אור ברסלב

ראשון לציון על שולחן ערוך יורה דעה· רבי חיים בן עטר

הלכות מלמדים

הלכות כבוד ת"ח

סימן רמה

סעיף ד

חייב להשכיר כו'. לא פירש הרב דין בן בנו אם חייב להשכי' אלא העתיק דברי הרמב"ם בצורתם והרמב"ם לא ביאר הדבר ויותר נראה בעומק דברי הרמב"ם שסובל דגם לבן בנו חייב מדמסיים אבל לבן חבירו דהו"ל לאשמועינן חדוש דבן בנו ואצ"ל בן חברו והגם דבתחלת דבריו נקט בנו דמשמע דבן בנו לא אפשר דלא חש למיטעי בהכי מדביאר בסיום דבריו ממילא בנו דרישא ה"ה בן בנו דכולהו בנים נקראים בני בנים הרי הם כבנים אבל בנו אינו נקרא בן חברו וראיתי להביא ראיה לעיקר הדין ממה דגרסינן במ' קדושין וז"ל עד היכן חייב אדם ללמד בנו תורה א' שמואל כגון זבולון בן דן שלמדו אבי אביו מקרא משנה הלכות כו' מתיבי למדו מקרא אינו מלמדו משנה משנה כו' כזבולון בן דן ולא כזבולון בן דן כזבולון בן דן שלמדו אבי אביו ולא כזבולון בן דן דאלו התם מקרא משנה גמ' כו' ואלו הכא מקרא לבד ואבי אביו מי מחייב והתניא ולמדתם אותם את בניכם ולא בני בניכם ומה אני מקיים והודעתם לבניך ולבני בניך לומ' לך שכל המלמד בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו למדה לו ולבנו כו' עד סוף כל הדורות הוא דאמר כי האי תנא דתניא ולמדתם אותם את בניכם אין לי אלא בניכם בני בניכם מנין ת"ל והודעתם לבניך ולבני בניך א"כ מת"ל בניכם בניכם ולא בנותיכם עכ"ל הרי דפליגי תנאי בבן בנו אם הוא חייב ושמואל סבר כי האי תנא דמחייב וכפ"ז פי' מלת עד היכן דקאמר הש"ס הוא עד היכן חייב ללמד תורה בדורותיו אם הבן או בן הבן עד כמה דורות ומשני שמואל כזבולון דהיינו בן בנו כההוא תנא דדריש בניכם ולא בנותיכם אלא דצריך לדעת הגם דאינו נוגע לעיקר הדין למה תלה שמואל התשובה בזבולון והיל"ל בפי' עד בן בנו א"נ הי"ל להסמיך הדבר על ההוא תנא דחייבו בבן בנו וי"ל במה שמשני כזבולון ולא כזבולון דאלו התם מקרא משנה כו' ה"ק והיכן אמור זה בדברי שמואל ואדרבה סתם משמע בכל גוונא קאמר כזבולון ומה גם דסדר כל מה שלמדו אבי אביו מקרא משנה גמ' הלכות אגדות הדבר יגיד דהכונה היא דכל זה חייב כל א' ללמד בן בנו אכן נראה דהכונה היא דכך הם דברי שמואל כזבולון ולא כזבולון כו' ובזה לא תקשה קושי' אחרת בדברי הש"ס דכל כך שפת יתר למה דלא הי"ל לשנו' אלא אמאי דמק' והתניא למדו מקרא אין מלמדו משנה הול"ל כזבולון בן דן שלמדו אבי אביו אבל לגבי שיעור הלימוד לא ובזה שפירשנו שהם דברי שמואל שפיר נקט במלתיה זבולון להשיב על ב' דברים בין על הנשמע מהשאלה עד היכן הוא בשיעור הדורות הרי איכא תשובה כזבולון שלמדו אבי אביו ובין למה שנשמע ממלת עד היכן הוא שיעור הלימוד הרי איכא תשובה דדוקא מקרא והיינו ולא כזבולון בן דן דאינו חייב ללמד אלא מקרא וכדי שלא יבא ללמוד אדם ממעשה זבולון בא שמואל ואמר שאני אבי אביו דזבולון שעשה לפנים משורת הדין וכפ"ז אמרינן דהגם שהיה שמואל יודע ב' הברייתות אחת שאמרה שיעור הלימוד דקתני למדו מקרא כו' והב' דקתני ת"ל והודעתם לבניך ולבני בניך עכ"ז הוכרח לשנויי כה"ג דכזבולון מהטעמי' הנז' ונראה להכניס דברי הש"ס בדברי שמואל שאמר כזבולון בן דן שלמדו אבי אביו דבר זה תלמוד ממנו הגם שהוא עשה דבר אחר שהוא למדו מקרא משנה ואין לחייב בזה אלא למדו מקרא אין מלמדו משנה וכל זה לשיטת רש"י ז"ל אבל לפי דברי הרי"ף והרא"ש שכתבו וז"ל עד היכן חייב אדם ללמד בנו תורה ת"ש דתניא למדו מקרא אין מלמדו משנה ע"כ. הרי דסוברים דכונת עד היכן היא על שיעור הלימוד וממילא דברי שמואל דקא' כזבולון כו' כפשוטן דחייב ללמדו מקרא משנה גמ' הלכות אלא דהש"ס דחה לההיא דשמואל ומסיק דאין חייב ללמדו אלא מקרא ומה דקאמר הש"ס כזבולון ולא כזבולון הם דברי עצמו באופן לכל הפירושים שיעור בבן בנו הוא שיעור שמחוייב בו כיון שהוא חייב בלימוד בן בנו כבנו בודאי הוא דלחייבו להשכיר לו מלמד דאם בחנם מאי איריא בן בנו אפי' בן חבירו ומה גם דהחייוב הוא בכל מציאות שיהיה בין בחנם בין בשכר והגם דאי' תנא דסבר דדוקא בנו הנה תמצא דמאן דסבר הכי ממילא יחייב בלימוד הבנות דהא פיטור הבנות הוא מדיוק בניכם ואי דרשינן ליה ולא בני בניכם א"כ ה"ה בנותיכם ותמצא הלכה רווחת בכל הש"ס פיטורא דבנות א"כ ממילא שמעינן דמסיק הש"ס דבניכם ולא בנותיכם ונשאר קרא דוהודעתם לבניך ולבני בניך כפשטיה דחייב בבן בנו וגם מהכא דקא' סבר לה כהאי תנא הרי דאמוראי סברי כהאי תנא דולא בנותיכם אסיקנא דבני בנים חייב ללמדם כבנים אלא דמה שכתב הרב בכ"מ דה"ה בן בן בנו לכאורה אין נראה בין לפי' רש"י ז"ל דעד היכן על הדורות הרי בפי' דוקא בן בנו דאם עד סוף כל הדורות לא הי"ל לשמואל לומר בן בן דוקא ולשער כזבולון ופשוט בין לדברי הרי"ף והרא"ש הרי עכ"פ לא מצינו שאמר הכתוב אלא והודעתם לבני בניך ומה גם דלפי דברינו דחולקים התנאים בקצוות דלחד תנא בן בן בנו עד י' דורות חייב ולחד תנא דוקא בנו ואחר האמת כל כמה דמצינן למעבד קירוב הדיעות שפיר וההכרח שכתב דלא הוה מצי למכתב לזרעך דהא בנות בכלל אינו הכרח דהא כבר כתב ולמדתם בניכם ודריש מנה תנא ולא בנותיכם ולזה הגם דהוה כתי' קרא והודעתם לזרעכם היה הדבר מובן שבא לומר על דורות בני בנים קא' ואדרבה אז היה מקצר מלכתוב תיבות ארוכות דמלה אחת דזרעכם היה מספיק והן אמת דיש לישב דבריו ז"ל דעכ"פ כח הדרשא דלא אמרי' בניכם ולא בני בניכם הוא מדייק קרא והודעתם לבניך ולבני בניך דאם היה אומר זרעך אז היינו אומרים בניכם ולא בני בניכם אכן השתא דכתב בני בניך שלל בהדיא דרשת בניכם ולא בני בניכם אלא דעכ"פ מי יאמר דאפי' אם היה אומר לזרעכם היה התנא דורש בני בנים וממעט תבניכם בנותיכם ונ"ל לומ' כדעת הרב הנז' מטעם אחר דתמצא דתנא אידך דדריש בניכם ולא בני בניכם קדריש בקר' דוהודעתם לבניך ולבני בניך כל המלמד בנו תורה מע"ע הכתוב כאלו למדו לבנו ולבן בנו עסכ"ה וק' והרי קרא לא קא' אלא בני בניך מהיכן מצא לומר עסכ"ה אלא ודאי דבן בנו ובן בן בנו שקולים הם ממילא לא מחזקי' פלוגתא דתנאי בכל כי האי חוץ ממה דאשכחן דפליגי בהדיא וכיון שכן בן בן בנו עסכ"ה כבן בנו נינהו ועוד נ"ל לומר דלא מצי למימר והודעתם לזרעכם דאז היינו אומרים זרעכם דוקא למעוטי בן חבירו שאינו זרעו דבשלמא בניך ובני בניך יש מקום לומר דגם התלמידים נק' בנים משא"כ אם היה אומר זרעך אז בהכרח דלמעוטי אתא בן חבירו וזה בהכרח לומר בניך ובני בניך ולעולם בן בן בנו ה"ה וכל זה דוקא לס' הרי"ף והרא"ש שכתבו דמאי דבעי הש"ס עד היכן חייב אדם ללמד כו' היא על שיעור הלימוד לא על שיעור דורות אבל לפי פי' רש"י שפי' עד היכן דקאמר על שיעור הדורות ומשני כזבולון בן דן שלמדו אבי אביו פשיטא דאם היתה כונתו לומר דעד סוף כל הדורות היה אומר לה בהדיא דהא לכתוב הוכרחנו לתרץ אמאי לא קאמר לזרעך ופשיטא דהש"ס הי"ל לדייק דבריו זהו הנראה לע"ד אסיקנא דלרש"י דוקא בן בנו ולהרי"ף והרא"ש ה"ה בן בן בנו עסכ"ה והיא דעת מרן שכתב דה"ה בן בן בנו:

סעיף ז

מושיבין מלמד תינוקות כו'. הגם דמסקי' דבן חבירו אינו חייב ללמדו תורה בשכר הכא היינו טעמא משום שראו שתשכח תורה התקינו זה שהצבור יתנו מכיסם למצוה זה להעמדת התורה כדאיכא בפרק לא יחפור ונראה דאם יש בעיר מלמד שנוטל שכר מאבות הבנים מכל אחד ומלמד נפטרו הקהל דהא איכא מלמד בעיר ותו ליכא למיחש לכל הנהו חששו' דקאמר התם בש"ס כגון בזמן הזה שהמלמד הוא מקבץ אליו תלמידים וכל הרוצה ללמוד מוצא מלמד וגם המלמדים הם טורחים להביאם לבית הספר כבן ו' כבן ז' וגם נראה דהקהל יכולין שלא להפסיד כלום מכיסם אם ימצאון שם בני אדם שצריכין לתת שכר על בניהם ללמוד תורה יכופו אותם לשכור הם המלמדים דהא חייבין ללמד בניהם בשכר אלא דנשאר לדעת אם יש מלמד בעיר שמלמד בשכר לכל אחד הנותן לו תנאו נפקא מינה בני העניים שאין לאל ידם אם מחוייבין הקהל להשכיר להם מלמד כיון דאין חיוב ללמד בן חברו אלא בחנם או דלמא דבכלל התקנה שהתקינו יהיה זה ונראה דהוי כמי שאין לו אב שבשבילו היתה התקנה ה"נ כיון דאיש עני הוא כמת נחשב ומחוייבים הקהל להשכיר להם מלמד למר כדאית ליה דבעינן עד שיהיו שם כ"ה תינוקות ולמר אפי' בפחות מזה ולא ראיתי שנוהגין כן ברם זכור לטוב מורי חמי ז"ל שהיה משכיר מלמדים מכיסו ללמד בני עניים בב' ובג' עיירות צדקתו עומדת לעד:

סעיף כא

ולא תלמד אשה כו'. כתב הרמב"ם פרק כ"ב מהלכות א"ב וז"ל מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות מפני שאמות הבנים כו' ונמצא מתגרה בנשים וכן אשה לא תלמד קטנים מפני אבותיהם שהם באים בגלל בניהם ונמצאו מתיחדים עמה עכ"ל. וצריך לדעת למה שינה הרמב"ם דגבי מי שאין לו אשה כתב טעמא דגרוי בנשים וגבי אשה כתב מפני היחוד ואחר האמת טעמא דיחוד שוה הוא בשניהם וא"כ הו"ל להשוות מדותיו עוד צריך לדקדק מ"ט ברישא שאין לו אשה כתב מלת תינוקות ובסיפא דאשה כתב מלת קטנים ונראה לומר דכונת הרמב"ם בזה הוא לומר חידוש בכל חלוקה וחלוקה והוא דהנה כתב הרמב"ם בפרק הזה וז"ל וכן מותר להתיחד עם אשה שיש עמה תינוקת קטנה שיודעת טעם ביאה כו' שאינה מזנה בפניה שהרי זו מגלה את סודה עכ"ל. הרי דכשיש תינוקת שיודעת כו' ליכא משום חשש יחוד ולזה נקט גבי מי שאין לו אשה האי טעמא דיתגרה בנשים דאפילו ללמד תינוקות שיודעים מה היא ביאה דממילא ליכא למיחש ליחוד אפ"ה אסור מטעמא שמתגרה בנשים וגבי אשה נקט מטעמא דיחוד דלא שייך טעמא דגרוי ולזה דייק ואמר קטנים פי' תינוקות קטנים (דמצי) דבעי למימר דהחששא היא היחוד בהכרח שיהיו התינוקות קטנים דאז חייל חששת היחוד משא"כ אם יהיו תינוקות גדולים קצת שיודעים כו' תו ליכא חששת היחוד ונראה דלגבי איסורא דאסור לאשה ללמד אפילו תינוקות שאינם קטנים כ"כ והגם דליכא טעמא דיחוד אבותיהם עכ"ז איכא למיחש לדידהו וחידוש נקט דאפילו ליכא אלא חשש אבות אסור משום יחוד. ונראה להסמיך דברי ממה דקאמר הש"ס על מה דקתני לא ילמד רווק סופרים כו' פריך הש"ס אי משום ינוקי והתניא אמרו לו חדא לא נחשדו ישראל על משכב זכור כו' אלא רווק משום אמהתא דינוקי אשה משום אבהתא דינוקי ע"כ. וצריך לדעת למאי דקס"ד הש"ס משום ינוקי תינח גבי האיש איכא למיחש למשכב זכור דעלה פריך מדתניא א"ל וכו' אלא גבי אשה משמעות הענין יכריח דלאו משום ינוקי אכן האמת הוא דגם גבי אשה גזרו לינוקי שגדולים קצת שלא תרגילם לדבר איסור עמה ולזה לא הכריח משום אמהתא ואבהתא אלא מרישא דלא ילמד רווק וכיון דאגלאי מלתא דלאו משום ינוקי מכח הברייתא ההיא גם בסיפא איכא למיחש נמי גם לאבהתא ומשום יחוד וממילא אותה חששא דתינוקו' הגדולי' קצת שעלתה על דעת הש"ס כנז' עדיין במקומה דאין לה סתירה והגם דתוכל לדחות ולומר דלא עלתה כלל על דעת הש"ס ואה"נ דהוה מפריך לה הש"ס אלא דקבע פירכתו ברישא ולא הוצרך להקשות בסיפא עכ"ז כיון דבסיפא פרכא אלימתא ממשמעות הענין ועוד דלא הוה ליה לחזר אחר בריתא דאמרו לו והוה ליה להכריח מינה ובה גם דהסבר' נותנת זה מצד עצמה הכי נקטינן וכפי פי' זה אסקינן דגבי אשה אסור ללמד בין תינוקות שיודעים הביאה מטעמא דידהו בין תינוקו' קטנים מטעם אבותיהם וכפי דברינו ידוייקו היטב דברי הרמב"ם ונשאר לדעת בהיכא דבעלה בעיר מאי איכא למיחש משום יחוד לאסור לה ללמד סופרים שהרי כתב הרמב"ם ז"ל באותו פרק עצמו וז"ל אשת איש שהיה בעלה בעיר אינה חוששת ליחוד מפני שאימת בעלה עליה ע"כ וא"כ אפי' אינו דר עמה בעלה בבית הספר יהיה מותר ללמד וחששת יחוד ליכא וליכא למימר דאה"נ אם בעלה בעיר שפיר דמי ודוקא באין בעלה עמה בעיר הוא דאמרינן דהא מדמחלק הרמב"ם גבי מי שאין לו אשה וגבי אשה לא חילק משמ' דבכל גונא קאסר האשה שלא חלק בה כלום וכ"כ הכ"מ בפ"ב ה' ת"ת ונתן טעם כיון דאין דרך האיש להיות יושב תמיד בביתו אסור לאשה ללמד בכל גוונא ע"כ. ומהתימה עליו ג"כ ומאי הוי דאין האיש תמיד כיון דליכא חששת יחוד שהוא טעם האיסור מטעם אימת בעל' וראיתי לט"ז שכתב וז"ל ברמב"ם סיים הטעם בזה ומתיחדים עמהם ומשמע דלא מהני כאן אם יש לה בעל בעיר אא"כ הוא דר עמה באותו בית דאז אין איסור יחוד כו' עכ"ל דבריו ז"ל אין נראין דמדקאמר משמע מדכתב רמב"ם ומתיחדי' דלא מהני כאן נראה דדייק הכי דממילא כיון דתלי טעמא ביחוד בהיכא דאיכא יחוד איסור ובהיכא דליכ' יחוד שרי ולזה שיער בדעתו דבהיכא דאיכא בעלה בעיר ואינו דר עמה איכא משום יחוד ובהיכא דדר עמה אין כאן משום יחוד זהו כונת דבריו ואחר המחילה מי גלה לו רז זה ומהיכן נולד דפשי' דכל דבעלה בעיר בין דר עמה ללא דר עמה ליכא משום יחוד דהא טעמא הוא משום אימתא ואימתא הא איתא ואפשר שיצא לו דין זה מכח קושיתינו עצמה דלמה תאסר האשה ללמד אם בעלה בעיר לז"א כיון שאינו עמה בבית הספר ליכא האי טעמא דבעלה בעיר דמה דאמרינן בעלה בעיר מסתמא הוא מקום דירה דידה זהו ביתו של הבעל ועלה קאי בעלה עמה בעיר אימת' דידיה מתרת היחוד משא"כ בנדון דמלמדת דבית הספר דידה אינו בית דירה לבעל לא אמרינן הכי וחיישי' לייחוד ולפי דבריו מי שיש לו ב' נשי' והוא קובע לו דירה בכל א' ל' יום וכדומה כל אותם ימים שדירתו קבוע עם אחת האחרת חיישינן לה ביחוד הגם דבעלה בעיר וזה אין דעתי מקבלתו וגם מה שכת' אלא א"כ דר עמה הוי היפך דברי הכ"מ שכתב בפרק ב' מהל' ת"ת דאין דרך האיש להיות תמיד בביתו משמע אפי' דר עמה בבית אסור ולדברי הרב אם דר עמה שם תוכל ללמד וליכא למימר דכונת הרב היא באופן שלא יצא כלל מהבית חוצה ויחזקהו במסמרים זה לא שייך ומה גם דדיוק דברי הרב דקא' אא"כ דר עמה משמע דתולה הדבר בדר עמה לחוד ופשוט. ואני אומר לתרץ קושיתינו אמאי חיישינן ליחוד והוא דשאני בנדון זה שהיא מלמדת ובאים האבות אצל בניהם ויש להם שייכות האבות גבי אשה זו ורגילים אצלה והא מלתא דמיא למאי דסיים רמב"ם שם גבי בעלה בעיר ואמר אם היה זה גס בה כגון שגדלה עמו או שהיתה קרובתו לא יתיחד עמה אף על פי שבעלה בעיר עכ"ל. הרי דאם יש לה שייכות עמו לא מהני בעלה בעיר והגם דלא נקט רמב"ם אלא קרובתו וגדלה עמו עכ"ז לאו דוקא אלא משום דאין מציאות אחר זולת זה ומציאו' דעליה אנו דנין אסור בלאו הכי ללמד אלא דבכל מציאות דיש רגילות לא יספיק היות בעלה בעיר וכיון שכן נ"ל פשוט דאפי' דר עמה בבית הספר אסור להאשה ללמד בשום אופן וליכא למימר דאם בעלה דר עמה בבית ליכא למימר ולמיחש ליחוד אפי' גס בה ולא אמרינן דחיישינן להכי אלא באינו דר זה שיבוש חדא דמסתמא כל איש דר בבית עם אשתו ולא מצינו שחילק שום פוסק בהכי ועוד ראיה ברורא מעיקר הדין דאיתא בש"ס בקדושין דף פ"ב דרב ביבי איקלע לבי רב יוסף כו' וחש ליה רב יוסף לרב ביבי משום גס בה ואפי' היה רב יוסף בביתו דר עם אשתו והדברים פשוטים. נקטינן דאין שום צד להתיר לאשה ללמד בין קטנים בין קטני קטנים ואפי' בעלה עמה דר בבית הספר:

תוכן העניינים

ראשון לציון על שולחן ערוך יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה