אור ברסלב

ראשון לציון על שולחן ערוך יורה דעה· רבי חיים בן עטר

כללי ספק ספיקא

הלכות חדש

נתתי לבי ועיני לדעת כל מה שכתב הפר"ח ז"ל בכללי ספק ספיקא ואמרתי להעלות על ספר את אשר הבינותי בדינים אלו דרך קצרה

סימן א

זה יצא ראשונה. צריך לדעת מה דאמרינן ספק דאורייתא לחומרא אם מדאורייתא או מדרבנן הא מלתא פליגי בה קדמאי הרמב"ם והראב"ד סוברי' דלא הוי אלא מדרבנן ספקא דאורייתא והרשב"א והר"ן סוברי' דהוי דאורייתא. הרמב"ם כמה דאשכחן בכמה דוכתי בי"ד ומכללם בפ"ט מהלכות טומאת מת ז"ל דבר ידוע הוא שכל אלו הטומאות וכיוצא בהם משום ספק הרי הם מדבריהם ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאת ודאי אבל כל הספקות בין בטומאות בין במאכלות אסורות בין בעריות כו' אין להם אלא מד"ס ע"כ. והראב"ד השיגו וז"ל זה שיבוש שהרי אמרו בכמה מקומות ספיקא דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא וזו ס' דאורייתא היא אבל הול"ל משום דהוי ס"ס ולקולא ע"כ. והכ"מ הבין בדברי הראב"ד שסובר שספק דאורייתא לחומרא מדאורייתא זהו טעם השגתו ותמהו עליו שהרי הראב"ד עצמו כתב סוף הלכות כלאים הפך זה דכל ספקא ואפילו דאורייתא לא הוי אלא מדרבנן. והפר"ח כתב שכונת הראב"ד היא להשיג למאי דמשתמע מדברי הרמב"ם שכתב מקודם זה בדין אשה שהפילה נפל לבור ואין ידוע אם הפילה דבר המטמא או לא הואיל וחולדה וברדלס מצויין שם הרי ספקו טהור וסמוך לזה כתב דבר ידוע הוא כו' הבין הראב"ד שמטעם שכל הספקו' מדבריה' כתב בדין הקודם שספיקו טהור לזה השיגו דהגם דהספיקות מדבריהם הא קי"ל ספקא דאוריתא לחומרא מדבריה' מיהא ע"כ. ואני אומר לא כדברי הכ"מ ודעמיה שהרי הראב"ד ז"ל גילה דעתו בפירוש בהלכות כלאים כהרמב"ם בזה ולא כדברי הפר"ח כי איך יתכן שישיגנו הראב"ד ז"ל על מה שלא אמר כי הלא הרמב"ם גילה דעתו דמה דשרי התם דוקא מצד ס"ס שכן דייק דבריו שכתב הואיל וחיה וברדלס כו' ולא הספיק לו ספק אחד שכתב בתחלת דבריו ספק דבר טומאה ילדה כו' וא"כ איך ישיגנו הראב"ד. ונראה לומר כי הראב"ד סובר כס' הרשב"א דדבר דעיקרו דאוריתא הגם דאיסורו מדרבנן כיון דעיקר דבריהם באו על דבר תורה הוי כדאוריתא. וזה לשון הרשב"א דף קט"ו כבר כתבתי דכל שעיקר מה שאנו חוששין הוא איסור דבר תורה אע"פ שזה עכשו מדרבנן כספ' דאוריתא עבדינן ליה כו' יעש"ד. והנה הכא דקדק הרמב"ם בדבריו ואמר דטעם דמתיר ההוא נפל דהפילה לבור הואיל דחיה וברדלס כו' הרי זה ספקו טהור דמשמע דלאו מטעם דהוה ס"ס אלא כיון דספק הראשון איסורו מדרבנן יבא ספק ויתירנו ככללא דקי"ל ספק דרבנן לקולא ולראיה שכך כונת הרמב"ם ממה דמייתי בסמוך לזה דבר ידוע הוא שכל כו' וענין זה אין זה מקומו כי כבר אמרו כמה פעמים כמו שסיים הרב עצמו שם כי דבר זה כבר כתבו כמה פעמים וכיון שכן לאיזה ענין כתב זה כאן אלא לאמת דברינו שכונת דבריו הוא לו' שמטעם היות הדבר ספק דרבנן הוא דמיקל לא מטעם ס"ס. ועל זה השיגו הראב"ד ואמר זה שיבוש פי' הא דקאמר דבחד ספקא שרי אינו כי הרי אמרו בכמה מקומות ספקא דאוריי' לחומרא דכל דאיכא חד ספק בדאורייתא לחומרא ואמר עוד וז"ל וזו ספקא דאוריתא פי' מציאות זה דאשה שהפילה נפל לבור והוא ספק דבר טומאה או לאו זה מיקרי דאוריתא כמו שסובר הרשב"א דהגם דהוי דרבנן כיון דעיקרו בדאורייתא הוי כדאו' וזהו שכתב וזו הוי דאוריתא פירו' כיון דרבנן הוא דאסרו לה דאוריתא חשיבא וסיים לומר דבעיקר דין זה לא פליגי לענין הלכה מטעם דהוי ס"ס. וא"ת סוף סוף שרי בין מטעם ספק דרבנן בין מטעם דהוי ס"ס א"כ אמאי קא משיג. יש לך לדעת כי נפקותא רבתי נפקא מינה דלהרמב"ם ביצה שנולדה בי"ט דעלמא ספקא מותר הגם דעיקרה מדאורייתא משום הכנה כדרבה. ולהראב"ד אסורה כי דרבנן דהכא כדאורייתא הוי ואסור עד דהוי ס"ס:

תו הצצתי וראיתי מה שהשיג הראב"ד בסוף הלכות כלאים אמאי דכתב הרמב"ם ז"ל בדין בגד שנאבד בו חוט וכו' דבודקין אותו ע"י צביעה והואיל והוי ספקא ואיסורו הוא מדרבנן הקלו כתב הראב"ד אמת הוא שספק אינו אסור אלא מדרבנן והבן הדברים. הרי לך הרמב"ם והראב"ד דסוברים דספקא דאורייתא אינה אסורה אלא מד"ס. והרשב"א בת"ה הארוך דף ק"ב להדיא צווח ככרוכיא דהוי דאורייתא ודחה דעת רמב"ם וגם הר"ן בספ"ק דקידושין סבר כהרשב"א והנה איכא סוגיות דמסייעי להך סברא וכן לאידך ואיכא סוגיות דדחקי להתישב לחד סברא וכן לאידך והדברים שקולים. ואולי דגם אימוראי לא מיסיימא להו מלתא ומה שהוכיח הפר"ח ז"ל מההיא דר"פ בתר' דיומא דפליגי ר"ל ור"י בחצי שיעור ואותביה ר"י לר"ל מדתניא אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה ת"ל כל חלב ומשני מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ה"נ מסתברא דאי ס"ד כוי ספקא הוי ואצטריך קרא לאתויי ספקא ודחו בש"ס אי משום הא לא איריא קסבר כוי בריה הוי עכ"ל הנה דע בין למאי דמסיק הש"ס כוי בריה בין לר"י בין לר"ל ליכא לאוכוחי מידי דלית הכא ספקא אלא דלס' הש"ס דקאמר ה"נ מסתברא דס"ד דספקא הוי כוי ואעפ"כ קאמר י"ל דמדרבנן הוא דאסיר וגם לר"י אי ס' דאורייתא אסור למה אצטריך קרא לריבויא. דע כי ראיה זו ליתא מתרי טעמי חדא דילמא אה"נ אי לאו דדחי הש"ס קסבר בריה אה"נ דהוה הש"ס הדר פריך והא הויא ספ' דאורייתא כי מאן דקאמר ה"נ מסתברא הגם דיסבור ספקא דאורייתא אמר דבר המתחייב ממשמעותא דמתניתין דבהכרח דלא הוי אלא מדרבנן לפי מה דס"ד דספקא הוא ולכשנאמר דיסבור הש"ס דספקא דאורייתא אסור ד"ת ודאי דליהדר ליפרוק כנ'. אלא למאי דמשני דסבר כוי בריה ליכא לאוקומי מידי דהגם דנאמר דספקא דאורייתא אסור ד"ת הכא שאני דכוי בריה או אפשר לומר דהגם דנאמר דספק דאורייתא אסור ד"ת כנז' ה"מ אי איכא צד איסור מוחלט כמו שמא טרפה או כשרה וכדומה דצד האיסור אין בו ספק ותוכל לומר איסור גמור הוא אבל במציאות שלפנינו שאין אתה יכול להחליט בו האיסור כלל כי למאי דנסבור דכוי הוא הבא מתיש וצביה בזה איך יתכן להחליט ולומר מין בהמה והלא אמה צביה שהוא חיה וזה וזה דומה לחצי שיעור ואדרבא יותר היא הוכחה ברורה מה שהוכיח רשב"א מההיא דספק אכל דאיכ' מ"ד דמייתי קרבן על חתיכה ספק חלב ספק שומן ומאי דפליג עליה לא פליג אלא על הבאת האשם לא על האיסור כי מסתמא לא פליגי בקצוות דלר"א חייב אשם ולרבנן מותר. ומה שכתב הפר"ח ז"ל דהא בהא תליא אינו מוכרח וכי לא מצי סבור דאסור מדאורייתא ולא ליתי קרבן אלא על ספק כהאי דאיקבע איסורא והלא אשכחן חצי שיעור לר' יוחנן דאסיר מן התורה ולא מייתי קרבן עילויה באופן מה שהפליג הפר"ח בזה לומר שמצא ראיה ראויה ונכונה יתד התקועה לא ראיתי יתד דחזי לכתופי עליה ואין ברירתו ברירה בזה. וס' הרשב"א ודעימיה בזה דס' א' אסור מדאורייתא סברא נכונה ואין עליה פירכא ואין הכרעה בזה אלא הא מיהא פשיטא לי דספק לא הוי כודאי דאם לא כן זורק אבן יהיה חייב ואמאי קא פטר ליה קרא כדאיתא בסנהדרין ובכתובות. וא"ת ומינה מדאצטריך קרא למיפטר ליה ש"מ דהייתי מחייב לא היא דאיכא למימר ומינה דון דכוותה למפטר וליכא להוכיח מההיא דגרסי' פרק כל הצלמים דף מ"ד דקא מוכח ר"י דשרי לשחוק ע"ז ולזרו' לים ממ"ש בעגל ואשליך את עפרו כו' ע"כ. ואי ספק דאורייתא לקולא מדאורייתא מאי מוכח דילמא הן אמת דמדאורייתא שרי אבל מדרבנן אסור דהתם ליכא ודאות דמתהני דילמא אזיל ליה הים לכוליה שחק למקום רחוק וליכא אלא ספקא דילמא יכשל בו למאי דאסיקנ' דלא מסיימא להו מלתא לרבנן ליכא לאוכוחי ולא מידי. שוב ראיתי להוכיח מהש"ס דקאמר בריש פ"ק דחולין דף י"ב גבי ההיא דקלוט התם ר"מ היכי אכיל בשרא וכי תימא הכי נמי דלא אכיל פסח וקדשים מאי איכא למימ' אלא ודאי היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר ע"כ וקשה אי תימא דספק דאורייתא שרי מדאורייתא א"כ מאי מוכח מפסח דילמא רבנן לא אוקמו למילתייהו בכה"ג לבטל עשה דפסח וקדשים אלא ודאי כדכתיב' דלא מיכרעא להו מלתא לתלמודא וההיא דס' ערלה בח"ל דבאה עליה ההלכה להתיר אינה הוכח' לומר דספק אסור דאפשר דלא אצטריך להתיר הספק אלא לצד ספ' מוכרע דהתם מתירין אפי' ספק מוכרע לאיסור טפי מהתם כדמוכח משלהי ערלה:

סימן ב

כתב עוד הפר"ח ז"ל ס"ב דכל ס"ס אין צריך בדיקה הגם דאפשר לעמוד על הדבר והוכיח מההיא דרואה דם מחמת תשמיש דמותרת בלא בדיקה. ואני אומר כי כל דליכא חזקת היתר וכל שכן אי איכא חזקת איסור הגם דאיכא ס"ס אי מצינן לעמוד על הדבר צריך בדיקה ודוקא ברואה דם מחמת תשמיש התירו כיון דאוקמה בחזקת טהרה בכל אשה שאינה רואה כו'. והא דאיתרעא וראתה איכא בה ס"ס ושרי כיון דאיכא חזקה דטהרה וגם ההיא דזאב שנכנס לעדר דהא אוקמינן להו בחזקה דהות בה קודם שנכנס זאב וההוא ריעותא דאיתילדא בהו מחמת כניסת הזאב אית בה ס"ס ושרי והדבר פשוט אצלי דאם נתערב איסור כמה תערובות כגון נפל לשיעור שאינו מתבטל ואפי' לשיעור המתבטל ומשם נפל ממנו למקום אחר וכן על זה הדרך כמה ספקו' כל דאפשר לעמוד עליו ולברורי אסור זו ומכרעא מלתא דכל דכשתעמוד לברר הספק לא תוכל לעמוד על ודאות האיסור אלא על ספק אחד אז מקילינן שלא להצריך בדיקה אבל כל דכשתרצה לעמוד על הדבר תוכל לברר ולעמוד על ודאי איסור בעי בדיק' אפי' בתר אלף ספיקות ועיין בסי' ט"ז סעיף ו'.

סימן ד

עוד כתב הפר"ח סי' ד' וז"ל כתב הרא"ם בביאוריו על הסמ"ג להל' מגילה דכי אמרי' ספקא דרבנן או ס"ס בדאוריתא לקולא ה"מ דיעבד אבל לכתחילה בין חד ספק בין ס"ס לחומרא ע"כ. ולא נהירא דהא בכל דוכתא מקלינן בחד ספקא דרבנן ובס"ס בדאורייתא ואפי' לכתחילה וכן מבואר בתשובת הרשב"א סי' תצ"ג ע"כ. ואני אומר שאין סתירה מדברי הרשב"א בתשו' לדברי הרא"ם בהא מלתא דספק אחד בדרבנן כי דברי הרשב"א לא הוו אלא בס"ס דמתיר אפי' לכתחילה כדמוכח בהדיא בתשו' הנז' אך לא בספק א' בדרבנן כי יש לך לדעת דמחלק הרשב"א בין ספק א' דרבנן לס"ס דאוריתא ונתן הטעם בת"ה הארוך דף קי"ו כי בס' אחד איכא כיוצא בו דאסור דהיינו אי הוי דאוריתא אלא משום דהוי בדרבנן מקילינן. אך בס"ס אין כיוצא בו אסור כלל והו"ל היתר גמור ולהכי שרי אפי' בדבר שיש לו מתירין משא"כ ספק א' אפי' במילי דעיקרם דרבנן אסור בדבר שיש לו מתירין וכיון שכן דסובר רשב"א לחלק בין הספק דרבנן לס"ס דאוריתא איך קאמר הפר"ח ללמוד ספק אחד מס"ס והאמת הוא דבס"ס הוי הרא"ם הפך דעת הרשב"א ופשוט:

סימן ה

עוד כתב סי' ה' וז"ל מאי דאיבעיא בש"ס ולא איפשיט' אינו נכלל בס' ע"כ. עמדתי על ראיותיו סי' ל' ס"ב וראיתי שהאמת הוא עם דעת הב"י ומוהריק"ש דשניהם סוברים הפך דעתו ועיין מה שהעליתי בסי' ל' דליכא ס"ס בעולם דאסיר וההיא דחלדה לא נפקא ספקא דתחת מטלית ותחת צמר מסובך מתחת העור דוקא אלא דכמות דאיבעיא לן בתחת העור איבעיא לן נמי תחת מטלית וצמר דהכל נכלל בספ' חלדה תחת עור ותחת מטלית ותחת צמר וכדברי מוהריק"ש עיקר. האמת דכל דאיפסיקא הלכתא לאסור לצד הכרעת הסברא או לצד דינא דאחרי רבים הגם דאיכא מאן דסבר לקולא לא מיקרי האי ספיקא להתירו בספק שני אלא הרי זה כודאי אסור וספיקו אסור כדקי"ל דספיקא דאוריתא לחומרא:

סימן ט

כתב עוד סי' ט' בשם הסמ"ק וז"ל דגים מלוחים מותרים משום ספק אם נמלחו עם דגים טמאים ואת"ל נמלחו שמא לא היה בהם שומן ואז אינו אסור אלא מדרבנן ע"כ. יש להסתפק לדעת הרשב"א שתלה הדבר כל שאסרוהו חכמים משום הדבר שאנו חוששין לו הוא דבר תורה דינו כדבר תורה גם ציר שאין בו שמנונית הוי משום ציר שיש בו שמנונית כביצה שנולדה בי"ט דעלמא דאסרוה משום י"ט אחר השבת אי נמי כיון דכותיה דציר זה בלא שומן אין כיוצא בו באיסור הו"ל כדבר שעיקרו מדבריהם:

סימן יב

מה שכתב הפר"ח ז"ל סי' י"ב ודחה דברי האו"ה והש"ך דכשנתערבו התרנגולות חד בחד כו'. אומר אני כי דברי האו"ה בכל גוונא קא שרי בין נתערבו בין לא נתערבו התרנגולים ובכל גוונא שרי דהא תערובת חדא וחדא הגם דהוי אסור ד"ת עכ"ז ספקא הוי ולזה אם באים שני הספקות בהדי הדדי שרי:

סימן יג

מה שתמה הרב לדברי ס' הליכות עולם והוכיח מדברי כל הפוסקים ז"ל הפך דבריו נראה כי אין קושיא לדברי הרב כי הוא סובר דמיקרי ספק הגם דשני הצדדים בשניהם היתר כהא דספק נגע ספק לא נגע ואת"ל נגע ספק שרץ ספק צפרדע הרי הגם שנסתפקנו בנגיעה אנו חוזרים ומסתפקים בה דלמא צפרדע וכל הספ' הוא בהיתר והר"ב פר"ח נכנס ביסוד אחד והוא זה דכל שאנו מסתפקי' בנגע בהכרח לומר בטומאה ובזה אין להפך עוד שכתב וז"ל הנהו חביתי דחמרא דפתחי להו גנבי ואמר שמואל חמרא שרי מ"ט כיון דאפשר דפתחי משום ממונא הו"ל ס"ס ופי' רש"י ספק ישראל ספק גוי ואת"ל גוי ספק נגע ספק לא נגע. וכתב הפר"ח דאין זה מתהפך דאי מספקא לן אי נגע אי לא נגע היינו ודאי גוי ע"כ וקשה לי למה לא נתחיל הספק בכה"ג ספק הפותח נגע או לא נגע כשמצאה יין ואין כאן מיחוש כלל לומר לי עליו שמא נגע האוסר ואת"ל שישנה לנגיעה איכא ספק אחר את"ל שנגע שמא הפותח ישראל הוא וזהו עצמו סדר שלקח הרב בספק נגע ספק לא נגע ואת"ל נגע צפרדע הוא וכשנהפך נאמר כן ספ' אין כאן טומאה בעולם שאין זה אלא צפרדע ואת"ל שרץ שמא לא נגע והו"ל ס"ס מב' צדדין וכפי זה כל ההוכחות שהוכיח מדברי הפוסקים אינם הוכחות כאשר אבאר בס"ד. האמת דלמה שכתב הרמ"ע בתשו' והביאו הש"ך משמע כדבריו וכפי זה כל ההוכחות שהוכיח הפר"ח נכונים:

סימן טו

כתב הרב דאפילו איתחזק איסורה שרי בספקא במילי דרבנן הגם דאית להו עיקר מן התורה והגם דעיקר דינא דמיניה נפקא דין זה לא הוי אלא במלתא דלית לה עיקר מדאורייתא וכמו שדקדק רמב"ם בלישניה בפרק עשירי מהלכות מקואות וז"ל הואיל ועיקר דברים אלו מדבריהם הרי ספקו טהור ע"כ עכ"ז איסורא מטומאה לא ילפינן בכיוצא בזה והראיה מההיא דשתי קופות אחת תרומה ואחת חולין ואין ידועה איזו היא של תרומה כו' נפלה אחת מהן לתוך של חולין אינה מדמעתן ופסקה רמב"ם בפי"ג מהל' תרומות והמחבר סי' קי"א דין שני קדרות כו' א"כ הגם דאיתחזק איסורא אמרינן ספקא דרבנן לקולא וזו היא דעת הגהות ש"ד כו' ע"כ. דבריו ז"ל אינם מחוורין אצלי דלא מצי למימר איסורא מטומאה לא ילפינן משום דאפשר דמחמרינן בטומאה דהא בבכל מערבין רמי דרבי יוסי אדרבי יוסי דמקואו' דמחמיר לטמא טמא שספק טבל ובאיסור תחומין הקל בכיוצא בזה ואמאי נימא איסורא מטומ' לא גמרינן ומה שהוכיח הרב ז"ל משתי קופות כו' לא דמיא כאוכלא לדנא דהתם לא הוי אלא חזקת ספק איסור דהא אין ידוע איזו היא של תרומה וגם אם ידועה של תרומה ונפלה לאחת מהם לא איתחזק איסורא באחת מהנה אלא ס' אחד דוקא נפל משא"כ בההיא דספק טבל דהוי ודאי טמא ואתה בא להתיר מכח ספק ואי הוי כה"ג באיסור דרבנן דעיקרו דאורייתא אסור כההיא דתחומין דרבנן לצד שנאמר דאית להו עיקר מדאורייתא נאמר העמד אדם בחזקת תחום ביתו ואסור וזיל לאידך גיסא דגבי טומאה נמי כה"ג מקילינן הגם בטומאה שיש לה עיקר מן התורה דהא לא מיקרי אתחזק איסורא. ולענין הלכה מיהא ידי תכון עמו דאפילו באיסור דרבנן דאית ליה עיקר מדאורייתא בהיכא דאתחזק ספק איסור שרי אבל אתחזק איסורא לא שרינן ספיקו בדרבנן דאית ליה עיקר מן התורה כדמוכח מההיא דמקואות דלא פליג ר"מ אדרבי יוסי אלא בדבר דעיקרו מדרבנן ועיין בסי' שאח"ז:

סימן טז

העלה הפר"ח דכל דאיכא ספק א' בדרבנן וס"ס בדאורייתא הגם דאיתחזק איסורא שרי ודחה דברי הט"ז וסיעת מהאחרונים שמחלקים במיני איתחזק איסורא והעלה הכל בהשואה לקולא:

ועמדתי על עומדי ללבן שתי הלכות אלו כיד ה' הטובה עלי ותליתי זייני באתר דתלו כולהו זיינייהו מקום שממנו תוצאות חיים והם דברי המאיר לארץ הלא הוא הרשב"א בתשו' סי' ת"א וז"ל שאלת ס"ס דקי"ל דמותר אם נאמר כן אפילו במקום דאיתחזק איסורא אם לאו ואם תאמר מותר מה נעשה לאותה שאמרו בפרק בכל מערבין דאפי' בס' דרבנן היכא דאתחזק איסורא אזלינן לחומרא וא"ת אסור תריץ לי הא דאמרינן בפ"ק דכתובות דקיל ס"ס מרוב דרוב אינו מתיר ביוחסין וס"ס מתיר ובשחיטה מתיר כדאיתא בההיא דמצא גדייו ותרנגוליו שחוטין. והשיב הרב וז"ל בעיקר שאלתך דס"ס אני צריך להאריך עמך כו' אותה שבפרק בכל מערבין שאמרת כמדומה אני שנתכוונת לאותה שנחלקו בה ר"מ ור"י שבנטמא בטומאה קלה כו' ר"מ אומר טהור ור"י אומר טמא וקי"ל כר"י ואם זו היא שאמרת הא אמרינן התם דטעמיה דר"י דעביד לה כשל תורה הואיל ואית לה עיקר דאורייתא וההיא דמצא גדייו וכו' לא שייכא בדין ס"ס כלל דס"ס ליכא התם כו' אלא בין באומר לשלוחו צא ושחוט כו' בין ההיא דמצא גדייו כו' עיקר טעמא הוא משום רוב המצויים אצל שחיטה מומחין הם וההיא דכתובות פלוגתא דרב ור"י וכולה במעלת יוחסין כו' ולעולם בעלמא בין למר ובין למר בתרי ספקי להקל וכן נמי בחד רובא דרובא דאורייתא היא כדאיתא בריש פ"ק דחולין. עוד אני רואה תימה בדבריך אחר ששאלתך בס"ס בדאתחזק איסורא בההיא דכתובות היכא אתחזק איסורא דהתם ודאי לא איתחזק אלא ספק איסור דהא ספק חלל אחד הוא שנתטמע במשפחה ואם אתה קורא אתחזק איסורא כל שנתערב בו דבר שהחזקנו אותו באיסור מחמת תערובתו אע"פ שאינו אלא מן הספק הרי שאלתך מבוארת מכ"ש מטבעת ע"ז שנפלה לריבוא ומריבוא לריבוא שני כולם מותרים וכו' ועוד מדאמרינן בפ"ק דכתובות אמר ר"א האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ואקשינן עלה אמאי ס"ס הוא כו'. ואל תשיבני מדאמר רב הונא בפ"ק דחולין בדק סכין ושחט בה ונמצאת פגומה הרי זו אסורה דאימור בעור נפגמה ואמרינן התם דעובדא הוה דשחט תליסר חיותא ונמצאת סכין פגומה ואתא קמיה דרב יוסף ואסר ושיילינן התם כמאן אלימא כרב הונא ואפילו בקמייתא ומינה שמעינן דאעג"ב דבקמייתא איכא ס"ס ספק בקמייתא ספק בבתרייתא ואת"ל בקמייתא ספק בעור נפגם או בעצם המפרקת נפגם אפ"ה אסורה לרב הונא משום דאזיל לטעמיה דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה ואפילו שבר בה עצמות ותדע לך עוד דהא ס"ס עדיף כרוב ואפשר דאלים התירו יותר מרוב דהא ר' יאושע לגבי יוחסין פסיל בחד רובא ומכשר בס"ס וכיון שכן כי היכי דאזלינן בתר רובא להתיר בכל איסורין שבתורה ואפילו בדאיתחזק איסור' כגון חתיכת איסור שנתערב בשתים של התר ה"ה בתרי ספיקי דשריא ואפילו בדאיתחזק איסורא עכ"ל. בתשובה זו נתחבטו בעלי הוראה כל אחד בנה בנין. ובא רעהו וחקרו וסתר ע"מ לבנות והרב בפר"ח העמיד והעלה כי דברי הרשב"א אינם דברי חכמה ולא הבין דברי השואל וגם השיב דברים מוסתרים יעש"ד. ובפרט אחד ממה שכתב הרב שהוכרחו להבינו לענין הלכה שכתב הרשב"א ואל תשיבני מההיא דרב הונא שאין לו משמעות. הט"ז סובר דאל תשיבני הוא משום דההיא דרב הונא להיות שאתה בא בכח ס"ס לעקור החזקה דאבר מן החי דבהמה בחייה כו' בכה"ג הגם דהוי ס"ס לא מהני אבל בהיכא שאין אתה עוקר לחזקת איסור בכח ס"ס כגון ספק דרוסה דאיכא ס"ס הגם שהספק נולד בה בעת שהיתה אסורה משום אבר מן החי ולא יצאת מחזקת איסור עכ"ז כיון שאיסור אבר מן החי פרח לו מצד שנשחטה וס"ס בא להתיר ספק דרוסה שפיר דמי וכן תערובת חתיכת איסור וכפי זה טעם ואל תשיבני לא הוזכר בדברי הרשב"א. ולזה אני אומר הגם דס' זו סברא וגם נרמזת בדברי הרשב"א שסיים דבריו ואמר כגון חתיכת איסור שנתערב בב' ע"כ. עכ"ז האמת יכחיש זה כי עיקר שאלת השואל היתה בהא דמתירין בשחיטה מטעם רוב וכל שכן מטעם ס"ס דיש להתיר הגם דאתחזק איסורא דהא גדיים ותרנגולים בחזקת איסור הם עומדים והפר"ח יישב דברי הרשב"א כי טעם אומרו אל תשיבני הוא מטעם שסיים הוא עצמו בדבריו שכתב וז"ל משום דאזיל לטעמיה כו' ואפילו שבר בה עצמות והכונה היא להיות שמצינו רב הונא דסובר לאסור הגם דשבר בה עצמו' דודאי פגמי משום דסובר דעצמות המפרקת ושבירת העצמות מין אחד הם ותלינן דאיפגים במה דקדם ה"נ לדידן דאמרינן דכל עצמות המפרקות חד הם ואין כאן אלא ס' עור ס' עצמות המפרקת דכשנאמר בעצם המפרקת נפגם מן הסתם בקמייתא איפגם באופן אין כאן אלא ספק אחד ודבריו דברי חכמה אך אין נראין מתרי טעמי חדא וכי בהכרח דנאמר דבכל חדא וחדא פגע בעצם המפרקת דילמא בקמייתא לא נגע סכין בעצם כלל ואה"נ אם נגע בעצם יש מקום לומר כדברי הפר"ח דמן הסתם בקמיתא אלא אומר אני שמא לא נגע כלל בעצם דקמיתא וכפי זה איכא ס"ס כדת וכהלכה ס' בקמייתא ספק בבתרייתא כי לא נגע בעצם המפרקת אלא בבתרייתא ואת"ל בקמיתא דלמא לא בעור אלא בעצם הוא דאיפגם. ועוד ההכרח מעיקרו דמכריח מרב הונא דאזיל לטעמיה דאפילו שבר כו' אינו הכרח כלל דילמא היינו טעמיה דרב הונא משום דסובר דס"ס לא מהני כל דאיתחזק איסורא ומה גם דהסברא נותנת כן דהא דשבר עצמות בהכרח דעדיף מנגיעת עצם המפרקת והוי ס"ס גמור והדברים פשוטים. עוד בה שלישיה סתירה לדברי הפר"ח מהש"ס דקאמר התם וז"ל ואי בעית אימא לעולם כרב הונא דאי כר"ח מכדי מתלא תלינן ממאי דבעצם המפרקת דקמיתא איפגם דילמא בדבתרייתא איפגים ע"כ. והנה ראיה חותכת דהגם דאנו תולין בעצם המפרקת אנו מסתפקים אי הוי בקמייתא או בבתריתא ואין אנו מחליטין לומר מסתמא בקמייתא איפגים כדברי הפר"ח דהא ודאי דמן הסתם לא אפליגו ר"ח ורב הונא בהכי ואנא שמענא ולא אימא מלה עד עומדי על עיקרן ומקורן של דבריהם כי מכיפייהו מיברכי ואשיבה לבחון מלין דשואל ומשיב דע דבפרק בכל מערבין דף ל"ה איפליגו במתניתין ר"מ ור"י בס' עירוב כגון תרומה ונטמאת או נשרפה ולא ידענא אי הוה קיים בה"ש או לא ר"מ אסר ור"י שרי ורמי הש"ס דר"מ ור"י אדר"מ ור"י דפליגי בפ"ב דמקואות במי שנטמא בטומאה דרבנן ס' טבל או טבל בספק מקוה או בספק מקואות דהתם ר"מ מקל ור"י מחמיר ומשני הש"ס ברומיא דר"מ דטעמא דמחמיר בס' ערוב הוא משום דסובר תחומין דאורייתא ורמי עוד הש"ס דאורייתא אדאוריתא מההיא דקתני נגע בא' בלילה ואינו יודע אם מת ולמחר מצאו מת ר"מ מטהר ומשני בשני כתי עדים. והקשו התוס' בד"ה א"ר ירמיה מאי קא רמי לישני דשאני ההיא דספק עירוב דאיכא חזקת איסור דהעמד אדם בחזקת תחום ביתו ולזה אסור משא"כ בנוגע ואינו יודע במה נגע דליכא אלא חזקת טהרה ואין זר אתה והעלו דמשני הגם דנאמר דסובר ר"מ תחומין דרבנן וכפי זה לא מצי לשנויי דטעמא דעירוב משום דאיכא חזקת העמד אדם בתחום ביתו דאיכא נמי חזקה לקולא הוה מצי למימר דהוי עירוב כספקא דרבנן לקולא ע"כ דבריהם ז"ל דחוקים אצלי וקודם כל דבר נחקור זאת לדבריה' ז"ל אם נאמר דלפי אוקמתא דשני כיתי עדים נחזור לומר דלא אצטריך לאוקומי דסובר ר"מ תחומין דאורייתא ולא ק' ההיא דמקואות דלעולם דסובר ר"מ תחומין דרבנן וכל דאיכא ספק דרבנן הגם דאיכא חזקת איסור ואין כנגדה חזקת התר אפ"ה לקולא כדמוכח מההיא דמקואות ושאני ההיא דספק עירוב דקאסר ר"מ הגם דהויא דרבנן משום דמיירי בב' כיתי עדים וכיון דאיכא כת אחת שמעידים שהיתה תרומה טמאה בין השמשות הגם דאיכא כת אחרת כנגדה עכ"ז לית ליה לר"מ אוקי תרי לגבי תרי:

או נאמר דלא היא דלא קאמרי התוס' הא דאפילו סבר ר"מ תחומין דרבנן אלא לרבותא דוקא הכונה היא דמחמת רומיא דהאי מתניתא מיהא איכא לשנויי בין אם נאמר דסובר תחומין דרבנן ולעולם מכח ההיא דמקואות בהכרח דסובר ר"מ תחומין דאורייתא ונראה כי כונת התוספות הוא לרבותא דוקא והכונה היא אי לאו ההיא דמקואות והראיה ממה שמכריחין לומר דאי הוי חזקת איסור וחזקת התר הוה מצי להקל ר"מ וכתבו הטעם משום דהוי ס' דרבנן לקולא ואם אמת הוא דמאי דקא מוקמינן דסבר ר"מ תחומין דרבנן הוא הגם בתר דגילה דעתו בההיא דמקואות הוה להו לתו' להוכיח בכח ואל מההיא דמקואות דסובר ר"מ להקל בספקא דרבנן אפילו בהיכא דאיתחזק לחומרא לבד ממה דקאמר מלתא מסברא בהיכא דהוי חזקה מול חזקה, ועוד ממה שדקדקו התוס' לומר כיון דאיכא חזקת התר וחזקת איסור הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא משמע הא אי לא הות חזקת התר אלא חזקת איסור מצי שפיר לאסור בדרבנן והלא ממתניתין דמקואות מוכח אפילו חזקת איסור לבד לקולא בדרבנן אלא ודאי שדברי התוס' הם דהש"ס בעי לשנויי לרבותא אי לאו ההיא דמקואות מכח ההיא דספק נגע מיהא מצינן לשנויי גם אם נאמר דסובר תחומין דרבנן ולעולם מכח ההיא דמקואות נתחייב לומר דסובר תחומין דאורייתא. וטעם אחר האמת דלא משני הש"ס כאוקמתא דשני כיתי עדים ואפילו סבר תחומין דרבנן ולא יצטרך לאוקומי ר"מ דסובר תחומין דאוריתא דלא כהלכתא נראה דכיון דקא מטהר ר"מ בההיא דמקואות אפילו איתחזק איסורא לבד אין סברא שתהיה חמורה אצלו ב' כתי עדים להחמיר בה יותר מחזקת איסור שאין כנגדה חזקת היתר כלל זו היא כונת דברי התוס' וראיתי להעמיק בדבריהם ז"ל בישוב זה הגם דאין אני צריך לזה למה שנוגע לפירו' דברי השואל והמשיב עכ"ז אין לי להעלים עין מדעת אמיתות הש"ס כפי יכולת דעתי ואפשר דנפקא מינה נמי לענין דינא ואראה כי אין דבריהם מחוורין אצלי בדבר זה חדא רבותא זו דקמשני הש"ס אין ידוע מה הנאה יוצאה ממנה כיון שהוא כנגד האמת כיון שמוכרח אתה לומר דסובר ר"מ תחומין דאורייתא מכח ההיא דמקואות דסובר להקל בספקא דרבנן אפי' בחזקת איסור לבד ודוחק זה הייתי סובלו כשותה כוס אליבא ריקניא אי הוה משני הש"ס שינוייא רויחא אלא דקא חזינא דמשני שינוייא דחיקא ורחיקא. דחיקא כי מוקי למתניתין דספק ערוב במציאות אחר שלא נרמז ממנו ולא מקצתו בדבריהם דעל מי סמכו ר"מ ור"י להבין דבריהם דבהכי קא עסקי ושינוייא דא דחוק ביותר כי סתם קאמרא ספק כו' וגם רחיקא לחדש פלוגתא חדשה בין ר"מ ור"י דהא לפי אוקמתא דאוקים הש"ס מכח ההיא דמקואות דסובר ר"מ תחומין דאוריתא ופליג ר"י בהא ואוקמתא זו עדיין באיבה לפי מה שהעלינו לדעת התוס' מכח ההיא דמקואות ולפי דברי הש"ס דקא מוקי לה בתרי כיתי עדים מוסיפין אנחנו מחלוקת חדשה בין ר"מ ור"י בשתי כתי עדים לר"מ לא אמרינן אוקי כו' ולר"י כו' והלכה רווחת דלא מפשינן פלוגתא. ועוד קשה לדעת התוס' אמאי לא דייקי' הכי בדברי הש"ס כי ממה דקא מהדר לאוקומי מתני' בב' כיתי עדים ש"מ דאפילו בדאורייתא אין לאסור אי איכא חזקת התר כנגד חזקת איסור ולדבריהם ז"ל אחר האמת בדאורייתא כה"ג אסור וא"כ הוה ליה להש"ס למיחש דלא למיטעי בדעת זו דהיא המובנת במשמעות אמיתות דברי הש"ס דפריך ורמי דאורי' אדאורייתא ומשני אהא מלתא עצמה הב"ע כו' הדברים יגידו למו דהגם דהוי דאוריתא מהדר לשנויי בשני כתי עדים ולא הספיק חזקת איסור דישנה והגם דמצית לדחוק דוחקא בתר דוחקא עכ"ז לא תמנע מלומר שיש להסתפק בהכי מפשט דברי הש"ס וכיון שכן יכול הוה הש"ס למחול באותה רבותא שאחר האמת היא מוכחשת מההיא דמקואות ולא נפקא ליה מינה הלכתא ולא הוה מכניס עצמו בספק ריעותא הנז' לומר דמיקל ר"מ בדאורייתא אי איכא חזקת התר הגם דאיכא חזק' איסור ונראה לפרש כונת הש"ס ברומיא דרמי אההיא דמקואות כונתו היא דממאי דחזינן דקא מיקל ר"מ בדרבנן בחזקת טומאה גרידא שאין כנגדה חזקת טהרה נתחייב לשנויי בההיא דספק עירוב דס' עירוב דסוב' תחומין דאורייתא דאי לא תימא הכי ק"ו מההיא דמקואות לההיא דס' עירוב דאיכא חזקת טהרה מיהא ולא מצי לשנויי בההיא דס' ערוב דמיירי בב' כיתי עדים משום דהא מלתא דחזקת איסור שאין כנגדה חזקת היתר אלימא מההיא דב' כיתי עדים כדכתיבנא לדעת התו' ואע"פ כן הקל ר"מ וכ"ש בב' כיתי עדים דקיל טפי ולפחות בהשואה ולזה מוכרח לאוקומי תחומין דאורייתא א"כ מוכחא מלתא מיהא דאין החזקה משויא לדבר כודאי וכתב דרמי הש"ס מההיא דספק נגע נתגלה לנו מההיא מתני' דסובר ר"מ בהדיא דהחזקה אלימא למיסמך עלה לטהר אפילו בספק דאורייתא וכיון שכן חזר משינויא קמא ואוקי לההיא דס' עירוב בב' כיתי עדים וסבר ר"מ תחומין דרבנן וההיא דמקואות דטהר ר"מ בחזקת איסור גרידא איכא טעמא יניבא משום דהוי מכלל הטהרות שטיהרו חכמים דמן הראוי שיהיו טמאים אלא דחכמים הקילו בהם וכן מצאתי להרמב"ם שפי' בפי' המשנה דטעם ר"מ דמטהר בספק טבל כו' הוא משום דסובר דהויא מכלל הספקות שטיהרו חכמים דקא מני במתניתין אלו טהרות שטיהרו חכמים ע"כ אם כן בעלמא לא מקילינן בכה"ג:

ולדרך זה תקשה לכאורה ג' קושיות הא' למה לא נתן טעם הש"ס בהדיא כנז' דשאני ההיא דמקואות דמקל ר"מ מטעם דטיהרום חז"ל והב' למה לא סבר הכי מעיקרא קודם רומיא דרמי דאורייתא אדאורייתא לומר שאני ההיא. והג' למה לא קאמר הש"ס אלא כיון דסתר לאוקמתא דר"מ דסובר תחומין דאורייתא. וכד דייקינן שפיר לא קשה כי מה שאמר [שלא אמר] הש"ס אלא להיות שאין סתירה לאוקמתא כי גם למאי דמסיק דסובר תחומין דאורייתא מצי לשנויי האוקמתא עצמה דקאמר הש"ס הכא בשני כיתי עדים וכיון דאין סתירה לאוקמתא אלא דלית אנן צריכין לאוקמתא דאורייתא לא אמר אלא ותמצא כמה פעמים בש"ס דמסיק מסקנא והדר טוען ופריק והדר אמר בתר שינויא בתרא השתא דאתית להכי לית אנן צריכין לשינוייא קמא הרי דמשכחת לה דהגם דלישנוייא בתרא לא בעיתו לשינויא קמא אעפ"י כן לא קאמר הש"ס אלא והגם דלא קאמר הש"ס הכא השתא דאתית להכי עכ"ז נוכל לומר דלרוב פשיטות הענין לא הוצרך לאומרו גם קושיית למה לא משני הש"ס הכי מעיקרא ברומית ההיא דמקואות שאני התם מטעם דהקילו בהם חז"ל וטיהרום אינה קושיא דיש לך לדעת דלא אמרינן האי טעמא בההיא דמקואות דחכמים הקילו בהם אלא דוקא מכח ההיא מתני' דנגע בלילה דזולתה הייתי אומר כי טעמא דר"מ הוא משום דלא סמיך כ"כ אחזקה להכריע הספק והראיה דמטהר טמא שהוחזק בטומאה וספק טבל וסבור להכריע הספק מכח החזקה לא הוה מטהר בספק טבל אפילו בדרבנן דהא לא ספק הוא וכיון שכן נתחייב הש"ס לאוקומי ההיא דספק עירוב דסובר דהוי דאורייתא ולא מסתייה לאוקומי בב' כתי עדים ולומר דסובר תחומין דרבנן דהא לא עדיפי עדים דסתרן אהדדי מחזקת איסור גרידא הגם דסבור דלא אמרינן אוקי וכו' דסוף סוף עדות מוכחשת היא אלא דסובר להחמיר ואשכחן בחזקת איסור גרידא דעדיפא מהא דשני כיתי עדים הקיל בה והוכרח הש"ס לאוקומה דסובר תחומין דאוריתא מה שאין כן דרמי מההיא דנגע בא' בלילה דאשכחן דסובר ר"מ דחזקה מכרעת אפילו בשל תורה ואפילו להקל ש"מ דאי איכא חזקה הוכרע ספיקן והוין כודאי א"כ בההיא דטהרות דמטהר חזקת טומאה בספק טבילה אמאי והלא אין כאן ספק ומוכרח אתה לומר דקולא הוא שהקילו בטהרות לטהר בכה"ג הם אמרו והם אמרו וכמו שכתבתי למעלה בשם הרמב"ם גם לא קשה אמאי לא קאמר הש"ס להדיא דההיא מטעם שטיהרו חכמים דה"מ פשיטי להו מן הסתם כיון דאשכחן דסובר ר"מ דחזקת דבר סמכינן עלויה בודאי ממה שטיהר בספק של תורה יחויב הדבר לומר כי טעמו הוא משום שסובר דהויא בכלל הטהרות שטיהרו חז"ל דמשנה ערוכה היא אלו ספקות שטהרו חכמים ושם קמשני ר"מ דדמי לטהר הטמא בספק טהרה והגם דהש"ס ידע מעיקרא להא מלתא והוה מצי לשנויי הכי מעיקרא עכ"ז ממתניתין דמקואות מיהא לא הוכרח לזה גם אין לו כח לשנויי הכי מגוף המשנה עצמה דמקואות עד דפריך מההיא דנגע בא' הוכרח הדברים והוכרח לאוקומי ההיא דספק עירוב בב' כיתי עדים לזה מחמיר ר"מ משום דלית ליה אוקי תרי אבל בחזקה מול חזקה שרי בדרבנן ובחזקת איסור גרידא אפילו בדרבנן אסור וברומיא דר' יוסי משני תלת אוקמתי חד משום דסובר ר' יוסי בטומאה דרבנן כיון דעיקר הטומאה דאורייתא לא מטהרינן בספק א' ופרש"י דלא ליתי לזלזולי בדאורייתא ואוקמתא שנית דההיא דשרי בספק עירוב דרביה אבל לדידיה אפילו במילי דרבנן אוסר בס' אחד וקאמר הש"ס הוכחה לשינוייא דא ממה דקתני בההיא דספק עירוב אמר רבי יוסי אבטולמוס משום ה' זקנים על ספק עירוב כו' ש"מ. ואוקמתא ג' רבא אמר טעמא דר' יוסי דבההיא דטומאה דרבנן מחמיר משום העמד טמא על חזקתו ומיירי דליכא חזקת טהרה פי' חזקת מקוה כדקאמר בהדיא בש"ס משא"כ ספק עירוב הגם דאיכא חזקת עירוב עכ"ז איכא חזקת אדם בתחום ביתו כמו שכת' רש"י שם בד"ה העמד:

הנה לתרי אוקמתי לא שנא להו לדעת ר"י בין חזקה שאין כנגדה חזקת התר בין חזקה שיש כנגדה חזקת התר דבכל מחמיר ר' יוסי וסוברים כן ממה דקתני ס' יש בו במקוה מ' סאה כו' וסתם מקוה בחזקת מ' סאה ואעפ"י כן קתני ר"י דטמא ומכח זה לא משנו מתני' דספק ערוב דטעמא הוא משום דאיכא חזקת התר כנגד חזקת איסור ולדעת רבא לא מחמיר ר"י אלא בחזקה שאין כנגדה חזקת התר ונראה כי דעת רבא היא מסקנת הש"ס דמייתי לה באחרונה ועוד דרבא מאריה דכוליה תלמודא ודבריו מתישבים שפיר ועין כל רואה יגיד כי חילוק זה נכון וגם בזה לא פליגי ר"מ ור"י בקצוות אלא בחזקת טומאה גרידא שאין כנגדה חזקת טהרה ולב' האוקמתו' לר"י מטמא אפי' חזקת טומאה שכנגדה חזקת טהרה ולר"מ מטהר אפי' חזקת טומאה שאין כנגדה חזקת טהר' כהא דטמא ס' טבל ס' לא טבל ומה דקאמר הש"ס ש"מ בההיא שינויא דהא דידיה הא דרביה דתנן אמר ר"י אבטולמוס העיד ש"מ אם כן מוכחא מלתא דכן מסתבר ליה לא יתחייב מההוכחה זו שום הכחשה מהא דקאמר רבה אלא בערך מה דמשני בשינויא קמא דכיון דעיקרא דאוריתא שהמציא דין מחודש אמר ש"מ בהא מלתא דקתני בס' עירוב לאו דידיה אלא דרביה ולעולם בערך מה דקאמר בתר הכי דלא מטעמא ר"י אלא בחזקת שאין כנגדה חזקת היתר לא קאמר ש"מ, נמצא כי לדעת ר"י איכא פלוגתא דאמוראי איכא מאן דסבר דהחמיר ר"י בחזקת טומאה שיש כנגדה חזקת טהרה ואיכא מאן דסבר והוא מסקנת הש"ס דדוקא בחזקת טומא' שאין כנגדה חזקת טהרה אבל בב' חזקו' מטהר וממה שכתבו התו' בד"ה אמר ר' ירמיה. תשכיל לדעת כי המסקנה היא אי איכא חזקה מול חזק' בדרבנן יתחייב הדין לקולא והגם דדבריהם כסברת ר"מ עכ"ז אם תהיה הסברא כן בדברי ר"י מי יכריחנו לומר דפליג ר"מ אהך סברא ויאמר לקולא כיון שלא מצינו דפליגי בהכי אלא ודאי דמלתא דסברא היא. וא"ת לפי האוקמתא דסברי כמאי דקתני ספק של מ' דמיירי במקוה שנמדד נתחייב למימר הכי בדר' יוסי הגם על צד ההכרח קאמרינן לאות שסוברים סתם מקוה נמדד' ולפי מה שהעליתי דטעמיה דר"מ בההיא דמקואות מחמת שטיהרום חכמים ופליג עלויה ר"י דלא טהרו בכה"ג ובענין חזקת איסור לא שמעינן להו דפליגי גם מה דפליגי בההיא דס' עירוב הוא אי אמרינן אוקי תרי כו' כאוקמתא דשתי כיתי עדים דלר"מ לא אמרינן אוקי תרי כו' ולר"י אמרינן אוקי תרי כו' והכונה היא דאי לא אמרינן אוקי כו' ממילא לית לן למיזל בתר חזקה דהא איכא תרי דמעידים דנפקא ליה מחזקתו ואי אמרינן אוקי תרי נחזור לדין החזקה וכיון דאיכא חזקה מול חזקה בדרבנן לקולא ובהאי מלתא מודה ר"מ דהא לא פליג אלא בדין אי אמרינן אוקי תרי וכו' באופן לא פליגי ר"מ ור"י אלא בקולת טהרות ובדין אוקי תרי וחוץ מזה כל מה שנוכיח מדברי ר"י מן הסתם ודאי דלא פליג עליה דר"מ וכיון שהעלינו בדרבנן כל דאיכ' חזקת איסור ואין כנגדה חזקת התר לחומרא וכל דאיכא חזקת היתר וחזקת איסור לקולא ה"ה לר"מ ומעתה נעמוד על דברי השואל אם דבריו בחכמה או אין אתו עד מה. וזה יצא ראשונה מ"ש אם נאמר כן אפילו במקום דאיתחזק איסורא מה נעשה לההיא דפרק בכל מערבין ע"כ לא ידענא מאי קא מפרש בההיא סוגי' אם כפשטה או כמו שהעלתי בעומק ההלכה אם נאמר דסובר כפשטה. צריך לתהות בקנקניה אמאי קאי אי אדר"מ או אדר' יוסי אם אדר' מאיר לא מצינן לאוקומי דבריו כלל כי לרבי מאיר אפי' אתחזק איסורא לבד קא מקיל בדרבנן ומאי קאמר השואל דמההיא דבכל מערבין מוכח דאפי' בספיקא דרבנן אזלינן לחומרא ולא כן הוא ובהכרח לומר דקאי אמלתיה דר' יוסי דסובר דה"נ הלכה כותיה כדקי"ל בכל דוכתא וכמ"ד במסכת עירובין הלכה כר"י מחביריו והגם דסתם לן ר' בטהרות כר"מ הרי חזר והביא הדבר במחלוקת אח"כ במס' מקואות:

ואם נאמר שדעת השואל כמו שהעליתי בעומק ההלכה דלא פליגי ר"מ ור"י בהכי אלא אם טיהרו חכמים דבר זה ולעולם בעיקר הדין שוים הם אין אנו צריכין לומ' בדע' השואל דסבר סברא למפסק הלכתא הכא כר"י הפך סתמיות רבינו הקדוש דכתב סברת ר"מ בסתם אלא להיות שהדברים עמוקים קצת לא הי"ל להעלים עין לרמוז דבר ואולי שהיה הדבר פשוט אצלו דמחזקינן ליה כי איש חכם הוה ופש גבן לפקח בדעת השואל כמאן מסיק בדעת ר"י אם כאוקמ' קמייתא אי כאוקמתא דרבא אם נאמר כאוקמתא דרבא וכפי זה שאלתו היא בחזקת איסור שאין כנגדה חזקת התר דהא לאוקמתא דרבא לא החמיר ר' יוסי אלא בחזקת טמא ומקוה שלא נמדד שלא היתה לו חזקה מעולם או כאוקמתא קמייתא דאפילו איכא חזקת התר מול חזקת איסור מחמיר ר"י, ונראה שדבריו שקולים הם ויתיישבו לכל מה שתרצה לומ' כאשר אבאר בס"ד ופי' דבריו כך הם ס"ס דקימא לן דמותר אם נאמר כן אפי' במקום דאתחזק איסורא או לאו אם נאמר מותר מה נעשה לאותה דפרק בכל מערבין כו' דאזלינן לחומרא הראה לדעת כי פוסק כרבי יוסי או אפשר דסובר דלא פליג ר"מ עלויה אלא בקולי טהרות כמו שהעלתי בעומק ההלכה ואמר עוד ואם תאמר אסור פי' מכח ההיא דפרק בכל מערבין תכריח לומר דלא מהני ספק אחד בדרבנן ולא ס"ס בדאורייתא כנגד חזקת איסור תריץ לי הא דאמרינן בכתובות כו' הכונה בזה כי מההיא דכתובות תתחייב לומר דאיכא קולא בס"ס יותר מרוב שבזה תצדק ותגדל הקושי' שמקשה משחיט' שמתירין אותה מכח רוב המצויין כי זולת ההיא דכתובות נוכל לומר כי רוב עדיף מס"ס וליכא קושיא ומכח ההיא דכתובות מוכחא מלתא דס"ס קיל מרוב ולפי מה שנאמר דלא מהני ספק אחד בדרבנן בהיכא דאתחזק איסורא יחוייב לומר כן בספק ספקא דאוריתא דלא מהני כנגד החזקה ומכ"ש רוב ואיך אנו מתירין בשחיטה ברוב המצויים וקושיא זו צודקת לכל אוקמתי הש"ס בדברי רבי יוסי לא מיבעי לאוקמתא קמייתא דמחמיר ר"י בחזקת איסור הגם שכנגדה חזקת התר דבשחיטה אין לנו להתיר חזקת איסור הגם דאיכא ס"ס אלא אפי' לאוקמתא דרבא דלא החמיר ר"י אלא בחזקת איסור גרידא יתחייב הדבר לאסור ס"ס בדאורייתא בהיכא דאתחזק איסור' כהא דבהמה בחייה בחזקת איסור דהא ליכא חזקת התר כנגדה אלא רוב המצויים ויש עוד לדייק דברי השואל דמקשה גם מההיא דכתובות מה שדייק בלשונו ואמר תריץ לי הא דפ"ק דכתובות כו' דכיון דאין לו שום קושי מההיא דכתובות אלא לשמירת הקושיא דמקשה משחיטה לבל ידחה דרוב עדיף מס"ס א"כ היה צריך לומר תריץ לי ההיא דמתירין בשחיטה רוב ולחששת הדחיה הי"ל לכתוב אחר זה ובפ"ק דכתובות אמרי' דקיל ס"ס מרוב וממה שאמר תריץ לי הא דאמרינן בכתובות משמע דהיא עצמה קא קשיא ליה ומכח זה בהכרח לומר דסובר בהא דאלמנת עיסה דמקל ר' יאושע בה מכח ס"ס דחשיב אתחזק איסורא דהיינו חלל שנתערב ואחד מהתערובת נשא אשה ומת ונשאת האשה לכשר תוך ג' לראשון וילדה ס' בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון דבזה איכא חזקת איסור ואתה מתירה מכח ס"ס. והן אמת כי יותר צודק בדברי השואל פי' ראשון ומה גם שנאמר שפוסק כר' יהושע דלא כהלכתא עכ"ז שיעור לשונו מכניס ספק זה בדבריו:

ואחר שעמדנו על דעת השואל אעמידך ע"ד המשיב הוא הרב ז"ל בתשובה, דע כי הרב ז"ל העמיק והבין דברי השואל כל מה שנשמע ממנו ואפי' המובן משיעור לשונו הגם דיש עליו סתיר' עכ"ז חש להשיב לכל מה דמשתמע מיניה לבל ישאר בשום שעמום ויטעה בדבר הלכה. וזה יצא ראשונה מה שכת' אותה שבפרק בכל מערבין כו' נתחייב הרב לו' שכונתו היא מרבי יוסי והדבר מובן שסובר הלכה כרבי יוסי ולסברא זו צריך להשיבו כי אין לו הכרח גמור להוציא מחשבה מלבו וזה הגם שנאמר דהרשב"א לא יסבור כן עכ"ז לשיטתיה מיהא יתחייב הדבר ליאמר והרשב"א ז"ל לא גילה דעתו בזה ומה שדחה לזה ואמר הא אמרינן התם דעביד ליה כשל תורה כו' הנה דחיה זו היא לאוקמתא קמיתא וכבר אמרנו דגם לאוקמתא דרבא פריך שפיר וא"כ מה מועיל הרב בדחיה זו ועוד אחר האמת השואל לא נעלם ממנו דברי הש"ס דקאמר דטעמא דר"י הוא דכיון דאית ליה עיקר מדאורייתא ובודאי דלא מוכח מינה ולא מידי והן אמת כי קושיא זאת יכולים אנו לומר כי להיות דאיכא תרי אוקמתי בש"ס אליבא דר' יוסי מלבד אוקמתא דרבא כמו שכתבתי לך למעלה הראשונה דכיון דאית ליה עיקר מן התורה והב' בתר דפריך הש"ס שבת נמי דאורייתא ומשני תחומין דרבנן אי בעית אימא הא דידיה הא דרביה הנה לאוקמתא זו יכולת לומר דלא בעינן תו למימר כיון דעיקרו דאורייתא כו' אלא באיסור דרבנן לבד מחמיר הגם דאיכא חזקת התר כנגד חזקת איסור וישובא דרומיא הא דידיה הא דרביה ויכול השואל לסבור כן והשיב הרב דלא כן הוא אלא גם לאוקמתא דהא דידיה הא דרביה בעי לההוא טעמא דכיון דעיקרו דאורייתא ולא בא אלא לשלול החילוק דקא מחלק בין תחומין לטומאה וסובר דטומאה קלה יש לה עיקר מן התורה ותחומין לא מיקרי אית ליה עיקר מן התורה וקאמר דהכל אחד והא דידיה הא דרביה ולעולם תרוייהו טעמא הוא דסובר כיון דאית ליה עיקר מן התורה זהו מה שחידש הרב בתשובה אבל קושיא ראשונה במקומה עומדת. ונראה לפרש דסובר הרב דגם לאוקמתא דרבא עדיין צריכין אנו למודעי לומר דלהיות עיקרה דאורייתא בזה הוא דמחמיר ר"י לומר כיון דהוחזק בטומאה אין להקל בספק א' אבל אי הוי חזקת התר מול חזקת איסור לא החמיר ואתיא חזקת התר ומפקא ליה חזקת איסור והגם דהענין דחוק ביותר עכ"ז הוכרח במעשיו לומר כן כי היכי דלא מוקמינן ההיא דאמר לשלוחו כו' וההיא דמצא גדייו ותרנגוליו שחוטין כו' דלא כר"י דהא לא אשכחן דפליג בהא ומן הסתם האי שמעתא מסקא אליבא דכ"ע אשר ע"כ טרח הרב והעלה דמה שהחמיר ר' יוסי אינו אלא טעם היות לדבר עיקר מדאורייתא כאמור בש"ס. ועוד טעם אחר דכיון דמסבר הש"ס סברא לומר דהא מלתא אית לה עיקר מדאורייתא לו יהיה שיעמוד אחד מהאמוראים ויאמר כר' יוסי אפילו בדבר דאין לו עיקר מן התורה לאו כל כמיניה ואמינא ליה מנא לך הא דילמא הכא דוקא מהאי טעמא דאית ליה עיקר מדאורייתא אשר ע"כ דחה הש"ס כי אין להוכיח מההיא דר"י ולא מידי:

ומה שכתב הרב עוד וההיא דמצא גדייו כו' עיקר טעמא הוא משום רוב המצויין ולא שייכא בדין ס"ס ע"כ. אין הכונה לומר דעדיף רוב להתיר בו מס"ס דהא כתב הרב ז"ל עצמו בסוף דבריו וז"ל דהא ס"ס עדיף כרוב ואפשר דאלים מרוב דהא ר' יאושע לגבי יוחסין פסיל בחד רובא ומכשיר בס' ספקא וא"כ לפחות שקולין הם אכן כונת דבריו ז"ל לא לתרץ קושיות השואל אלא אמיתות הענין מודיעו להיות שמובן מדבריו שסובר דבשחיטה טעמא הוא משום ס"ס ואחר האמת לא כן הוא לזה כתב לו דלא שייכא ולא משום דגריעא ס"ס מרוב וכל כונתו להעמידו על אמיתות הענין גם מה שכתב וההיא דכתובות כו' לא בא אלא להוציא ממחשבתו לבל ידמה שום איסור לההיא דכתובות ובאגב העמידו על אמיתות משמעות פלוגתייהו דר"ג ור"י דפלוגתייהו ביוחסין על אופן שפירש הרב אבל בשאר איסורין רוב או ס"ס מהני לסמוך עליו בין לר"ג דמחמיר בס"ס בין לר"י דמחמיר בחד רובא. גם מה שכתב הרב עוד אני רואה תימה בדבריך כו' ע"כ לפי מה שפירשתי בדברי השואל שסובלים דבריו שמקשה גם מההיא דכתובות לזה השיבו הרב אולי שדעתו כן ואמר אם שאלתך היא שאתה קורא איתחזק איסורא בכה"ג פירוש דודאי ספק איסורא איכא הכא שאלתך מבוארת מההיא דטבעת ע"ז דחמירא דהגם דאיכא בתערובת איסור ע"ז ודאי שרי בס"ס. וכתב עוד ראיה מההיא דפ"ק דכתובות דהאומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה ע"ש. ופריך הש"ס אמאי ס"ס הוא ומשני כו' הרי דמהני ס"ס לכאורה דבריו צ"ע דבההיא לא אתחזק איסורא כלל ואדרבה אוקמה בחזקת מותרת לו וגם למאי דמוקי לה הש"ס באשת כהן נוקמה בחזקת מותרת לכהן ועכ"פ לית לה חזקת איסור וי"ל שהכונה היא שהוחזקה האשה בבעולה לפניך ואתה בא להתיר בעילה זו שנעשת בהתר מכח ס"ס באופן שאתה מתיר ודאות ענין איסור כיון שיש בו ס"ס והא דמיא לספק חלל שנטמע שהספק ישנו הכא ודאי ושרי מכח ס"ס. וכתב אח"ז ואל תשיבני מההיא דרב הונא דאמר בפ"ק דחולין בדק סכין ושחט בה ונמצאת פגומה ה"ז אסורה דאימור בעור נפגמה ואמרינן התם דעובדא הוה דשחט י"ג חיותא כו'. פי' לפי מה שהעלה דהגם דאיכא ודאות ענין איסור' כההיא שטוען פתח פתוח מצאתי ואנו מתירים אותו מכח ס"ס גם הפגימה שנמצאת בסכין נתירנה מכח ס"ס כי מציאות אחד להם הסכין הפגומה והאשה שנמצאת פתוחה ומ"ש זו שאנו מתירין אותה מכח ס"ס ולא זו ומשני משום דאזיל לטעמיה דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור פי' וכיון דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וסכין פגומה לפניך לא יועיל ס' ספקא בפגימה זו אלא לעצמה אם לה [לא[ היתה סמוכה לה חזקת איסור בהמה בחייה וכההיא דפתח פתוח שאין חזקה לאשה ודברים אלו פשוטים הם ונקוט בידך יסודו של ענין שכל שישנו בחזקת איסור כהא דבהמה בחזקת איסור ונשחטה ונמצאת סכין פגומה הגם דאיכא ס"ס בפגימת סכין זו דהיינו כגון ששחט בה כמה בהמות אעפ"כ אסור כיון דאיכא חזקת איסור בהמה וסכין ודאי פגימתה לפניך והבן יסוד זה דלהפקיע האיסור שלפנינו שהסכין פגומה וחזקת איסור בהמה בחייה אין כח בס"ס להתיר כל כה"ג אלא כההיא דפתח פתוח דהאיסור בעצמו ולא יותר יועיל ס"ס להפקיעו אבל לעשות בו כח להתיר בו חזקת איסור אחרת לא כי אין מתירין חזקת איסור אלא בחזקת התר או ברוב התר דלא איתרע כלל. ומה שגמר אומר הרב בדברי רב הונא ואפילו שבר עצמות בהא מלתא לא קים לן כרב הונא כמו שנתן טעם עצמו בס' ת"ה הארוך דף ט"ז ע"ב וז"ל וא"ת ואפילו שבר בה עצמות נימא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וכרב הונא דקי"ל כותיה י"ל דשאני הכא דהואיל ובדק סכין תחילה ובהמה שחוטה לפניך מימר אמרי' העמד סכין אחזקתו ופגימה זו על ידי שבירת עצם היתה עכ"ל. ולא אמרינן הכי אם לא שבר בה עצמות הגם דאיכא ס"ס הטעם הוא דאם שבר בה עצמות חשבינן לה כפנים חדשות ובעלת החזקה במקומה עומדת אבל אם לא שבר ריעותא דילה בשחיטה עצמה הוא ואיתרעא לה חזקה. ומ"ש עוד הרב ותדע לך כו' אינו מוכיח אלא למאי דאמרינן שטעם השואל הוא דקרי לתערובת איסור אתחזק איסורא מוכיח שפיר מהא דעדיף ס"ס מרוב ורוב שרי בתערובת דאיכא איסור ודאי והגם דענין זה הזכירו השואל בשאלה עכ"ז לא הוה מכרעא ליה מלתא מדהוה מצדד צדדין להאי גיסא ולהאי גיסא והכריע לו הרב ההלכה:

מסקנא דמלתא דהגם דאיתחזק איסורא ולא איתחזק היתרא אזלינן לקולא בדרבנן בספק א' ובדאורייתא בתרי ספיקי או ברוב ודוקא היכא דאיתרע חזקת איסור כהא דבהמה בחזקת איסור הרי שחוטה לפניך וכן גדייו ותרנגוליו ומצאם שחוטים אזלא לה חזקת אבר מן החי וכן ההיא דמקואות דפליגי ר"מ ור"י דוקא דירד לטבול אבל אם מסתפק אם טבל אם לא טבל אין להקל לא בספק אחד בדרבנן ולא בב' ספיקות בדאורייתא ואשכילך עוד דבהיכא שבדק סכין ונאבדה סכין ולא נבדקה דליכא אלא חזקה מול חזקה אע"פ כן שרינן בשל תורה וכד דייקת שפיר ליכא אלא ספק אחד דילמא לא נפגמה בעור. וא"ת אוקמה אחזקתה נאמר ג"כ העמד בהמה אחזקתו ואעפ"כ אנו אומרים דשרי דע דטעמא הוא דחזקת סכין מעקרא לחזקת בהמה דהא חזקת בהמה אזלא לה בששחט ולא נשארה אלא חזקת סכין סמכינן עלה אבל אי איתרעא לה חזקת סכין דנמצאת פגומה גם הבהמה בחזקת איסורא קיימא ולא מהני ס"ס להעמיד הסכין בחזקת בדוקה ולהוציא בכח זה בהמה מחזקת איסורא זו היא כונת הרשב"א ז"ל וכל מה שתמה עליו הפר"ח פרח והלך לו ותמהני עליו לפי שיטתיה דמודה דסברת השואל היא דקי"ל כר' יוסי והוא ז"ל נשא פנים לשואל והשיג על הרשב"א בתמיהא משולשלת מכמה הוכחות ושרי ליה מאריה אמאי לא הבין שהרשב"א הבין כן בדברי השואל כמו שהבין גם הפר"ח והוכרח להשיבו לשיטתיה גם מה שכתב הרב שאין לנו בקושית השואל אלא לומר דלא קי"ל כר"י ולא חש הר' להעמיד ההיא דשחיטה דלא כר"י אשר דבר זה הוא שמכריח להרשב"א לסבב נתיבות:

ולדעתי דעת הדיוט אין לי בתשו' שאלת השואל אלא דס"ס דאיתחזק איסורא ולא איתחזק היתרא לרבי יוסי אסיר כמו שגילה דעתו בס' אחד בדרבנן ולא פליג אההיא דת"ר מצא גדייו ותרנגוליו שחוטין דשרי דהתם היינו טעמא משום רוב המצויים ואין להוכיח מדין רוב לדין ס"ס דרוב קיל מס"ס דרוב דבר תורה בכל ומיעוטה בטל ברוב ודבר זה התירתו התורה בפי' מה שאין כן ס"ס דטעמא הוא משום דלא אשכחן דאסור מן התורה אלא ספק אחד למ"ד ספיקא דאורייתא אסור מדאורייתא אבל ס"ס לא אשכחן דאסור וגם למאן דסבר ספק דאורייתא שרי מדאורייתא ורבנן הוא דאסרוהו ס"ס לא אסרוהו אך לא אשכחן דהתירתו תורה בהדיא ותמצא לפעמים שאנו אוסרים ס"ס כגון ההיא דכתבו התו' בפ"ק דב"ק דף י"א גבי שליה שיצאת מקצתה דהגם דאיכא ס"ס אין אנו סומכים להקל מטעם דאיכא ס"ס לצד האחר להתיר קולא אחרת והו"ל תרי קולי דסתרן יע"ש. באופן דהגם דאיכא ס"ס אין אנו סומכים עליה להקל וכה"ג לא שייך ברוב ומה שהוכיח השואל והרשב"א בתשובה דס"ס קיל מרוב מההיא דכתובות דהקיל רבי יהושע בס"ס והחמיר ברוב אין הוכחה. דתמצא דגרסינן התם עלה דמתניתין דקתני מעשה בתינוקת שירדה למלאת מים מן העין ונאנסה ואמרו אם רוב העיר משיאין לכהונה ה"ז תנשא לכהונה וקאמר הש"ס מני לא ר"ג ולא ר' יהושע דלר' יהושע אפילו רוב כשרים אסר כו' ומשני הש"ס מתני' בשעת קרונות דאיכא רוב סיעה ורוב העיר כשרים ומסיק דטעמא דלא שרינן רוב סיעה לחוד מטעם גזרה אטו רוב העיר ופריך ורוב העיר נמי אמאי אסיר ומשני איכא דאזלא איהי לגביה והו"ל קבוע וכל הקבוע כמחצה ע"כ. הרי שלך לפניך דטעם ר"י דאסר רוב העיר משום דאית ביה רעותא דהוי קבוע כמחצה ומה דפריך התם אמאי לא בעי תרי רובי בעלמא ומסיק מעלה עשו ביוחסין לא פריך אלא במציאות עצמו דרובא דקבוע דהיינו ט' חנויות מוכרות שחוטה וכו' והבן באופן דאי לאו האי טעמא לא הוה אסר ר' יהושע דהא רוב ככל מדאורייתא וקי"ל כחכמים דפליגי עליה דר"מ וסברי דליכא למיחש לריעותא ובטיל הוא. וכפי זה אין מקום לר' יהושע לאסור בס"ס דהא לית ביה ריעותא למגזר עליה ולא משום דקיל ס"ס מרוב:

סוף הספר

תוכן העניינים

ראשון לציון על שולחן ערוך יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה