ראשון לציון על סוכה· רבי חיים בן עטר
פרק א · דף טו ע"ב
גמרא ארוכה ושתי כרעים קצרה ושתי כרעים וכו' כתבו התו' דהא אתיא כר' נחמיה דפליג בריש פ' י"ח מהלכות כלים ואמר בין נטלה קצרה וב' כרעים וכו' טמאה כו' דעת התו' היא דעת הראב"ד ולא כן דעת רמב"ם שכתב בפרק כ"ו מהלכות כלים הלכה י' וז"ל מטה שהיתה טמאה מדרס וניטלה קצרה ושתי כרעים עדיין היא בטומאתה וכו' ושם בהלכה י"ג כתב נשברה ארוכה ושתי כרעים או קצרה ושתי כרעים הרי אלו מתטמאין והשיגו הראב"ד דזה לדעת ר' נחמיה והוא פסק בהלכה י' כרבנן ע"כ. והיה נראה לחלק דשאני הך דריש פרק י"ח דפליגי חכמים עליה דרבי נחמיה מיירי לטהר מטומאה ישנה בזה אם ניטלה ארוכה נטהרה הקצרה משא"כ לקבל טומאה מכאן ולהבא. וראיתי להוכיח על חילוק זה מההיא דתנן בפרק כ"ז דכלים משנה ב' וז"ל הבגד מטמא משום ג' על ג' למדרס ומשום ג' על ג' לטמא מת ע"כ. ובדין חלוק שנטמא תניא בתוספתא דכלים בבבא בתרא וז"ל חלוק מאימתי טהרתו כו' נשתייר בו רובו מלמטה (טהור) ואם נקרע מבית פיו טהור ע"כ. הרי דאפי' יש בו יותר משלשה טהור מטומאה ישנה ואם תגע בו טומאה מקבלין מכאן ולהבא ודין זה דחלוק כתבו רמב"ם בפרק כ"ב הלכה י"ב. אלא דאשכחן לרמב"ם דכייל כיילא חדא בדין טהרת כל הכלים בין לענין טהרתם מטומאה ישנה בין לענין קבלת טומאה חדשה וכדמוכח ממ"ש בפ"ו ובריש פרק י"א מהלכות כלים וההיא דחלוק איכא למימר דבלאות שאני דכיון דבלה ונקרע תו לא חזי מידי. ולהבין דברי רמב"ם נעמוד על דברי הש"ס דילן איכא למידק במלתיה דרב חנן דמפרש מאי דקתני מטמאה חבלים ארוכה ושתי כרעים קצרה ושתי כרעים. קשה מי הכריחו לפרש קצרה ושתי כרעים ואתיא חכמים כר' נחמיה דתקשה אמאי ר' סתם הכא מלתיה כרבי נחמיה בשם חכמים ובו בפרק עצמו תני למלתיה כהחולק על ר' נחמיה בסתם דתנן מטה שהיתה טמאה מדרס ניטלה קצרה ושתי כרעים טמאה ארוכה ושתי כרעים טהורה ר' נחמיה מטמא ע"כ. וקשה דרבי אדרבי והו"ל לרב חנן למימר דמאי מטמאה חבלים כשניטלה קצרה וב' כרעים ולאו מטעמא דחזי למסמיכנהו אגודא כו' ובהכי לא קשו תרתי מתני' ובהכרח לומר דרב חנן הוקשה ליה דא"כ אמאי אפליגו תרי זימני כבר השמיענו במתני' קמייתא דארוכה ושתי כרעים מתטמאין איברים וכי תימא דעקר פלוגתייהו הכא במשנה שנית אינה אלא לפלוגי אדר"א דקתני ומטמאת חבילה ואגב דאתו לפלוגי אדר"א דתני מטהרת חבילה תנו נמי מטמא' איברים הא נמי ליכא דהא נמי כבר תני לה רבי במשנה שלאחריה דהאי משנה דחבילה ואיברים בתחלת פרק י"ט וז"ל המפרק את המטה להטבילה כו' ומהכא דייק רמב"ם ז"ל ולית מאן דפליג עליה בהא וז"ל שם הלכה י"ד מטה שנטמאת כולה אם הטבילה איברים איברים טהורה ע"כ משמע אפי' כרע וכרע בפני עצמו ובהכרח לומר כפי זה דמאי דאמר ר"ח ארוכה ושתי כרעים כו' לא קאי אלא אמטמאה איברים ולא אמטהרת איברים דהא אפי' כל אבר ואבר ממנה מטהרת' ולא הוי סיפא דמטהרת איברים דומיא דרישא דמטמאת איברים וא"כ לרבנן מאי דינא קא שמעינן בהאי מתני' אם טומאת איברים דהיינו ארוכה וב' כרעים כו' הא תני לה במשנה ח' דפרק זה ואם טהרת איברים הא תני לה בתחלת פרק שאחר זה. והגם דחקינן לומר דהא מלתא דמטהרת אברים לא קתני לה בריש פרק י"ט דשמעינן לה ממה דקתני המפרק את המטה להטבילה וא"כ יאמר האומר דעיקר דינא הכא יתיב עם כל זה סוף סוף לא מסתבר ליה לר"ח למימר דכל עצמן דחכמים בהאי מתני' לא אתו אלא למטהרת אברים דהא אם אמרינן דמטמאת אברים דקתני היינו ארוכה וב' כרעים כדקתני במשנה ח' א"כ אדרבה נתנו מקום לטעות בדבריהם לומר דמאי דקתני ומטהרת חבילה נמי דומיא דרישא דארוכה וב' כרעים ולא כן הוא בשלמא אי אמרינן דעקר חידותא דדינא דאתא עליה בהאי משנה הוא מטמאת אברים והיינו בין ארוכה וב' כרעים בין קצרה וב' כרעים שפיר אמרי' דתנא סיפא דאפליגו בה נמי אדר"א והא כדאיתיה והא כדאיתיה וסיפא לאו דוקא וכל עצמו לא אתא אלא לדינא דמטמאה אברים משא"כ אי אמרי' דברישא לא אשמועינן שום חידוש וכל עצמו לא אתא אלא למטהרת אברים לא הו"ל למתני רישא להטעות ממנה כדכתיבנא. ומכח זה פי' ר"ח דמטמאת אברים היינו בין ארוכה וב' כרעים בין קצרה וב' כרעים ובתר דהוכחנו דמטמאת אברים דקתני מתניתין היינו אפילו קצרה וב' כרעים אית לן למידק אמאן דסתם לן מתניתין אמאי בחדא סתם כר' נחמיה ובחדא סתם כבר פלוגתיה ולפום מאי דכתבו התוס' הכא בד"ה בארוכה וז"ל ודוקא בשכל המטה קיימת וכולה של אדם אחד שסופו לחזור ולחברה אבל נאבד מקצתה או של שני בני אדם אפילו איכא ארוכה וב' כרעים וקצרה וב' כרעים כדתנן כו' מטה שנגנבה חציה כו' ע"כ וכן בפרק שלשה שאכלו בדף ן' בד"ה חלקוה לשנים וז"ל תימא דאמרינן בסוכה מטה מטמאה אברים כגון ארוכה וב' כרעים ולי נראה דהתם מיירי להחזירה ולתקנה שהכרעים בעין והדיוט יכול להחזירה עכ"ל. לכאורה קשה דא"כ אמאי קאמר הש"ס הכא משום דחזיא למסמכינהו אגודא כו' דמשמע דארוכה ושתי כרעים לבד חזו להכי ומשום הכי הוא דמטמאת לימא משום שהכרעים בעין והדיוט יכול להחזירה ובהכרח לומר דהאי טעמא לבד לא מהני אלא בהצטרפות מאי דקאמרי התו' ונפקא מינה אם אבד חציה לחלוטין הגם דחזי למסמכינהו אגודא לא מטמאה דמבטלה וטעמא משום דלא מיחזי אינשי חצי מטה לתשמיש כזה למסמיכה אגודא אבל אם עדיין כל המטה בעינה חזיא לפי שעה להכי ובזה נבא להבין אמרי קדוש והוא דרמב"ם סובר כדעת התו' אבל לא בכולה מלתא וסובר דבארוכה אפילו נשבר באופן שנאבד לחלוטין מטמאה והוא מה שפסק בהלכה י' ניטלה קצרה כו' עדיין בטומאתה פי' אפי' נאבד לחלוטין אין טהרה לטומאת ארוכה וב' כרעים ולהכי כתב סתם ולא התנה בתנאי לומר במה דברים אמורים שכל המטה קיימת ושל אדם אחד אלא בכל גוונא נכתב טעמיה וז"ל שעדיין צורת המטה עומדת פי' וכאלו לא נשברה והך דקתני מטה שנגנבה חציה כו' או שחלקה כו' לא מיירי בשנחלקה ארוכה וב' כרעים דזה הרי היא כאלו היא בעינה וכמו שכתב רמב"ם שם וז"ל ניטלה קצרה וב' כרעים טמאה שעדין צורת המטה עומדת אלא מיירי דליכא בחלק אחד מהם ארוכה וב' כרעים. וחדותא דהאי דינא הוא דאם נפרדה והיא של אדם אחד אפי' קצרה עודנה בטומאתה כל שעומדת להתחבר כאלו לא נתפרקה אבל נגנבה חציה או חלקוה שותפין דשוב לא הדרא כל שהחלק אינו ארוכה וב' כרעים פרחה טומאה ממנו ודין זה פסקו רמב"ם שם בהלכה י"ב ואמר מטה שהיתה טמאה כו' ונגנב חציה הרי היא טהורה שהרי היא ככלי שנשבר החזירוה מקבלת טומאה מכאן ולהבא הרי זה דומה למי שעשה כלי משברי כלים שנטמא שהוא טהור כו' ע"כ. ממה שדקדק לומר הרי היא ככלי שנשבר העיר בזה שנשבר שבר המטהר לאפוקי ארוכה וב' כרעים דזה אינו נקרא כלי. ומהשתא מאי דתנן מטה מטמאה אברים ופירשה רב חנן אפי' קצרה וב' כרעים מיירי דעדיין כל אבריה קיימין ודייקא נמי דקתני מטמאת אברים משמע שכלה קיימת אלא עשויה אברים בכה"ג מטמאת אפי' קצרה וב' כרעים ולזה דייק רמב"ם בשכתב דין זה דהלכה י"ג קאמר וז"ל מטה שנפרקו אבריה וכו' פי' עודנה קיימת כולה אלא שנפרקו ובכה"ג אפילו קצרה וב' כרעים טמאה והוא אומרו בין נשברה לאורכ' פי' ארוכה וב' כרעים לצד א' וארוכה וב' כרעים לצד א' או נשברה עז"ה קצרה וב' כרעים לצד א' וקצרה וב' כרעים לצד א' הרי זו טמאה כיון דעודנה כולה קיימת אלא שנפרדת ולא חש שנטעה לומר אפי' נאבד שכבר כתב בהלכה שלפניה דין נגנב או נאבד חציה כו' וכל זה לענין קצרה ושתי כרעים אבל ארוכה וב' כרעים בכל גוונא טמאה שעדיין דין כלי עליו:
נמצינו אומרים לדעת רמב"ם ד' הלכות א' אם נשאר מן המטה ארוכה ושתי כרעים אפי' נאבד כל השאר הרי זו טמאה מטעם דכתב הרמב"ם דעדיין צורתה עליה ולא מטעם דראויה לסומכה לכותל דטעם זה לא מהני אלא אם כל המטה קיימת ושל אדם א' ב' אם נפרדה המטה ועדיין קיימת כולה ושל אדם אחד אפי' קצרה וב' כרעים טמאה בצירוף טעמא דכיון דחזי למסמיכה אגודא. ג' אם נשברה קצרה בלא כרעים או רגל א' עם ארוכה ואצ"ל עם קצרה אפילו כל המטה קיימת ושל אדם אחד אינו מתטמא ודוקא ארוכה וב' כרעים או קצרה וב' כרעים ומטעמא דיהיב תלמודא דחזי למסמכינהו אגודא כו' אבל בלאו הכי הנה הוא שבר גמור ופרחה ממנו טומאה לחלוטין ד' אם חלקו שותפין ואחין חציה או נאבד חציה קצרה ושתי כרעים הגם דחזיא למסמכה אגודא כו' הרי זו טהורה ולפ"ז מאי דקתני מתני' או בארוכות המטה מיירי בארוכה וב' כרעים ובכל גוונא ואפי' אבד חלק המשלים המטה אי נמי אפי' בקצרה וב' כרעים אם כל המטה קיימת ושל אדם אחד. ורמב"ם כתב האי דינא בה' סוכה בדרך כלל וז"ל סככה בכלי עץ וכו' פסולה וסמך על מה שכתב בה' טומאת כלים מי הוא הנקרא כלי לענין זה וכל זה לדעת הרמב"ם אבל לדעת התוס' לא מחלקי ואפי' ארוכה וב' כרעים לא מתטמאה אלא כשכל המטה קיימת. ולדבריהם קשה מי הכריחו לר"ח לאוקומה בקצרה וב' כרעים דתהוי כר' נחמיה ולוקמה בארוכה וב' כרעים ותהוי כרבנן ותו דקשה סתמא אסתמא ולדעת הרמב"ם ז"ל מיתבא דעתא: