונח על הענין המעמיד את הגוף הנושאו, לפי מה שהוא. ויכול להיות שאיננו חזק ולא גבור, אף שהוא בעל כח, אבל היפך חסר. ומבואר לפ"ז כי מי שהוא חסר גבורה ותעצומות, עדיין איננו מתואר חלש. אבל האיש הנחסר כח, כבר הוא חלש.

ומזה תבין, כי ברצונך לתאר את האיש הגבור או בעצום, [אינך] (אורך) צריך לומר שהוא רב גבורה כו' וכיוצא, כי לשון גבור, ועוז לבד, מורה על היותם יוצאים מגבול כלל האנשים הבינונים בגבורה.

אבל ברצונך לייחס כח יתר על איזה איש מיוחד, תצטרך לומר אמיץ כח (נחום ב ב) נאדרי בכח (שמות טו ו), בכח גדול (מלכים ב לו). כי אם תאמר איש כח, לא תייחס בזה איזה יתרון לנושאו, שהרי אין לך דבר שאין לו [מעמיד] (מעמד) הנקרא כח. זולת בשנחסר לו ממה שהוא ראוי לו, נאמר, גם כח לא היה בו (שמואל א כח כ) בין רב לאין כח (דברי הימים ב יד י), ואין כח לעמוד (דניאל יא טו) וילכו בלא כח (איכה א ו), עד אשר אין בהם כח לבכות (שמואל א ל ד).

ובזה תבין מאמר אם כחה אכלתי בלא כסף (איוב לא לט), לא תוסף תת כחה (בראשית ד יב), שאינו מדובר על עוז ותעצומות, רק על רטיבות הלחות שבאדמה, המצמיח חציר. וכן יבש כחרש כחי (תהלים כב טז), הלחות המעמיד, עיין ראב"ע. הרימי בכח קולך (ישעיה מ ט), כלומר אל תתרשל, עד שיצא הקול בלא כח.

ברב כח יתחפש לבושי, כפי כתנתי יאזרני (איוב ל יח), הביאור בו קשה. ובפירושי לאיוב זה לשוני, ענין החפוש, הוא השתנות בן אדם מתמונתו או מלבושו הראשון. והבגדים קרויים בגדי חופש (יחזקאל כז כ), מצד זה, לפי שהם מלובשים ואח“כ מופשטים, וא”כ [מלבישם] (מלבושם) יתחפש בהם (וכ“כ רש”י בזה). אמר איוב, כל כך עצמי ניקור מעלי, וגופי נתפח בגושי עפר וגלדי המכה, עד שאם [ארצה] (ירצה) לפשוט [בגדי] (בו), דחוק מרוב הנפיחה והתפשטות עורו ובשרו בעובי הגוף.

והשלים מאמרו זה במליצה אחרת, ואמר, כפי כתנתי יאזרני. כלומר, דרך הכתונת לעשותו יותר רחב הרבה מרוחב הגוף הלובשו, כדי שלא יצטרך לדחוק בהתפשטו ממנו ולובשו אותה. אמנם החגורה והאיזור, יעשו אותו בצמצום, כרוחב ועבי גבי גופו. אולם איוב, יאזרהו האזור כפי רוחב הכתונת, אבל האיזור אשר מאז, לא יסבבהו בהיקף.

הבט נא וראה, נאמר לשון עצירה אצל הכח, ולא תעצור כח הזרוע (דניאל יא ט), כי נעצר כח (דברי הימים ב ב ה), ולא עצר כח ירבעם (דברי הימים ב יג כ), לעצור כח (דברי הימים ב כב ט), ולא עצרתי כח (דניאל י ח) [ולא] נאמר כן מחביריו בעל העוז.

והיינו כי הדבר המעמיד את נושאו, איננו על ענינו הראוי, זולת בשיקובצו אליו הכחות אשר מיסודותיו כולם, אשר הורכב מהם. אבל בשיפוזרו ויפוררו, אז ילך בלא כח. ויהיה לפי“ז שורש עצר, מלשון זה יעצור בעמי (שמואל א ט יז), כלומר, יאסוף כפרש”י. וכן קבוץ אנשים, נאמר, עצרת בוגדים (ירמיה ט א), קראו עצרה (יואל א יד). ונקרא החג, עצרת, ע“ד שנקרא מועד, מלשון וועד [א”ה, עיין ספר אפיקי יהודה ח“א עמוד קסט, בערבי נחל]. כל זה דלא כהרד”ק [א"ה, שורש עצר] ועיין. וחברו, און, עיין בשרשו.

ב עז כבר הודיענו מוהרנ“ו בזה, כי לשון עוז שבמקרא, נופל על כח שהוא למעלה מן הטבע, הנהוגה בזרוע עוזו. ואין כן לשון גבורה, שנופל גם על מעשה גבורות הנוהגים בכל עת ובכל זמן. [עיין איי הים עמוד פט־א]. ולכוונה זו אמר (תהלים פט יד), לך זרוע עם גבורה, כי הטבע ומה שלמעלה מן הטבע, הכל ביד ד' כו', ע”כ. וזה דעת המתרגם שתרגם על עוז [עשן] (עשק), וכן על נכבדי מים (משלי ח כד) עיין ערוך ערך עשן.

ובזה יתבאר לנו מאמר המשורר (תהלים כט יא) ד' עוז לעמו יתן גו' שהרצון האומה הישראלית נבדלת מזולתה, בזה שיש בידה הכח העליון שהוא למעלה מן הטבע, [כשתעשה רצונו של מקום].

ועיין [ספר אפיקי יהודה חלק ב' עמ' רלג] דרוש מי ראש, טעם לדרשותם ז“ל, (במדבר רבה יח א) אח נפשע מקרית עוז גו‘, זה קרח*15 כו’. ושם בארנו, מאמר (ישעיה מה כד) אך בד' לי אמר צדקות ועוז. כי שיעורו, אך בד', ואך לי, אמר הש”י, צדקות (והוא שם להנהגה הטבעיית), ועוז (והוא הכח האלקיי). [כלומר, לי נתנה הארץ בשתי בחינות, במנהגו של עולם גם במה שאחר הטבע. והיינו לפי שחלק ה' עמו ונוהג עמם בדרך הקודש לעת הצורך לעשות להם נפלאות גדולות לבדו בלי שתוף הכח הטבעיי]. רומה ד' בעזך, אז אנחנו, נשירה ונזמרה גבורתך (תהלים כא יד).

ומזה, (תהלים סח כט) צוה אלהים עזך עוזה אלהים זו פעלת לנו. אמר המשורר לנוכח ישראל, עוזך אשר השגת, הוא אשר צוה אלהיך, כי מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה עוז כזה. וע“כ מבקשים אנו מן הוא והלאה, עוזה אלקים, זו אשר פעלת לנו מאז, ע”ד אתה החלות גו‘, אעברה נא גו’, בכבוש ל“א מלכים. ועד”ז (תהלים סח לה) תנו עוז לאלהים על ישראל גאוותו. הרנינו לאלהים עוזינו, הריעו לאלהי יעקב (תהלים פא ב).

ד' בעזך ישמח מלך ובישועתך מה יגל מאוד (תהלים כא ב), לפי שהצדיקים אינם רוצים להטריח את בוראם בנס נפלא, ע"כ בוחרים יותר בישועה טבעיית בנוהג שבעולם, מבנסים נפלאים.

ומזה נאמר (דניאל יא לא) וחללו המקדש המעוז הזה, כי במקדש היה התוקף האלקי שליט, כמו שנאמר עיר עז לנו ישועה ישית גו' (ישעיה כו א), עוז ותפארת במקדשו (תהלים צו ו). וכדברי הראב"ע שאמר שהוא כמו הארון הברית, כי המקדש עצמו היה מעוזנו.

כי חדות ד' היא מעוזכם (נחמיה ח י). והיינו, לפי שסברו ישראל כי המעוז והכח האלקי לא יבוא אצלם בהקרבת קרבנותיהם, זולת בשישובו תשובה שלמה, בבכי יבאו ובתחנונים על פשעם. על זה אמר, אל תעצבו ביום הקדוש הלזה, כי ביום הזה חדות ד' היא מעוזכם. כלומר, השמחה שתשמחו לפניו, הוא יהיה לכם מעוז.

ועד“ז כוס ישועות אשא, בשם ד' אקרא. טוב ד' לעוז ביום צרה (נחום א ז). לפי שהתוקף הטבעי ימשך זמן מה הלוך וגדל. אבל הש”י, טוב הוא למעוז, ולכח נסיי אלקיי ביום צרה עצמו.

דרשו ד' ועזו בקשו פניו תמיד (תהלים קה ד) דברי הימים א י“ו יא) לפי שהתוקף הטבעיי צריך הוא אל הכנות הקדמיות, ובזה ימצאו זמנים אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם, כמ”ש היעשה אלהים ארובות בשמים. אבל הכח האלקי המסור ביד ד‘, מן הראוי שיבוקש (מאתו ד') מאתו ית’ תמיד, כאמרם ז"ל (ברכות י א) אפי' חרב חדה מונחת על צוארו [של אדם], אל ימנע עצמו מן הרחמים.

לבש ד' עוז התאזר (תהלים צג א), ר"ל בזמן שיראה פעלו האלקי ית' [עוז] (אז) התאזר. כלומר, הכל מודים במאמר חגור חרבך על ירך גבור, הודך והדרך.

ומזה השאילו לכל תקיפי וחזקי הגופים היותר מיוחדים, לעוז במעוז פרעה (ישעיה ל ב), לצור מעוז (תהלים לא ג), על ראש המעוז הזה (שופטים ו כו), איכה נשבר מטה עוז (ירמיה מח יז), ודוד מכרכר בכל עוז (שמואל ב ו יד), בצוארו ילין עוז (איוב מא יד), כי עזה כמות אהבה (שיר השירים ח ו). ועוז מלך משפט אהב (תהלים צט ד) כלומר, מן אהבה עזה אהבת משפט, כמו שעזה עוז המלך.

ג עתק נראה לי שהנחתו העקרי הוא על דבורים חזקים ומאמרים מתאמצים [א“ה, עיין רד”ק שורש עתק]. אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה יצא עַתָק מפיכם (שמואל א ב ג), הדוברות על צדיק עָתָק (תהלים לא יט). תדברו בצואר עתק (תהלים עה ו), כמו הפוך תדברו עתק בצואר, עיין ראב"ע. יביעו ידברו עתק (תהלים צד ד), והדברים עַתִיקִים (דברי הימים א ד כב).

ולדעתי, מזה, גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה גו' (משלי כה א). כלומר גם אלה המשלים אשר דברו אנשי חזקיה בהתאמצות מליצתם, הם משלי שלמה.

ומזה [השורש] לא ענו עוד, העתיקו מהם מלים (איוב לב טז), תקונו, ולא העתיקו מלים מהם גו' (עיין ראב"ע). והרצון, עד הנה דברו רעי איוב על איוב עָתָק, אבל נגד אליהוא לא ענו עוד (איוב שם יז), ולא הֶעֶתִיקו מלים.

ואשר נמצא אצלינו משורש זה במקראות אחרות, הוא מלשון העתקה ממקום למקום. וצור יעתק ממקומו (איוב יח ד), וכן עתקה בכל צוררי (תהלים ו ח), נתישנה.

מדוע רשעים יחיו עתקו גם גברו חיל (איוב כא ז), כלומר לא לבד שבנערותם הם גבורים, אבל גם בזמן אשר עתקו וזקנו ג“כ גברו חיל, ע”ד כי אין חרצובות למותם ובריא אולם.

ומזה לדעתי, (משלי ח יח) עושר וכבוד אתי, הון עָתָק וצדקה. (ר“ל כי מלת עתק, אינו תואר עליהן, אבל הוא דבר נפרד בפ”ע, כאלו אמר הון ועתק וצדקה (כמו יששכר זבולן ובנימין). ועד“ז רוצה בו התרגום, ממונא ומזלא וצדקתא. וזה המאמר הוא נרדף למה שאמר במקום אחר, (משלי ג טז) אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד. והנה כאן כבר אמר עושר וכבוד, אחר הוסיף עוד הון, כמו און, כלומר כח עתק, כלומר זקנה וצדקה הוא הצלחה (ראב"ע). לפי שהזקן הוא נכבד, במאמר נרדף (ישעיה ג ה) ירהבו הנער בזקן, והנקלה בנכבד, שאלו מזה להשתמש [בלשון] (מלשון) זה לדבר נכבד. ומזה לאכול לשבעה, ולמכסה עָתִיק (ישעיה כג יח), כלומר, למלבוש נכבד. במ”נ טעה,

והעתיק, עַתיק.

ד מָצוֹק (שמואל א כב ב) מָצוּק (שמואל א יד ה), מצוקי ארץ (שמואל א ב ח), בצקת עפר למוצק (איוב לח לח), והיית מוצק (איוב יא טו). נ“ל כי הם מלשון ויציקוּם לפני ד' (יהושע ז כג), שהוא מלשון מעמד ומצב, כמו ויציגום. ולפי שהמעמד הוא תקפו של העומד, ע”ד ואת כל היקום אשר ברגליהם, משתמשים בו על כוונת התוקף והחוזק, כן לבו יָצוּק כמו אבן (איוב מא טז). ויָצוּק כפלח תחתית (שם), עומד קבוע. [א“ה ע' ספר השרשים לרד”ק שורש יצק].

ה עצם, עקר הנחתו על הרבוי, לא על החזוק והתוקף. ומצד זה תמצאהו נרדף במקומות רבים, עם רבוי הכמות או האיכיות. רב ועצום ממנו (שמות א ט), עם רב ועצום (יואל ב ב), גוים רבים ועצומים (דברים ז א), כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה (משלי ז כו), וירב העם ויעצמו מאוד (שמות א כ), אודך בקהל רב ובעם עצום אהללך (תהלים לה יח), כי גוי עלה על ארצי, עצום ואין מספר (יואל א ו). ואויבי חיים עצמו, ורבו שונאי שקר (תהלים לח כ). (ומזה השאילו למרובה קנינים ג"כ, לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד (בראשית כו טז) יש לך רב יותר מאשר יש לנו). ועד"ז עצמו לי אלמנותיו (ירמיה טו ח), על רוב עונך עצמו חטֹאתַיך (ירמיה ל יד), על רכב כי רב ועל פרשים כי עצמו מאד (ישעיה לא א), עצמו מספר (תהלים מ ו), עצמו משערות ראשי (תהלים מ יג), רבו משערות ראשי שונאי חנם, עצמו מצמיתי אויבי שקר (תהלים סט ה).

ובמקומות [ידועים] תמצא המקראות משתמשים בזה השורש לחזוק ותגבורת, כמו ועצם כחו ולא בכחו (דניאל ח כד), ועצם במעט גוי (דניאל יא כג), כחי ועוצם ידי (דברים ח יז), ולאין אונים עצמה ירבה (ישעיה מ כט), עוז ותעצומות (תהלים סח לו), ונפל בעצומיו חלכאים (תהלים י י). זה יהיה לאחד משני פנים, אם שהשאילו לשון הרבוי להשתמשות התגבורת כי הרבים יגברו, או שהוא מענין אחר, ונובע מלשון עֶצֶם מעצמי ובשר מבשרי (בראשית ב כג). והיינו, לפי שהעצמות הם חזקים יותר בגוף מהבשר, ע“כ נשתמשו בלשון זה, על נושא התוקף ג”כ. [א“ה, עיין רד”ק שורש עצם].

ו נצח עקר הנחתו, על התמידיית. ומצד זה תמצאהו נרדף, אל מלת לעולם, או אל מלת לדור. לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף (ישעיה נז טז). מדור לדור תחרב לנצח נצחים אין עובר בה (ישעיהו לד י), וכמוהו הרבה. (ולפי שהדבר המתמיד [יש] לו תוקף ועוז, השאילוה להשתמשות [התכופיית] (התקופיית).

ומצד זה יקרא הדם נצח, יז נצחם (ישעיה סג ג), ואוריד לארץ נצחם (ישעיה סג ו) כי הדם הוא הנפש, והוא המתמיד בהחיים בסבובו, מיום הולדו עד יומו יבא.

ונראה לי, כי מזה ג"כ, נצח ישראל לא ישקר (שמואל א טו כט). כלומר, אשר הוא תמידן של ישראל, בל יעזבם בל יטשם. לא ישקר, כי השקר אינו מתייחס רק אל הבלתי מתמיד, והבן.

ומצד זה נ“ל נקראו הנוגשים בעם ועומדים על מלאכה, מְנַצְחִים להעביר את העם (דברי הימים ב ב יז) ומנצחים עליהם (דברי הימים ב ב א) לנצח על עושי המלאכה (עזרא ג ט). והיינו, כי הנוגשים, ענינם להשגיח על עושי המלאכה, יתמידו במלאכתם ולא ירפו, ע”כ נקראו מנצחים, מהבנין הכבד, כלומר, פועלים ההתמדה והניצוח.

ואפשר כי מזה נקראו העומדים על המשוררים ג“כ, מנצח [לדוד] (תהלים יא א), בשגם כי המשורר עצמו ראוי להיותו מתואר בזה השם, לפי שהניגון הוא קלא דלא פסיק, שהרי הניגון הוא קבוץ קולות נערכים זה לזה, ואיך א”כ יערב השיר, אם יופסק כל פעם. [א“ה, ודלא כהרד”ק בשורש נצח, ע"ש].

ז מזח לא נמצא במקרא רק בשלשה מקומות, אין מֵזַח עוד (ישעיה כג י), למזח תמיד יחגרה (תהלים קט יט), ומזִיחַ אפיקים רפה (איוב יח כא). לדעתי אין שרשם מזח (כמו שכתבו הרד“ק והמ”נ) רק זחח, והמ“ם מהאמנתי”ו, כמו וּמֶמֶר ליולדתו (משלי יז כה), ויהי המכס (במדבר לא לז). ומזה ולא יזח החשן מעל האפוד (שמות כח כח), שפירושו ולא יגבה, עיין רד"ק שורש זחח. אף כאן מֵזַח, ענין גובה, מצד החוזק והשיגוב.

ח אביר אדיר. תואר אביר תואמים במשקלו, החזק הוא הרפה, אַבִּיר הרועים (שמואל א כא ח), ויסירו אַבִּיר לא ביד (איוב לד כ), אַבִּירֵי בשן (תהלים כב יג), ורבים כמוהו מודגשים.

עוד נמצא רפה, מעטים, ונער יכתבם. ואלה הם, מידי אביר יעקב (בראשית מט כד), אביר ישראל (ישעיה א כד), אביר יעקב (ישעיה מט כו), עוד שם [אביר יעקב] (ישעיה ס טז) נדר לאביר יעקב (תהלים קלב ב), משכנות לאביר יעקב (תהלים קלב ב).

ונראה לי כי הדגושים הם נרדפים ללשונות החזק והאמיץ, אבל הרפואיים הם לשן ארך הָאֵבֵר (יחזקאל יז ג), שהוא נרדף ללשון כנף, והמליצה המכוונת בזה התואר, אביר יעקב ודומיו, הוא כמו באֶבְרָתוֹ יסך לך להחייני בצלו, הבטיח המשורר באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה (תהלים צד ד). ולא נמצא במקראות, זולת על האל ית', בהתייחסו על ישראל, אשר בצל כנפיו יחסיון.

אבל המשקל החזק שבזה התואר, נאמר על בני אדם מצד תוקף כחם, עדת אַבִּירִים בעגלי עמים (תהלים סח לא). ולדעתי גם עדת אבִירִים בעגלי, הוא מליצה מושאלת מזה, והנרדף, בעגלי עמים, וכ“כ מלשון רש”י דהרות אביריו (שופטים ה כב). והשאילוהו ג“כ לחזק השכל, אשתוללו אבירי לב (תהלים עו ו), שמעו אלי אבירי לב (ישעיה סו יב) [א”ה, עיין רד"ק שורש אבר].

ומצד זה ייחסו רז"ל זה התואר למלאכים, אף שאינם בני חומר, והוא אמרו (יומא עה ב) לחם אבירים אכל איש (תהלים עח כה), לחם שמלאכים אוכלים [פירוש, לחם של מלאכי השרת החזקים].

אמנם לדעתי הוא תואר [למאכלים עצמם, שהלחם הוא חזק] (אוכלים), כמו שהמים מתוארים במים אדירים. נ“ל שהלחם והמים מתוארים כן, לפי שכל תוקף והכח והגבורה, נמשך מהמאכל והמשקה, שנהפכים ונעשים חומר הגוף האוכל, ע”ד (שמות כג כה) וברך את לחמך ואת מימיך, והסירותי מחלה מקרבך. הרי שהלחם והמים מסירים המחלה והרפיון, ונותנים כח ואומץ.

וזה נראה לי דעת [ר' ישמעאל] (רש"י) (יומא ע"ה ב) לחם אבירים, לחם שנבלע באיברים כו‘, ע"ש. לא שפי’ מלת אבירים כמו איברים, [כי לא קרב זה אל זה] כי זה משקל חזק וזה רפה. ועוד, כי בלשון המקרא לא יצא מלה זו על האיברים, רק על הכנפים (אבל ת“י ורש”י ז"ל לחד פירושא, פירשו ארך האבר, איברים). רק שר' ישמעאל סובר, כי פירוש לחם אבירים, לחם שנותנים תוקף ועוז אל חלקי האדם האוכל, על צד היותר אפשרי.

והנה ידענו כי הפסולת הנשאר אחר העכול וממנו יצא הפרשדונה, איננו נותן כח ועצמה אל האוכל, רק המאכל הדק המסולת ונבלע באיברים. וזהו שאומר לחם אבירים, לחם שנבלע באיברים, לא [כשאר] (נשאר) לחם, שאין תואר אַבִיר נופל על כולו, רק על הדק והמסולת שבו. אבל המן, הוא כולו לחם אבירים, שהרי כולו (לא) נבלע, כנ“ל, דו”ק [עיין ספר איי הים יומא עה ב (בנדפס מז־ג)].

ט אמנם שם אדיר עקרו הונח על חשיבות המעלה, ד' אדונינו מה אדיר שמך (תהלים ח ב), ופירוש הפסוק לדעתי, כי שמך נחשב ונאדר בארץ, אשר תנה הודך גו'. (מלשון יתנו צדקות ד') כלומר במה שהשמים מספרים ומתַנים כבודך והדרך, וכמ"ש אין אומר ואין דברים, בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם.

ימינך ד' נאדרי בכח (שמות טו ו) פירשנוהו בספר אפיקי יהודה [חלק א' עמוד רנח] (דרוש שירת הים), כי בבשר ודם אם תפעל ידו איזה כח לרעוץ איש מן הארץ, אין הענין מתואר להדר וחשיבות מעלה, אבל ימינך ד' נאדרי, ומעולה בכח הרעיצה ג"כ, ועיי' גם הטעם ויבושם לך.

ומצד זה אמרו (גיטין נ"ו ב) והלבנון באדיר יפול, אין אדיר אלא מלך. והיינו לפי שעקר זה השם, הונח על גודל המעלה.

ולדעתי יתפרש מאמר [לקדושים אשר בארץ המה] ואדירי כל חפצי בם (תהלים טז ג), כמו אז יְרַד שריד לאבירי עם (שופטים ה יג). השריד הוא הנמבזה, והאדיר הפכו. ע"ד זה אמר, כי הענינים, אשר הם גדולי מעלה שבכל חפצי, סמוכים בם, כלומר, לקדושים אשר בארץ. ומזה הושאל אל התוקף ועוז, לפי שהמעולה והמשובח, לו הכח והעוז, נאמר אתה אדיר מהררי טרף (תהלים עו ה) וחביריו.

[א“ה מעתיק הכת”י מציין שיש כאן חסרון בכתב היד, ונראה שכאן בא לבאר את המלה גבור].

…וע“ז אמר, (קהלת י יח) בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים גו', כי הפכו הוא [הגבור] הזריז ואשר ידו על העליונה. לך זרוע עם גבורה (תהלים פט יד), כלומר, האדם, אף שיש לו גבורה, כלומר השתדלות, עכ”ז אין הכוונה מחוייבת להמשך, כי אולי ידו נהיית ונחלית. אבל אתה, יש לך זרוע עם גבורה, תעוז ידך גו'.

י תוקף לדעתי יהיה שרשו וענינו, מלשון ותקופתו על קצותם (תהלים יט ז), לִתְקוּפוֹת הימים (שמואל א א כ), תְקוּפַת השנה (שמות לד כב. דברי הימים כד כג), אשר ענינו הסבוב וההקפה. ושורש שניהם, תק“ף (ויהיה שני שרשים, תקף, גם יקף). או שורש שניהם קו”ף, והתי“ו היה בתחלת הענין נוספת, אח”כ ברוב הימים הכניסוה לשורש, כאשר עשו משורש רו“ם תר”ם, עיין רמב"ם פי' המשנה ריש תרומות (ועיי' [אפיקי יהודה חלק א' עמוד כז] דרוש נחל קדומים ע"נ ג' מה שכתבנו במלת נמלצו (תהלים קיט קג)) והיינו למי שיש לו כח ואילות נגד זולתו, הוא כאלו יסובבוהו מכל צד, בלי תת לו יוצא ובא בלתי רשיונו. ואב לכולם, (קהלת ט יד) עיר קטנה גו' ובא אליה מלך גדול, וסבב אותה, ובנה עליה מצודים גדולים, בזה.

ומצד נ“ל מעטרים למלך בעטרה, להורות כי הוא העוטר ומסבב את משועבדיו, ע”ד עוטרים אל דוד (שמואל א כג כו). ובבחינה זו מתואר בעל הכחות, תקיף, וענין הממשלה, תוקף.

ומזה יבואר לך בפשיטות [המאמר] (במאמר) תתקפהו כמלך עתיד לכידור (איוב טו כד), שהרצון, הצרה תקיפהו [ותסובבהו], כמלך המוכן [לסבוב במלחמה] לחומה המתוארת כדור, מצד הסבוב. ועיין רד“ק שורש כדר פירוש קרוב לזה, וכ”כ המתרגם, כי [יחזרוניה היך מליך] יאזרוניה למלך כו'.

יא עריץ רשע עריץ (תהלים לז לה) כי אפס עריץ (ישעיה כט כ), ומלקוח עריץ (ישעיה מט כה), זמיר עריצים (ישעיה כה ה). דע כי עקר הנחת מלה זו, הוא השבר והחתת. [א“ה, עיין רד”ק שורש ערץ]. אל תערץ ואל תחת (יהושע א ט), לא תַעַרְצון ולא תראון (דברים א כט), בקומו לערוץ הארץ (ישעיה ב יט), בערוץ נחלים (איוב ל ו). מסעף פארה במערצה (ישעיה י לג), כפרש"י אשברון

יב איתן [מילה זו נרדפת עם המילה אפיק נחלים (איוב ו טו), ושניהם נאמרו על חלק הקרקע אשר הוא סמוך אל המים, והוא שפתו וגבולו, לבלתי נתן את המים להתפשט הנה והנה. והטבע שם שם לו חוק וגבול חזק, עדי לא ירפוהו המים, ויעשה מהם אבק דק וטיט רפשיי (עיין ספר אפיקי יהודה עמוד תקנ“ט, והגדש”פ מי מגידו עמוד ע)].

תוכן העניינים

רדיפי מיא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה