אור ברסלב

ראשון לציון על שולחן ערוך יורה דעה· רבי חיים בן עטר

הלכות ספר תורה

הלכות גרים

סימן רעד

סעיף ה

כתב רמ"א ויכול ליטול הדיו מאות הכתוב. והוא מכלל הרא"ש וז"ל וכו' ותמה עליו הט"ז דברים הללו תמוהים מאד וכו' עד סוף דבריו ואני אומר דאין תימה בדברי הרא"ש דסובר דבהדלקה מנר לנר שייך הכחשה כשמתרבה האור של ב' פתילות המדליק והנדלק ממילא נכחש מהשמן שבנר של מצוה והיינו הכחשה אי נמי כשהוא מדליק נכחש האור של השלהבת המאיר וזה מקרייא שפיר הכחשה דאם תדליק שעה בשמן שבה על ידי ההדלקה שמדליק ממנה תמעיט זמן הדלקתה וכן הוא מובן בדברי רש"י למדקדק דבריו במצטרך משא"כ הדיו שמשאיר באות שיעור המספקת לאות ולהיכרה ומה שנוטל מהדיו הוא מה שהשמש] (שהשמיט) או הרוח מכחיש ממנו באורך הזמן עד שיתייבש הוא נוטלו בבת אח' מה לי שאבתו השמש או הקולמוס ועוד הנה ראינו בחוש הראות כי ברוב הדייו הכתיבה פורחת להיות כי האות רבה בו הדייו עד שנעשה יש בו ממש הוא נשחת והולך לו מה שאין כן במעט דייו כשיעור המספיק להיכר האות כיון שאין בו ממש נדבק תמיד בו וכן שאלתי לכותבים פנקסאות של אדום למה ימעיטו בדייו בכתיבותיהם עד שבקושי ניכר האות והשיבוני כי למען יעמדו ימים רבים עושין זה אם כן רוב הדייו מביא הטישטוש והוא היפך דברי הט"ז שכתב כי ברוב הדייו יתקיים ימים רבים ועל מה שכתב שהופלא על דברי הרא"ש ז"ל ממה שדחה הש"ס משום אכחושי אדחיה בתיובתא ומסיק דטעמו דרב הוא משום ביזוי מצוה לישובא קמא דישב הרא"ש בש"ס אההיא דקאמר מאי הוי עלה והקשה הרא"ש דמאי בעי מאי הוי עלה כיון דמסיק כבר הלכתא כשמואל מההיא דכולהו עביד כרב בר מהא וכו' וקאמר הרא"ש ז"ל דההיא פירכא דפריך למ"ד משום אכחושי מסתפק הש"ס אי הוי פירכא אלימתא אי לאו ומסיק לחומרא דמשום אכחושי פליגי אבל משום ביזוי מצוה מודה שמואל דאסור הלכך אי הנחה עושה מצוה אין מדליקין מנר לנר והו"ל כקינס' ע"כ הם דברי הרא"ש. וקשה לי בדבריו היכי מצי למימר דאסתפוק הש"ס בפירכא דנר מערבי אי הויא אלימתא מה איכא לשנויי להסיר אכחושי ועוד למאי דמסיק לחומרא ומודה משום ביזוי מצוה דאסיר בהכרח ממילא דסובר הדלקה עושה מצוה דאלת"ה מאי קא שרי מנר לנר הרי אית ביה משום ביזוי כקינסא אי הדלקה אינה עושה מצוה א"כ מאי קא בעי ואמר חזינן ומהדר לאתויי ראיה מדברי רבא וכדומה והרי שלך לפניך הדברים מבוארים מיניה וביה ונראה לומר דמאי דאמר דספק איסתפוקי הש"ס אי הויא פירכא אלימתא יש פנים להסתפק והוא דהכא גבי מנורה שאני שהשם ב"ה היה מניחו אדעתא דהכי להדליק ממנו וטעמא דהתירא היא דאז כשהיה מדליק המנורה היה שלא בשעת חייובה דעדיין לא חל חייוב הדלקתה ואין בהדלקתה קדושה והרי נר חנוכה אם עבר זמן מצותו והיה דולק והולך יכול להשתמש לאורו כנר של חול הכי נמי לגבי נר המערבי שהיה מדליק ביום אין ביזוי מצוה במה שמדליק ממנו נר אחר ושרי ודוקא ביום והכא בזמן מצותו עסקינן ולזה אסור שמכחיש המצוה. אי נמי נראה דשאני גבי מנורה דליכא למיחש להכחשה בכל דהו נר אחר זה מזה אבל גבי חנוכה דמשכחת לה שידליקו מנר אחד כמה נרות של כמה חנוכות איכא למיחש לאכחושי משא"כ מנורה דאין שם אלא מנורה אחת אי נמי שאני מנורה דכולה מצוה אחת שבעה נרותיה הגם דאיכא הכחשה שרי דמה בכך משא"כ נר חנוכה בכל לילה ולילה מוסיף נר אחד לנס אותה הלילה כל אחת כמצוה בפ"ע ואיכא למיחש לאכחושי ומכל הני טעמי חשש הש"ס דלא קושיא אלימתא ומה שהקשיתי אמאי הוצרך לומר חזינן אי הדלקה וכו' ויפשוט לה מדברי שמואל עצמו דמתיר להדליק מנר לנר נראה דלא קאמרי' דשמואל מודה משום ביזוי אלא דבתר דמסיקנא דהדלקה עושה מצוה והיינו חזינן אבל אי הוה מסיק דהנחה עושה מצוה אז הוו דברי שמואל דפליג לשרויי אפילו משום ביזוי ולא עבדי' כותיה לענין הלכה הגם דרבה סבר כותיה לא נראה לו הש"ס הלכה דמה בכך אם יסבור כן רבה יכול מאן דהוא למסבר היפך ה"נ הכא קאמר נראים דבריו אי הוו הכי ולא אי הוו הכי ומה דאמר הלכך אי הנחה וכו' פי' ועבדינן הלכה הגם דהוא היפך דברי שמואל ואסיק הש"ס דהדלקה עושה מצוה והלכה כשמואל דדוקא משום בזוי הוא דאסיר:

והשתא כפי זה קשה לי מההיא דקאמר בסמוך ז"ל אמר רב אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה וכו' ואמר שמואל וכי נר קדושה יש בו וא"כ הרי שמואל חולק משום ביזוי מצוה דלית ליה איסור ולזה אני אומר דאימור דאמר לפי המסקנא דהכא דוקא מנר לנר אבל ע"י קינסא אסור משום דאית ביה ביזוי בגופו של נר דמכחיש בעי תרתי אכחושי וביזוי אסור אבל הרצאת מעות כנגד נר חנוכה חולק וסובר דאין כאן ביזוי כאומרו וכי נר קדושה יש בו אבל לרב סובר דאפילו ביזוי הרצאת מעות אסור וטעמא דוקא הדלקת נר מנר ותיפוק ליה הרצאת מעות חידוש לשמואל דשרי אי נמי לרב דאפילו ליכא ביזוי אסור משום אכחושי והשתא כפי זה מסקנא דהלכתא כשמואל דאסיר משום ביזוי דוקא ודוקא בהיכא דאיכא אכחושי כהא דנר מנר ולא כהרצאת מעות לזה נקט הרא"ש הכא משום אכחושי שהוא טעמו נמי דשמואל דאסיר אי איכא ביזוי דלשמואל בעי תרתי אלא דנשאר לישב מה דק' עוד לדברי הרא"ש דהשתא דמסקינן כשמואל אמאי פסק הוא בזה דהרצאת מעות דאסור והא שמואל שרי לה ולא אשכחן דאסיר אלא ביזוי ואכחושי כמו שכתבתי ונראה דיש לחלק דהא דהרצאת מעות גרע מהדלקת נר ע"י קינסא דהא סוף סוף להדליק נר חנוכה קא בעי מה לי גופיה או ע"י קינסא אבל הרצאת מעות זילא מלת' טובא חול גמור לזה אמ' אסור והגם דאשכחן שמואל פליג בהדיא וסובר דהרצאת מעות שרי כדקאמר לעיל בד' זה עצמו וכי נר קדושה יש בו ושרי להרצות מעות עכ"ז לענין הלכה לא פסקינן כותיה ועוד ממה דאי' בש"ס דף כ"א ע"ב א"ר זירא וכו' קסבר אסור להשתמש לאורה אמרוה קמיה דאביי משמיה דר' ירמיה ולא קבלה כי אתא רבין אמרוה קמיה דאביי משמיה דר' יוחנן וקבלה אמר אי זכאי גמרתיה לשמעתא מעיקרא והא גמרה נפקא מינה לגרסא דינקותא ע"כ. הרי מדברי אביי משמע דסב' הכי דאסור להשתמש לאורה וכיון שכן הגם דאביי גופיה הוא דאמר כל מלתא דמר עביד כרב לבר מהני דעבד כשמואל ומסתמ' כן סובר נמי אביי כרביה ואפ"ה אסר להשתמש לאורה ש"מ דיש להחמיר יותר אישתמושי לאורה יותר מהדלקה דנר ע"י קיסם וכמו שכתבתי:

סימן רעט

סעיף ב

מוציאין ס"ת אחר כו'. כתוב במרדכי פ"ב דמגילה דיש ללמוד דס"ת דחסרין ביה אותיות או תיבות או פסוק דאין להפסיק לקורא להביא ס"ת אחר אלא קורא אותו בעל פה ותו יש לחוש להביא ס"ת אחר כדאמרינן במ' יומא פרק בא לו דף ע' גבי כ"ג דקורא פרק אחרי מות בס"ת ובעשור לחדש שבחומש הפקודים קורא בע"פ ופריך וניתי ס"ת אחרת ונקרי ומשני ר' יוחנן מפני פגמו של ראשון דחד גברא יקרא בב' ס"ת ר"ל אמר מפני ברכה שאינה צריכה פירש רש"י ז"ל שאם מביא ס"ת אחרת היה הקורא צריך לברך לפניה ולאחריה הלכך קורא בע"פ דבחד ברכה נפיק ואע"ג דליכא כאן פגמו של ראשון שהרי פגומה היא וחסרה היא מיהו משו' דר"ל יש לחוש משום ברכה שאינה צריכה דלא פליגי אלא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והא דפסקינן דלכתחלה קורא ע"פ פסוקים החסרים ה"מ אם עדין לא קרא ג' פסוקים או שהוא ד' בר"ח או בחול המועד שצריך לגמור הפרשה שאין מוסיפין עליה או שהחסרון בסמוך לפ' ב' פסוקי' דאין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים דהוה דומיא דכ"ג דמוטל עליו לקרות הכל אבל אם כבר קרא ג"פ ורחוק מהפרשה שאפשר לו לסיים ולברך יברך אשר נתן ויביא ס"ת אחרת עכ"ל ודחה הט"ז ז"ל דבריו בס"ק ב' דשאני התם דאר"ל דצריך לברך משום דכשיברך תחלה היו ב' מצות דבהכרח להוציא הס"ת הב' מה שא"כ הכא בנ"ד שנמצא פסול אין כאן אלא קריאה אחת שמשלים קריאתו בס"ת הכשר וברכתו שבירך מסתמא היא שישלים בס"ת אחר אם ימצא פיסול בזה ועולה לו ברכתו גם על זה שקורא בס"ת הב' ולע"ד לא נראין דבריו דקא חשיב להאי דכ"ג ב' מצות ומדמה להו לכהן ולוי שאם אין כאן לוי מברך כהן ב' פעמים דפשיטא דלא דמו כלל דשאני כהן ולוי לפי שחוב' היום שתקנו לקרות העולים כך וכך מתקנת ראשונים והוו להו מצוה כל א' וא' ותמצא דכשיש פרשה קטנה שאין בה תשלום לעולים ג"פ פעמים לכל א' כהא דח"ה דסוכות מצריכין לחזור ולכפול הפסוקים שישלימו ג"פ לכל א' א"כ ש"מ דמצוה עלולים פי' שיהיו קוראי' בתורה כך וכך ב"א ולזה כשאין לוי אדם שהוא כהן יעלה ב"פ ויקיים מצות אחר וכן פסק הש"ע א"ח סי' קמ"ג ס"ה ב"ה שאין שם שיודע לקרות אלא אחד יברך ויקרא כו' ויחזור ויברך ויקרא עד שישלים למנין העולים ואין לך ב' מצות כאלו. והדבר פשוט משא"כ הכא בנדון דכ"ג מצוה אחת היא לקרות בתורה בכל אותם המקומות וליכא למימר דכשהוא מדלג ממקום למקום כל קריאה וקריאה הויא מצוה א"כ אמאי אינו מברך על אך בעשור שקורא בס"ת אם היא מצוה בפ"ע אלא ודאי דהדבר פשוט דכל מה שקורא כ"ג בג' ובד' מקומות למצוה א' יחשב וא"כ למה יתחייב לברך על ס"ת הב' ולא יספיק בברכה א' על הכל ונראה דטעם דהוה צריך ברכה הוא דכאשר תקון חז"ל לברך על קריאת התורה בצבור הגם דכבר בירך בשחרית ברכת התורה משום צבור הכי תקון דכאשר יתחיל לקרות הקורא יברך והכא כשנמצא ספר מוטעה ומוציאין אחר א"נ בכה"ג דכ"ג שמתחיל לקרות בס' הב' איכא כבוד צבור ויצטרך לברך עוד כשיתחילו לקרות בב' אי נמי נראה דלגבי קריאת התורה קא הפסק שיעור שבין ספר לס' דהיינו שמוציאין ספר הב' איכא שהות בשתיקה ומפסיק לברכה הראשונה וכל זה סברות בעלמא. ונראה לומר עוד והוא נכון ומיוסד במשמעות הש"ס דטעמו דר"ל דקאמר משום ברכה שא"צ הוא דר"י ור"ל כל אחד מבין הבנה במקשה ומשני עלה דהא פשיטא דר"ל לא יכחיש בטעמא דפגמו דא' וא"כ אמאי בחר לו טעמא אחרינא אלא דהוא לא ס"ד דפריך וניתי אחר באופן דאיכא למיחש לפגמו וסובר דהכי פריך וניתי אחרינא וכו' פירו' שיברך אחר קריאת התורה דס"ת קמא וניתי אחר דאז ליכא למיחש לפגמו דראשון כיון דמברך עליה ומשני משום ברכה שאינה צריכה והשתא ממילא כשיברך ברכה אחרונה על ספר ראשון בהכרח לחזור ולברך על ספר שני ברכה ראשונה ואחרונה והיא ברכה שאינה צריכה דהנה כאשר מברך אחרונה על הספר הא' תו ליכא למיחש לפגמו דא' דמחזי כמאן דסיים וברך ברכה אחרונה ודוקא כאשר מניח ספר זה ומפסיק מלקרות בו ומוציא ספר אחר קודם שיברך ברכה אחרונה על ספר הא' מיחזי פגם משא"כ לאחר שסיים ובירך הדעת תכיר כי ליכא פגם באופן כי זה הוי ברכה שאינה צריכה ממש כי הוא עדין לא סיים חובתו שצריך לקרות ומברך ברכה אחרונה הוה ליה שאינה צריכה וגם ברכה ראשונה דעל ספר שני אינה צריכה אבל בלי ברכה אחרונה על ספר הראשון פשיטא שלא יתחייב לברך שום ברכה על ספר השני ובברכה ראשונה שבירך על ספר הא' תספיק גם על השני ולזה הכא נמי שנמצא בו טעות פשיטא דתועיל ברכתו שבירך על כל קריאתו בין מה שקורא בספר זה בין מה שקורא בג' ספרים כי על התורה הוא מברך בכל מקום שקורא וא"כ כפ"ז כאשר ימצא טעות בא' ליכא חששת ברכה שאינה צריכה ושפיר מצי להוציא אחר ומה שהקשה עוד הט"ז מהש"ס והיא קושיא ניכרת לעין כל קורא דקאמר בש"ס גבי כ"ג דקורא פרשת ובעשור כו' ואמאי ויגלול כו' משום כבוד צבור ופי' שלא יהיו צבור מצפים ודומים כו' וא"כ אמאי אמרינן בהיכא דנמצא טעות דמוציאין אחר וגוללין אותו בשלמא אם היה שם ס"ת מתוקן ועומד דתכף ומיד יקראו בו בפתחו ליכא למיחש למצפים ודומים דהא כד פריך הש"ס התם ונייתי ס"ת אחרינא כו' ופרש"י נגלול לפ' ובעשור לא משני משום כבוד צבור אלא משום פגמו דא' משמע דבהאי זמן מועט דמפיק לס"ת ב' ליכא זמן כ"כ למיחש לטירחא דצבור וא"כ בנדון דנמצא מוטעה וליכא אחרינא מוגלל בהאי פרשה אין לך כבוד צבור גדול מהאי דמוציאין אחר וגוללין אותו ולפעמי' ימצאו ב' ס"ת בב"ה וא' גלול לסופו וזאת הברכה וא' בראשית ואיכא טרחא יתירה יותר משיעור דאחרי מות לבעשור וא"כ כפי זה למה לא יקרא ש"צ מה שחסר בעל פה וישלים למנין העולים בס"ת עצמו ולא יצטרך להוציא אחר כלל ובאמת כי לכתחלה לא יברך תחלה על ספר המוטעה והתם גבי כ"ג מברך תחלה וסוף על מה שקרא בס"ת הכשר והכא כיון שצריך לעולם לקרות ולברך כל א' וא' ואין לברך אלא על הס"ת הכשר לזה בהכרח להוציא אחר עכ"פ ולא ימנע מטורח צבור ועדין קשה כיון דאשכחן קריאת התורה בצבור בע"פ לא יגרע ס"ת המוטעה מבעל פה ועכ"פ יברך משום כבוד צבור כאשר תקנו לברך משום כבוד צבור ונראה לע"ד לומר דלעולם כל קריאה שהיא חובת הצבור לקרות מתקנת קדמוננו צריך שתהיה בס"ת מוגה דוקא ואסור לקרות שלא מן הכתב וההיא דאך בעשור אומר אני שלא היתה חובת צבור פי' שצריכין הצבור לשמוע כהא דפרשת המועדות וכל תקנות עזרא שתקן לצבור האידנא שמחוייבין באותה קריאה אלא חובת כ"ג שיקרא ומי שרוצה לשמוע ישמע ומי שלא ירצה אין חיוב עליו. וראיתי להביא ראיה על זה ממה דתנן התם הרואה פר ושעיר הנשרפין אינו שומע כ"ג כשהוא קורא ותו לא מפני שאינו רשאי כו' יע"ש וכתב התם התי"ט בפי' המשנה דהאי דרואה פר ושעיר הנשרפין אין בה שום מצוה כלל דאמרינן העוסק במצוה פטור ממצוה יעש"ד הרי דלא כל הצבור היו שומעין מפי כ"ג קריאת התורה ואם איתא דחובת צבור היא הגע עצמך שאינם יכולים לשמוע מטעם דקתני עם כל זה מי פטרם להנהו צבור הרואים פר ושעיר הנשרפין מלקיים חובת קריאתם אלא ודאי כמו שכתבתי וכיון שכן היינו טעמא שקורא אותה בע"פ דחובת עצמו היא ויכול לקרותה בע"פ כנז' ולדרך זה הגם דקרא העולה הג"פ בס"ת ונמצא מוטעה לא אמרינן שיסיים קריאתו בו דכל מה שצריך לקרות בצבור צריך שיהיה בס"ת הכשר ואפילו דיעבד היה ראוי לומר שיחזור לקרות בס"ת הכשר וכמ"ש הרא"ש ורשב"א שצריכין לחזור לקרות לראש הסדר בספר הכשר אלא משום ספיקא דפסקא דכתב הרמב"ם דמברכין על ספר הפסול פסק מהר"י בי רב דבדיעבד יצא ולדרך שכתבתי אתי שפיר נמי פסק הש"ע בא"ח סי' קמ"ד ס"ג וז"ל ואם אין להם ספר כי אם אחד והם צריכים לקרות בשני ענינים גוללין וידחה כבוד צבור ע"כ. הרי דגם דהשלימו למנין העולים והוי דומיא דכ"ג ממש אפ"ה לא חיישינן לכבוד צבור ומ"ט אם לא שתאמר כמ"ש:

סימן רפא

סעיף ד

ס"ת שכתבו ממזר יש פוסלין ע"כ. במרדכי כתוב הטעם כשמגיע לפ' לא יבא ממזר כו' נחפז ואינו כותב ההזכרה לשם קדושה וכו' ותמה עליו הרבש"ך ס"ק ח' על זה הטעם דא"כ למה יפסל כל הס"ת ותפסל היריעה לחוד ועוד א"כ ס"ת שכתבו ממזר חוץ מפסוק זה כשר ופירש הוא ז"ל דהוי כקטן דאינו במצות ה"נ וממזר כמה וכמה מצות שאינו חייב בהם ע"כ ולע"ד אינם נראה דבריו דדוקא בקטן ואשה כו' משום דתלה הכתוב כל שישנו בקשירה כו' וקשרתם וכתבתם וממזר ישנו בקשירה וכיון דדרשינן כל שישנו בקשירה והרי ממזר ישנו בקשירה בודאי דמה"ט אמרינן דכשר ועוד לא ידענו מאי מצוה דישראל חייב בה וממזר פטור דאין הפרש בו אלא דגרע מלא יבא כו' ומה שהקשה לטעם דקדושת ה' דלא יבא כו' נראה כי ה"ה דהכא מיירי בספר תורה שעדיין יש בו אותה היריעה חוברת והיא פסולה ופוסלת לזה קאמר דיש פוסלין אבל אה"נ אם הסירו היריעה ממנו שפיר דמי והשתא לא קשיא למה לא מנו בבריתא ממזר דתנן פרק השולח תני ד"ה ס"ת תפלין ומזוזה שכתבן מסור כו' גוי ע"א ועבד ואשה וקטן וכותי וישראל שהמיר דתו פסולין שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שישנו כו' ע"כ והביאה הב"י בסי' זה ופסקוהו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכתב רש"י והרמב"ם ז"ל דכל הני פסולייהו מדאורייתא ואחרים פירשו דמסור וישראל שהמיר ישנם בקשי' אלא דמדרבנן עשאוהו כאינו בקשירה ע"כ בשלמא למאי דפי' אתי שפיר איכא טעמא למה לא מנו ממזר דלא דמי פסוליה לפסולייהו דהנהו משא"כ לס' הש"ך תקשי אמאי לא מנו ממזר ומדמנו לכולהו ולא הזכיר לממזר ש"מ דלא אלא ודאי כדכתי' והגם דבמס' סופרים נזכר הא דממזר כו' לא פרכינן כיון דשאני פיסול דהני מפיסולא דידהו שפיר איכא טעמא דלא קתני להו בהדי הנהו:

סימן רפב

בהגה השומע כו'. כתב הש"ך ס"ק ד' ונראה דצ"ל יש מחמירין ואומרים השומע כו' ולע"ד לא נהירא להגיה כיון דאשכחן הרשב"א דקאמר להאי סברא דמסקא רמ"א בהגה ואם הב"י נראה לו רחוק לאו היינו כ"ע:

תוכן העניינים

ראשון לציון על שולחן ערוך יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה