אור ברסלב

ראשון לציון על מועד קטן· רבי חיים בן עטר

דף ב:

גמ' אתמר המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת משום מאי כו' עד סוף הסוגיא. מהכא משמע דבין לרבה בין לרב יוסף מנכש ומשקה כו' שוים כשנאמר דמנכש משום זורע משקה נמי משום זורע וכשנאמר משום חורש תרוייהו משום חורש והרמב"ם בפ"ח מה' שבת כתב וז"ל החורש כל שהוא המנכש בעיקרי האלנות כו' הרי זה תולדת חורש אבל הזורע כ"ש חייב וכו' המשקה צמחים ואילנות בשבת ה"ז תולדת זורע וחייב עכ"ל וקשה כמאן פסק רבינו אם כרבה היה לו לומר במשקה זרעים ג"כ תולדת חורש ואי כרב יוסף היה לו לו' במנכש ג"כ תולדת זורע. ותו קשה דמשמע דאינו חייב אלא חדא ואמאי והרי בסוגיין סליק להו אביי לרבה ור' יוסף בקשיא דחייב תרתי במנכש ובמשקה כדמוכח מהך דרב כהנא ורמב"ם גופיה פסק כההיא דרב כהנא שכתב וז"ל כל זרע קצירתו מצמחת אותו כו' וכן הזומר והוא צריך לעצים חייב משום קוצר ומשום נוטע עכ"ל ואם כן הו"ל לפסוק נמי במנכש ובמשקה חייב שתים ולזה יכולים לומר דלא סלקו רבה ורב יוסף בקושיא דכיון דנתגלה לנו ממאי דמקשה רב יוסף לרבה מההיא דהמנכש בכלאים דחייב לדבריו דקאמר משום חורש אלמא דדעת רבה היא משום חורש דוקא הוא דמחייב ולא משום זורע אם כן מה כחו דאביי דקא מתמה אדרבה משום חורש אין משום זורע לא אה"נ דמאן דסובר משום זורע סובר דלא דמי לחורש דהמים לא מקרעי ארעא כחורש וכן מאן דאמר משום חורש סובר דלא הוי זורע אלא שעושה פעולה בגוף דבר הנזרע ור"י בסברתו יכול לדחות דעת רבותיו ופשיטא דאין לחוש לקושייתו ומאי דאסיק בקושיא הוא לפום מאי דאמר אביי דאיכא נמי משום חורש ומשום זורע סלקא בקושיא אמאי לא מחייב תרתי כדר' כהנא וכללא הוא דכל קושיא קיימא בתירוץ ולא אמרינן דאיתותב אלא אי אמר הש"ס תיובתא ומה גם אי לא גרסינן קשיא וכמו שכתבו התוס' בד"ה חייב שתים אלא דעכ"פ קושיתנו ראשונה לדעת רמב"ם קיימא באתרה. ותו קשה לי טובא על מה שכתב הרמב"ם בפ"א מהל' כלאים וז"ל אחד הזורע ואחד המנכש או המחפה כו' הרי זה לוקה וכו' ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו ואם קיימן אינו לוקה עכ"ל ממה שכתב דמנכש בכלאים חייב בהכרח לומר דמנכש תולדת זורע הוא דאי תולדת חורש בכלאים חרשה מי אסירא כדקאמר בש"ס ולא אשכח רבה פירוקא להך דתני מנכש חייב אלא אי מוקמינן למתני' כר"ע דמחייב מקיים ורמב"ם פסק להדיא דלא כר"ע כדקאמר ואם קיימן אינו לוקה וא"כ בהכרח לומר דדעת רמב"ם ז"ל בפי' דהך מתני' דקתני המנכש חייב דלאו משום מקיים בכלאים אלא משום זורע הוא דחייב וכרב יוסף וא"כ אמאי כתב בפ"ח מהל' שבת דחייב משום חורש ועיין מ"ש מרן הכ"מ. ונראה דרמב"ם הוקשה לו מדתנן בפ' הבונה החורש כ"ש המנכש והמקרסם ומזרד כ"ש חייב ע"כ. וגרסי' עלה התם בשבת דף ק"ג ת"ר המזרד זרדים אם לאכילה כגרוגרת אם לבהמה כמלא פי גדי אם וכו' ואם ליפות הקרקע כל שהוא ע"כ. ומשמע דמזרד ומקרסס תולדת חורש נינהו וכן כתב הרמב"ם בפרק הנז' להדיא וממילא משתמעא מלתא דמנכש נמי תולדה דחורש וא"כ תהוי תיובתא לרב יוסף ואמאי לא אותבוה מינה לזה בהכרח לומר דהך מנכש דמתני' לאו מנכש דאיפליגו בה רבה ורב יוסף דמנכש דאיפליגו בה הוא התולש עשבים רעים מבין עשבים טובים כהא הוא דקאמר רב יוסף דהוי תולדה דזורע אבל מנכש דקתני במתני' הוי מתקן ארעא דומה למזרד ומקרסם דקאמ' בברייתא ליפות הקרקע ופירש רמב"ם ז"ל בפי' המשנה וז"ל המנכש הוא החופר סביב בעיקרי הגפנים והצמחים והיא החרשה וזו היא הלכה שכתב בפ"ח מה' שבת וז"ל החורש כל שהוא והמנכש בעיקרי האילנות והמקרסס עשבים או המזרד וכו' כדי ליפות הקרקע הרי זה תולדת חורש ע"כ דקדק לפרש מנכש בעיקרי האילנות לשלול מין מנכש אחר שהוא תולדת זורע כדכתב בפ"א מהלכות כלאים דהכא לא עביד אלא חופר סביב בעיקרי האילנות ולהכי הוי לכ"ע תולדת חורש כדמשמע ממתני' דהבונה והך משנה היא שכתב רמב"ם בהלכותיו ולהכי לא אותבוה לרבי יוסף מינה דרב יוסף לא פליג אדרבה אלא בתולש עשבים רעים מתוך טובים כמו שפי' רש"י במכילתין וז"ל מנכש תולש עשבים רעים מתוך הטובים דכי עקרי להו צמחי הני עכ"ל וכך היא דעת רמב"ם והוא דלעולם דפסק רמב"ם כרב יוסף דמנכש ומשקה מים לזרעים תולדת זורע נינהו משקה מים לזרעים כמ"ש בפ"ח מה' שבת ומנכש כמ"ש בה' כלאים. ותדע דבפ"א מהלכו' כלאים לא כתב רמב"ם אלא הלכות כלאי זרעים לבד והתחלת ה' כלאי הכרם כתבם רמב"ם בפ"ה ואילך ושם בפ"ה כתב וז"ל הזורע ג' מיני תבואה כו' עם זרע הכרם וכו' וכן אם חפה אותם בעפר לוקה ע"כ ואילו מנכש לא קאמר כמ"ש בהל' כלאי זרעים אחד הזורע ואחד המנכש ואחד המחפה וכאן לא כתב אלא זורע ומחפה הרי זה מגיד להדיא דלא מיחייב אמנכש דאילנות דאיסורייהו לא הוי אלא משום חורש וחרישה בכלאים ליכא ומאי דמחייב אמנכש דוקא בכלאי זרעים שעוקר עשבים רעים מתוך עשבים טובים ולא חש רמב"ם לטעות דהיינו הך דכתב בהלכות שבת משום דהכא בזרעים לא שייך הך פי' דכתב התם ומהשתא פסק רמב"ם ז"ל כרב יוסף בין במנכש בין במשקה זרעים דהוי משום זורע וברייתא דקתני המנכש בכלאים לוקה כפשט' קיימא דהוי משום זורע ור"ע מוסיף אף מקיים ולא קי"ל כוותיה במקום חכמים דפליגי עליה ולזה פסק רמב"ם ז"ל דאינו לוקה המקיים כלאים אלא אסור. וטעמא דפסק דאסור משום דכיון דר"ע מחייב מי ליכא מידי דלר"ע מחייב ולרבנן מותר לגמרי. להכי נראה לו לאסור מיהא מדרבנן ומאי דלא כתב רמב"ם בה' שבת דין זה דמנכש בזרעים דהוי תולדת זורע סמך על מה שכתב שם במשקין דחד טעמא להם דמאן דסבר במשקה זרעים תולדת זורע סבר נמי במנכש הכי דכחדא נינהו ומאן דסבר במשקה משום חורש סבר נמי במנכש משום חורש וכיון דכתב הרמב"ם במשקה זרעים דהוי זורע תשמיעינה למנכש מן הכא דכחדא נינהו ועוד דסמך על מ"ש בה' כלאים להדיא דמנכש בעשבים תולדת זורע הוא:

שם גמרא א"ל אביי לרבא כו' מסתברא לי דמאי דקא פריך אביי הוא ממאי דאתמר הך דרב כהנא ולא פליגי עליה אמוראי שמע מינה דהסכימו עליה ומהכא לכל מקום דתלמודא פריך מאמורא עיקר טעמא הוא משום דהוי מוסכם ודברי התוס' דחוקים:

שם גמרא בשני שמיטות הכתוב מדבר בזמן כו' ע"כ מסתברא לי דמאי דקא פריך אביי משמע דשמיטת קרקע מעבודה פשיטא ליה דאינה נוהגת תמיד אלא דקא גמר מינה השמטת כספים דגם היא לא תהיה נוהגת בזמן שאין שמיטת קרקע נוהגת וכן משמע מדברי רש"י שכתב וז"ל מכלל דאיכא זמן דלא משמט קרקע בזמן הזה ע"כ וקשה לי דאי אית ליה לרבינו לימוד אחר על שמיטת קרקע דלא משמט אמאי לא משמט נמי שמיטת כספים ולא הוי בעי לדרשת שמיטה שמוט וי"ל דאיכא פנים לומר דוקא שמיטת קרקע דתלויה בארץ מיעטה קרא בזמן הזה אבל שמיטת כספים דהוי חיוב הגוף אימא ל"ש בזמן הזה להכי אצטריך דרשת שמוט והרמב"ם בפ"ט מה' שמיטה כתב וז"ל אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמיטת קרקע שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף ודבר זה קבלה הוא אמרו חכמים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים כו' ע"כ. משמע דסובר רמב"ם דמאי דקתני בזמן שאתה משמט קרקע פי' איובל קאי לא אשמיטת קרקע בשביעית ולדבריו קשה א"כ מאי קאמר הש"ס הכא אמתני' דקתני משקין בית השלחין בשביעית דטעמא הוא משום דלא הוי אלא מדרבנן ולזה היקלו בדאיכא פסידא ומוכיח מדקתני בזמן ששמיטת קרקע נוהגת והא ההיא ביובל מתנייא אבל לעולם שמיטת קרקע בשביעית דאורייתא וי"ל דק"ו הוא ומה כספים דהוי מילתא דתליא בגוף ממעטה בזמן הזה שמיטת קרקע דתלויה בארץ מכ"ש וכפ"ז מאי דמוכיח הש"ס דאיסור עבודת הארץ בשביעית בזמן הזה דרבנן הוא משמטת כספים מק"ו ונקט כספים משום דבהכי משתעי קרא דכתיב שמוט כל בעל משה ידו כו' ולעולם כ"ש הוא שמיטת קרקע דתלי בארץ דגמרי' להו מיובל וא"ת לאו ק"ו הוא דמה לי שמיטת כספים שאינה נוהגת ביובל כידוע ולהכי הוא דמיעטה קרא בזמן הזה שאין יובל נוהג תאמר בשמיטת קרקע בשביעית דנוהגת אפילו ביובל י"ל דכיון דהקיש הכתוב שביעית ליובל לכל הקישם הכתוב בין לדין שמיטת כספים בין לשמיטת קרקע כל זמן שהיובל נוהג שביעית נוהגת וכל זמן שאין יובל נוהג אין שביעית נוהגת וכל זה דוחק. ותו ק' דבפ"ז פסק הרמב"ם כרבי דשמיטה בזמן הזה דרבנן וכאוקמת' דאביי דאוקמה למתני' דסתמא כר' ואמאי הא קי"ל אביי ורבא הלכה כרבא ולדברי רבא מתני' קיימא כרבנן דאפילו בזמן הזה בדאורייתא דשאני השקאה כו' ולזה איכא לדחויי דה"מ דאמרי' אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם דוקא בהיכא דפליגי בדנפשייהו אבל בהיכא דפליגי בישובא דמתניתא לית לן הך כללא כדכתיבנא בכמה אתרי מכח ההכרחות וא"כ הכא נמי כיון דפליגי בישובא דמתני' מצינן לפסוק כאביי. אלא דקשה דלפ"ז אפילו זריעה דשביעית אינה אלא מדרבנן א"כ אמאי כתב בפרק י"א מהלכות שמיטה ויובל וז"ל משקין בית השלחין בשביעית כו' ומפני מה התירו כל אלו שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו שאין אסור מן התורה אלא אותן שתי אבות ושתי תולדות ע"כ. הרי דפסק כאוקמ' דרבא דטעמא דמתני' הוא מצד דאיסור השקאה כו' אינה אלא מדבריהם אבל לעולם הזריעה שאסרה תורה אפילו בזמן הזה וא"כ היכי מזכה רבינו שטרא לבי תרי דהא לאביי בזמן שאסרה תורה זריעה אסרה נמי כל עבודת האדמה דאי לת"ה אמאי טרח לאוקומה בזמן הזה וכרבי לימא אפילו רבנן אלא ודאי דסוברת הברייתא דמרבה כל עבודת הארץ כפשטה דהוי דאורייתא. ותו כתב בפ"ד ה' ב"ה וז"ל אין שביעית נוהגת אלא בארץ ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית עכ"ל. הרי להדיא דנוהגת אפילו בזמן הזה ומשונה מהיובל דיובל אינו נוהג אלא בפני הבית ובזמן שכל יושביה עליה כמ"ש הרמב"ם בפ"י מה' אלו וז"ל משגלה שבט ראובן כו' בטלו היובלות כו' דכתיב וקראתם דרור בארץ לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה וכו' ע"כ. מהשתא בהכרח דהדרינן לפרושי מאי דכתב הרמב"ם בפ"ט דאין שמיטת כספים נוהגת כו' לא מיירי אלא בשמיטת כספים לבד אבל עבודת הארץ בשביעית אפילו בזמן הזה הוא דאורייתא וזה אינו צריך לפנים וטעמו משום דפסק כרבא דמתני' לא התירה אלא השקאה משום דהויא תולדה והתורה התירתם אבל אי לאו האי טעמא אפילו בזמן הזה הוי דבר תורה ודלא כאוקמתא דאביי וכיון דמוקמינן מתני' כרבנן לא פסקינן כרבי בהך דרשא דבשני שמיטות הכתוב מדבר כיון דפליגי רבנן עליה דרבי דהלכה כרבי מחברו ולא מחבריו ומהשתא כיון דפסק הרמב"ם דשמיטה נוהגת אפילו בזמן הזה דבר תורה בעבודת הארץ ודלא כרבי א"כ מנ"ל דרבנן סוברים דשמיטת כספים בזמן הזה דרבנן דילמא דלא דרש הכי אלא רבי אבל רבנן לא דרשי לה כל עיקר ופליגי עליה אפילו בשמיטת כספים. וי"ל דהוכרח הרמב"ם לומר דהלכה היא בהיקש שמיטת כספים דלא נהיגי בזמן הזה משום דאשכחן דתיקן הלל פרוזבול ואי תימא דנוהגת שמיטת כספים אפילו בזמן הזה דבר תורה היכי מצי הלל להפקיע דבר תורה כדפריך הש"ס התם בגיטין דף ל"ו ומשני דמדרבנן הוא דהויא ובהא ליכא מאן דפליג והגם דרבא טרח לאוקומי מתני' דמשקין בית השלחין בשביעית דהוי טעמא משום דלא אסרה תורה אלא זריעה ולא השקאה לא בעי למימר דרבנן פליגי אתקנת' דהלל דהא לא אשכחן מאן דפליג עלה אלא חדא מתרתי קסבר או דרבנן פליגי עליה דר' וקא דרשי להך דשני שמיטות אחת ביובל ואחת בשמיטת כספים פי' כספים דוקא וקא מקיש דבר הדומה יובל שהוא החזרת קרקע ושומט כספו והשמטת כספים דומה לה אבל איסור עבודת הארץ נוהגת בכל מקום ולא הקיש הכתוב אלא מה שהוזכר בהדיא בפסוק שהוא שמיטת כספים ולא השוה הכתוב שביעית ליובל דנימא אין הקש לחצאין. ורבי פליג וסובר דגם עבודת הארץ בשביעית ליכא בזמן הזה ודריש להשוות השמיטה ליובל לכל או נאמר סובר רבא דרבי נמי הכי קאמר בזמן שאתה משמט קרקע פי' ביובל אתה משמט כספים בשביעית ודוקא כספים שהוזכרו בפסוק להדיא וליכא מאן דפליג עליה דרבי ומאי דאמר אפילו תימא רבנן לדידיה דאביי קא' משום דאביי קא מפרש מלתיה דרבי דשרי עבודת שביעית בזמן הזה לזה קאמר אפילו לדידיה דסבר הכי בדברי רבי הא מיהא איהו נמי סבר דאיכא דפליגי עליה דרבי מדקאמר רבי היא להכי קא' אפילו תימא רבנן ולעולם לרבא הכי נמי לא קא' אלא שמיטת כספים ולא שמיטת קרקע בשביעית ולמאי דכתב רש"י בגיטין דף ל"ו משם תלמידי רי"ץ הלוי דמצאו בירושלמי כו' א"כ דאפי' שמיטת קרקע בשביעית קא' דאינה נוהגת בזמן הזה אפשר דהך אמורא דאמר הכי בירוש' סבר כאביי ורבא חולק וא"נ הוי בריית' להדיא וא"כ מאי דדרש שמיטה שמוט דריש אפי' לקרקע שביעית וא"כ קשה דממילא דרבנן דפליגי פליגי אכולה דרשה לאו קושי' היא דהא ע"כ אשכחן דתקן הלל פרוזבול וקיימ' תקנה זו א"כ הלכתא דדרשי' שמוט כו' כל זמן כו' דשמיטת כספים אינה נוהגת אלא מדבריהם אתיא ככ"ע ומשמע בגיטין דלא אשכחו פירוקא לתקנת הלל אלא אי אמרי' דהוי מדרבנן והך שינוייא דמשני התם רבא ואמר הפקר ב"ד הפקר לאו אקושית דמי מצי הלל מבטל דבר תורה אלא לקושית דמי מצו רבנן לתקוני שמיטה בשביעית ועיקר וכמו שפי' הכ"מ ובמקומו אכריח הדבר בס"ד ומהשתא תקשה רבנן דפליגי אדרבי בדרשת שמיטה שמוט קשיא להו תקנתא דהלל דהא ודאי רבנן דפליגי עליה דרבי בתראי מהלל הוו וקשיא להו תקנתא אלא ודאי דדרשי דרשת שמיטה שמוט לענין כספים לבד וכפשטא דקרא ופליגי עליה דרבי בשמיטת קרקעות דרבי סבר אפי' קרקעות וכדמשמע מהך דירושלמי דסובר דאכולה מלתא דשמוט אתקש ולאו אמאי דאדכר בקרא להדיא לבד ורבנן בהכרח דפליגי עליה דשמיט' קרקעות בשביעית נוהגת אפי' בזמן שאין יובל נוהג כדאיתא בת"כ והביאה רש"י בגיטין דף נ"ו ד"ה דשביעית בזמן הזה וכו' וכפ"ז מתפרשה שמעתין כפשטה דאביי מוקי לה כרבי וכולה מלתא דשביעית מדמינן ליובל ורבא משני כרבנן דלא דרשי שמיטה שמוט אלא אכספים ושאני הכא וכו' ומאי דאמר התם בגיטין אמאי דפריך הש"ס אתקנתא דהלל מי מצי הלל לעקור דבר תורה אמר אביי בזמן הזה ורבי היא ע"כ. ולמאי דכתי' אפי' רבנן מודו בשמיט' כספים בזמן הזה דלא הוי אלא מדרבנן ה"מ לסברת רבא אבל אביי מכח מתני' דמשקין בשביעית סובר דמאן דדריש דרשת שמוט דריש לה בין לענין כספים בין לענין עבודת האדמה ולהכי הוא דאמר הכי רבי היא ובזה עלו פסקי רמב"ם על נכון:

וראיתי למרן בכ"מ שבפ"ד ה' כ"ה צידד בפירוש דברי הרמב"ם ז"ל מכח פירכי ופירוקי לומר דדעת הרמב"ם יכולין לומר דסובר דשמיטת קרקע בשביעית דאורייתא וכדמשמע מדבריו בפ"ד ורצה לנטות לומר דסובר דרבנן מכח מה שהוקשה לו והכריע הכרעה מועטת לומר דסו' דאורייתא מכח פשטא דמלתא ובאותו פרק עצמו ה' כ"ט כתב לדחות דברי ס' כפתור ופרח בהשגותיו לדברי הרמב"ם ז"ל וז"ל הכ"מ מ"ש עוד הכפתור ופרח אבל מה שהוא אסור מן התורה מפני שבת הארץ וקדושתה לא הופקע כו' לא דק דבהדיא כתב רבינו בפ"ט ובפ"ז דשמיטת קרקע בזמן שאין היובל נוהג אינו אלא מדבריהם עכ"ל כאן הכריע לאידך גיסא דרך שאינו פשוט בדברי רבינו במה שכתב בפ"ד משום פשיטות דברי רבינו בפ"ט דניחא ליה טפי לפרש בדבריו דמאי דכתב בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ר"ל שמיטת כספים שהיא שביעית וכדברי רבי בברייתא דדייק מיניה אביי דסובר שמיטת קרקע דשביעית בכלל שמיטת כספים ודעת מרן בפי' דברי רמב"ם בפ"ט מוכרח הוא דהכי קאמר וכן גילה דעתו במ"ש בפ"ד שהקשה על דברי רמב"ם שכתב שנוהג שלא בפני הבית מהך דכתב בפ"ט בזמן שאתה כו' א"כ הרי דעת הכ"מ דפשט דברי רמב"ם בפ"ט היא דשמיטת קרקע בשביעית לא הוי אלא מדבריהם ואי לאו משום דניחא ליה לפרושי פשטא דדברי רמב"ם דכתב בפ"ד ונוהגת בין וכו' הך דפ"ט מינה מוכרע הוא דסובר דרבנן וע"ז כתב לדברי כפתור ופרח דמהך דפ"ט מוכח דסובר דהוי כרבנן דכל מעיין בדברי רמב"ם בפ"ט ורואה בדברי הש"ס במכלתין הוא דברי הרמב"ם דבהדיא קאמר דהוי דרבנן ומאי דלא מפרשי' לה אנן הכי הוא משום פירכא אחרינא נפקא מינה לבעל כפתור ופרח אמאי כותב בפשיטות דהוי דאורייתא ולא חש למאי דנשמע מדברי רמב"ם פ"ט ואת"ל דידע מדיוקא דמכאן בפ"ד ולהכי חזר לפרש בפ"ט כמו שפי' בו הכ"מ עכ"ז הו"ל לצדד כל מה שצדד מרן ולהכריע מכח פשטא דדברי רמב"ם דפ"ד א"נ לא תעמוד בעיניו הך פי' דמשום פשטא דדברי רמב"ם ויכריע לאידך גיסא דהוי דרבנן ולא הו"ל לומר בכה"ג בדרך פשיטות מה שהוא אסור מן התורה והגם דמרן הכריע בדברי רמב"ם כדכתי' דמן התורה עכ"ז הוא מיהא לא עמד בסוד עמקי דברי רמב"ם ז"ל ומרן השיב לבעל כפתור ופרח לומר לו שכל דבריו שלא בהשגחה שקודם היה לו לעמוד על דברי רמב"ם ז"ל וכן התחיל בתשובת מרן על דבריו וז"ל כל דבריו שלא בהשגחה ובלאו האי קושיא כבר סתר כל דברי כפתור ופרח מטעמי אחריני אלא שנתכוין מרן להעירו במאי שלא נתעורר בו ולעולם דעת מרן מוכרעת היא כדעת הרמב"ם שהוא דבר תורה גם בזמן הזה וכמ"ש בפ"ד ובפ"ט ומתוך מ"ש בפי' דברי מרן נתיישבו התמיהות שיש בדברי מרן דידיה אדידיה דברים הפכיים מבהילים ולפי פירוש זה שכתבתי נתיישבו דבריו:

וראיתי להרב בעל מ"ל שכתב וז"ל ונוהגת כו' מ"ש מרן דרבי' מפ' הא דאמר רבי בשני שמיטות כו' לאו אשמיטת קרקעות בשביעית כו' אני תמיה על מרן דהא אפילו לדעת ר"ת דסובר דשמיטת קרקע הוא יובל מודה דשמיטת כספים כולל כל דין שביעית כו' ולגמרי הוקש שביעית ליובל כו' יעש"ד ואני תמיה לדברי הרב וכי מרן פי' בדברי רמב"ם הכי שלא מחמת קו' דבריו אדבריו אדרבה דעת מרן בדברי הרמב"ם ז"ל היתה דשוה שמיטה ליובל לכל אלא דהוכרח מדכתב ונוהגת בפני כו' להכי נתחייב לפ' דעת רמב"ם הכי. ומהשתא מאי פריך מר"ת דסובר שמיטת קרקע היא יובל ואף על פי כן סובר דשמיטת כספים כולל אי רמב"ם לא מפר' הכי ופשטא דרמב"ם מוכח דכוליה קרא לא מיירי אלא בהשמטת כספים ור"ת הכי הו"ל לפרושי אלא דהוכרח מכח הסוגיא דקאמר אביי דמתני' דקתני משקין בית השלחין בשביעית רבי היא וקא מוכח מהך ברייתא דרבי להכי הוכרח לומר הכי משא"כ לרמב"ם מה תאמר ולרמב"ם נמי ק' תלמודא א"כ היינו דמק' בתר הכי הרב הנז' מפ"ק דמ"ק ולא הו"ל להק' אלא הא אבל קמייתא לאו מידי היא וגם קו' זו כבר תירצנו תירוץ נכון דפסק רמב"ם כרבא וכדפי' למעלה וטעם דפסק רמב"ם כרבא הגם דפשט' דמתניית' דפריך מינייהו תלמודא לרבא דמרבה כל עבודת הארץ משמע מדאורייתא כס' אביי ומאי דמשני רבא מדרבנן וקרא אסמכת' הוי דוחק אף על פי כן פסק כרבא משום דפליגי ר"א ור"י בחרישה חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה ובירושלמי סיימו דר"י סבר אינו לוקה והלכה כר"י ותו דאפי' ר"א דסובר אינו לוקה למאי דמוקי בירושלמי דר"י סובר לוקה אשכחן ליה דאמר אההיא דאמר רב דימי יכול ילקה על התוספת כו' ונסיב לה הש"ס לפיטורא אמר ר' אלעזר חרישה ע"כ. וכי היכי דלא עבדינן דפליגי בבלי וירושלמי אמרינן דבתר דאתא רב דימי ואמר הך דשמע חזר בו מסברתו ואם כן הו"ל ר"א ור"י כרבא אהנו לן להכריע הלכת' כרבא הגם דאיכא דוחק דמתני' ועוד דמסתבר טעמיה דרבא בקרא דזמירה בכלל זריעה וכו' ולמא יצאת וכו' והאי פירכא לא מיתרצא בברייתא דמייתי הש"ס ובהכרח לאוקומי מתני' כרבא ולזה פסק כרבא. שוב יש להוכיח דפסקי' כרבא ולא כאביי דהא הך פירושא דר' יוחנן בההיא דר' דימי דפי' דקאי אמידי דלפני ר"ה דמאי דפי' בפירוש הסוגיא לקמן דחי ליה רב אשי ופי' דר"ג לא התיר אלא תקנתא דרבנן ודחה אוקמתא דר"י דפי' דר"ג התיר איסור דמשמע מבחריש ובקציר מכח ג"ש וכיון דכן בהכרח לפרושי לס' רב אשי הך דרב דימי כדפירש ר"א דקאי אחרישה וכדברי רבא וכיון דרב אשי מפרש הך דרב דימי כרבא הכי פסקינן כדפירש רב אשי ורבני מערבא דרבים הם וראיה זו אינה צריכה לפנים ומהשתא כיון דפסקינן כרבא דמתניתין דקתני משקין בית השלחין הוא מחמת דלא אסרה תורה אלא זריעה כו' אם כן פסקינן שפיר כרבנן דפליגי על רבי בשמיטת הארץ בשביעית דלא ק"ל הלכה כר' אלא מחבירו. מה שאין כן אי הוה פסקינן כאביי דכל מלאכות הארץ בשביעית ד"ת הוינא מתחייבי לפסוק כסתם משנה דקתני משקין בית השלחין דהוי בהכרח כרבי דסובר בזמן הזה דרבנן:

תוכן העניינים

ראשון לציון על מועד קטן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה