אור ברסלב

ראשון לציון על שולחן ערוך יורה דעה· רבי חיים בן עטר

הלכות שלוח הקן

הלכות מזוזה

סימן רצא

סעיף א

אינו נוהג אלא בעוף טהור. כן הוא במשנה עוף טמא פטור מלשלח ואמרינן בש"ס דטעמא הוא דלא אשכחן עוף טמא דאיקרי צפור וקשה כיון דטעמא הוא משום דלא אשכחן לחוד אם כן הוי ספיקא וספיקא דאוריתא וי"ל דלאו ספיקא הוי כיון דהו"ל למיכת' עוף דכבר כתב קרא אחריני דטהור וטמא נק' עוף וכת' צפור איגלאי מלתא דטהור דוקא קאמר דבשלמ' אי אשכחן צפור טמא הוינא אמרי דשקילי נינהו עוף וצפור ונקט חד מינייהו דמאי שנא משא"כ השתא אי נמי נראה דמיתורא דקרא קא מפיק דהוה מצי שלא לכתוב צפור אלא כי יקרא לפניך אפרוחים או ביצים והאם כו' וממילא משמע צפור למה לי והכי נמי דייק הש"ס דף ק"מ ע"ב וז"ל א"כ צפור למעוטי עוף טמא למ"ל ואי לאו דמיותר ואיצטריך לגופיה מאי קא' הש"ס ובזה אתי מדויק והשתא נפקא שפיר טריפה דמחייב לשלח דאל"כ אדרבה קרא מעטינהו מדאקיש האם לבנים והבנים לאם טריפה פטורה מלשלח אלא כיון דהוצרך הכתוב למעט טמא ש"מ שפיר דטריפה מחייבא דאלת"ה אלא דטריפה פטור א"כ גם על הטמא פטור דתרוייהו לא חזו אלא לכלבים וא"כ קרא למה לי אלא ודאי ש"מ דטריפה מחייב:

סעיף ב

ואווזים ותרנגולים. ופי' הגם שלא הוגבהה התרנגולת מעל הבנים אפי' הכי כיון דנוחים ליקח להיותם רגילים עם בני אדם שפיר קרינן ביה מזומן אבל בהיכא דקננו בפרדס הגם היותם בעינם רגילין עם בני אדם אפ"ה חייבים כיון דקננו בפרדס גילו אדעתם דאינם חפצים ליגדל עם ב"א:

שם באותו סעיף, אם הוגבהה אמם מעליהם אם המקומות הללו שלו זכתה לו חצירו והו"ל מזומן ופטור ע"כ. יש להסתפק מהו הדין באיניש אחרינא בקן זה שזכה בו זה בעל החצר כדאמרן בהיכא דהוגבהה האם ובא זה האחר ליטול הקן מהו אם חייב לשלח כיון דלגבי דידיה לאו מזומן הוא או דלמא כיון דהוא מזומן לאחר לאו כי יקרא קרינן ביה דאינו מהפקר דתיפוק ליה דלא מצי לקחת כי יבא בעל החצר וימחי בידיה ונמצא דפטור ופשיטא דאי יהביה ניהליה במתנה בעל החצר הרי הב' דינו כדין הא' ומזומן הוא לגבי דידיה ופטור אלא בהיכא דרוצה לקחתו חוץ מדעתו של בעל הבית מהו אי אמרינן מזומן קרינן ביה ולא לקי אי נמי כיון דלגבי דידיה לאו מזומן הוא מחייבין ליה לשלח השתא דקיימא לן כרבנן או לר' יאודה לוקה ומדברי מרן דדייק אם המקומות הללו שלו וגם ממה שכת' בריש הסי' קן המזומן אצלו משמע לכאורה דנתכון לומ' דאפי' בכה"ג דהוי מזומן לגבי אחר לא מיפטר כיון דאינו שלו אבל אחר האמת נראה דלא נתכון מרן לזה כלל ואמר שלו לומר זכתה לו חצירו כדי שתחול הקנייה וגם ההיא דקא' מזומן אצלו נקט אצלו להיות כי כל הקנים מזומנים הם במקומם לכל מוצאם לקחתם מבלי מעכב לזה נקט אצלו:

ונראה לומר בקן זה המזומן דפקע מיניה חיוב השלוח בין מבעל החצר בין מכל מאן דהו והראיה חדא מדקתני ואיזהו שאינו מזומן כגון אווזים ותרנגולי' שקננו בפרדס אבל קננו בבית כו' וכן יוני הרדסיאות פטור ע"כ מדקא פסיק ותני היתר מצד היותם בבית וכן הרדסיאות כיון דדרכם להיות מזומנים ולא קא מפליג בין אותו האיש דמזומנים לגבי דידיה לאיניש אחרינא אלא פסיק ותני מין פלוני פטור ולא פי' למי אלא כיון דמזומני' אקרו פקע מיניהו מלת כי יקרא ופטור ועוד ראיה ממה דגרסי' במס' חולין דף קמ"א ע"ב וז"ל ת"ר יוני שובך ויוני כו' חייבות בשלוח ואסורות משום גזל מפני דרכי שלו' ואם איתא להא דאמר ר' יוסי בר חנינא חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו קרי כאן כי יקרא פרט למזומן אמר רב ביצה עם יציאת רובה הוא דמחיב בשלוח מקנא לא קני עד שתפול לחצירו וכי קתני חייבות בשלוח מקמי דתפול לחצירו אי הכי אמאי אסורות משום גזל אאמם וא"א לעולם אביצה וביצה כיון דנפיק לה רובה דעתיה עלה השתא דאמ"ר יאודה אמר רב אסור לזכות בבצים שהאם רובצת עליהם שנאמר שלח תשלח את האם והדר הבנים תקח לך אפי' תימא דנפל לחצירו כל היכא דאיהו מצי זכי חצירו נמי זכיא וכל היכא דאיהו לא מצי זכי חצירו נמי לא מצי זכיא אי הכי אמאי אסורות משום דרכי שלום אי בשלח גזל מעליא הוא אי דלא שלח שלוחי בעי בקטן ואביו של קטן חייב להחזיר משום דרכי שלום ע"כ. מדפריך אדר' יוסי בר חנינא דא' חצירו כו' קונה לו שלא מדעתו כו' היכי מחייב בשלוח משמע דלא מצי לאוקומה אפילו באיניש אחרינא ואי הוה סביר דבאיניש אחרינא מחייב בשלוח הו"ל לאוקומה כולה מתניתן באינש אחרינא רישא וסיפא דסיפא בהכרח דקאי אאינש דעלמא וא"כ שפיר אית לן לאוקומי' כולה מתני' נמי הכי והשתא לא קשה מידי דאצטריך למימר דמחייב בשלוח סד"א כיון דמזומן הוא מיפטר אפי' לאיניש אחרינ' דלאו דיליה הוא קמ"ל דמחייב ואמאי קא מהדרי אשינויי דחיקי דביצה ביציאת רובה כו' אלא ודאי דלא שנא בעל השובך לא שנא איניש אחרינא והסברא נותנת זה אלא משום דראיתי מאן דסבר בהיפך כתבתי כל זה וגם לא מצאתי שום פוסק שחולק בזה נראה פשוט דלא שנא:

סעיף ה

אם רוצה ליקח האם ולשלח הבנים אינו רשאי לאו דוקא לשלח הבנים דהא אם היו הבנים מפריחין פטור מלשלח. ומכאן נראה להוכיח דין אחד שלא כתבו רבינו זל"ה דבהיכא דנטל הוא האם לחודה ובא אחר ולקח הבנים ואפי' בהדי הדדי זה נטל האם הרובצת על הבנים וזה נטל הבנים מי שנטל הבנים פטור והנוטל האם חייב וכן מצאתי בפירוש בתוספתא דחולין פרק ראשית הגז:

סעיף ח

היתה רובצת על הביצים שאינו ממינה והם טהורים. משמע דבכל מיני עוף קאמר ואפי' קורא. וקשה דמדקתני מתני' עוף טמא על ביצי עוף טהור או איפכא דייקינן מינה דטהור בטהור מחייב והגם דמוקמינן להאי דיוק' דקורא כדחיית הש"ס עכ"פ קורא מיהא אפילו לדחיית הש"ס מיחייב בקורא נקבה בהכרח. והיה נראה לומר דדחיית הש"ס ה"ק טמא על ביצי עוף טהור כו' אליבא דכ"ע פטור אבל טהור וטהור היינו סיפא דקתני קורא שהוא טהור פלוגתא דר"א וחכמים ונקט זכר חידוש בקורא לר"א דלרבנן אפילו נקבה ודייוקא דרישא הוא הסיפא דפלוגתא וזהו אומרם דלמא בקורא פירוש ההוא דייוקא בקורא דקאי בפלוגתא דסיפא וכפי זה לרבנן לא אשכחן מאי סברי בנקבה טהורה ע"ג טהורים ומספיקא אסרי' ולא מלקינן אלא דקשה מימרת ר"א דקאמר מחלוקת בזכר אבל בנקבה אליבא דכ"ע חייב הא מיהא נפשטה בעיין גבי קורא וגם ממה דקאמר ר"א ותני כותיה זכר דעלמא כ"ע מודים דפטור. דוק מינה דבנקבה כ"ע מחייב וכפ"ז בכל הנקבות הטהורים מחייב על קן שאינו שלהם ונראה דאפשר לומר דשקילי נינהו קורא זכר לנקבה דעלמא וכשם דפליגי בקורא זכר פליגי בנקבה דעלמא ולחכמים פטור ואיכא למימר נמי נקבה ודאי מחייב לזה פסקינן לאיסורא ולא למלקות וההיא מימרא דקאמר ר"א מחלוקת בקורא זכר לא מיתוקמא כהלכתא משום דגרסינן במימרא הסמוכה לה איכא דאמרי וקי"ל הלכתא כלישנא בתרא וכמו שכתב הרא"ש בכונת הרי"ף שהשמיטה לההיא דר"א מהלכות אי נמי כיון לומר כיון דלא אשכחן טעמא וראיה מקראי דילמא אינהו נמי איסורא בעלמא אסרי ולא למלקות בין בנקבה דקורא בין בנקבה דעלמא דדייקי ממתניתא דסברי דמחייב וזהו פסק מרן:

תוכן העניינים

ראשון לציון על שולחן ערוך יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה