ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים
דף צח.
רש"י ד"ה אפרוח שהבשר נותן טעם ל"ש כשירה ול"ש טמאה דנבילה הוא עכ"ל משמע בהדיא דאפרוח שלא יצא לאויר העולם אסור מ"ה משום נבילה ואף אם שחטו דלא שייך ביה שחיטה כלל והא דאמרינן בא"ט ס"ג ע"ב מדרבנן וקרא אסמכתא בהא דביצת עוף טהור שריקמה היינו שהתחיל להתרקם וניכר צורת העוף קצת ומש"ה ליכא איסורא לא משום דם ולא משום נבילה אבל כשנגמר העוף בתוך הביצה אסור משום נבילה ועיין בחדושי הרשב"א בפא"ט שם כתב בשם בעל התרומות כמ"ש כאן והוא ז"ל חלק עליו ואמר דאינו אלא מדרבנן ועיין פר"ח סי' פ"ו ס"ק כ"א כתב כמ"ש דאם נגמר כולו אסור משום נבילה יע"ש:
ע"ש גמרא השתא דלית בה אפרוח אסורה דאית בה מיבעיא עכ"ל הנה אם נאמר דביצה שיש בה אפרוח אינו אסור מ"ה עד שיצא לאויר העולם וכדעת הרשב"א הבאתיו בסמוך י"ל ומאי קושיא אימא ברישא אשמעינן דבנ"ט דלא תימא מיא בעלמא הוא ובסיפא אשמעינן אף דאיסורא דרבנן הוא ביצה טהורה שיש בה אפרוח אפ"ה שיעורו בנ"ט דלא כמה דסבר מר בר ר"א דשיעורי בתלתין זיתא דהיה סובר חצי שיעור מותר מ"ה כו' אלא ש"מ ביצה שיש בה אפרוח אסור מ"ה ויש חילוק בין התחיל להתרקם וכאן קתני וכן ביצה שיש בה אפרוח דמשמע שנגמר כולו כו' ולהכי פריך שפיר ודע דנ"ט דקתני היינו שיעורא דס' דומיא דרישא ביצים טמאים ששלקן עם ביצים טהורים דהוה מין במינו פירושו נ"ט בס' ה"ה נ"ט דסיפא אית לן לומר כן ובליכא קפילא דאל"כ בטעמא ממש דהוה א"מ:
גמ' סבר רב אשי לשיעורי' במאי דבלע דיקולא כו' הנה הני רבנן דאמרו אטו דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע פליגי אהא דאמרינן לעיל א"ד במאי דבלעה קדירה יע"ש ואם נאמר דההיא דלעיל שראינו האיסור כשנפל ואמרינן דמשערין במה דבלעה קדירה ר"ל דלא נשער האיסור כמו שנפל והיתר כמו שהוא עכשיו אלא משערין הכל כמו שנפל הן איסור והיתר לא פליגי הנך רבנן עלי' ועמ"ש שם ברש"י יע"ש:
ובתו' ד"ה דנפל בדיקולא דבישרא בערוך חיברו בהדיא היא ניימא וקולתי' שפיל (ריש סנ"ה) כו' עכ"ל ר"ל דהתו' לא ניחא להו לומר דנפל ליורה גדולה כו' אלא דנפל לדיקולא הוא הל' שעשוי מחריות של דקל והוכיחו מכאן שיטתם שכתבו לעיל וכמה דוכתי דמין במינו בטל בס' ונלמד מכאן דמיירי שנפל כזית חלב על בשר שבסל במליחה וחלב הוא שמן ומפעפע בכולן ואוסר במליחה עד ס' כדמסיק לעיל על מה שאמר שמואל ל"ש אלא נתבשל כו' וסבר מר בר ר"א לשער במה דבלע דיקולא רוצה לומר במה דבלע הסל מן היתר ג"כ ומשערין באומד יפה הלכך מסייע מה שבדיקולא לבטל הכזית חלב ואמרו רבנן אטו דהיתרא בלע דאיסורא נמי בלע רוצה לומר מדם וא"כ אין בו כח לבטל החלב אלא דקשה הא אין מליחה לכלים להפליט ועוד דמה בכך הא אסורין מבטלין זא"ז ועיין ברשב"א וריטב"א מ"ש כאן דמש"ה לא רצה רש"י לפרש דיקולא סל ובמליחה דרש"י לשיטתיה דמין במינו במשהו וחלב עם בישרא הוה מין במינו יע"ש ואיני יודע היאך אפשר לפרש כן דא"כ מה קאמר מה דבלע דיקולא וכמ"ש:
ע"ש ההיא פלגא דזיתא כו' מר בר ר"א היה סבור דמידי דרבנן די בשלשים והיה סבור דחצי שיעור מותר מ"ה ולכך שיער בל' ואמר ליה אבוה דגם בדרבנן צריך ששים והכי קיי"ל ועוד דחצי שיעור אסור מה"ת וא"ל תרי טעמי להודיע דבדרבנן צריך ס' ועוד דקיי"ל כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מ"ה ונ"מ בספיקו דהולכין להחמיר או דאמר ליה דכאן צריך ס"א כשיטת הר"מ ז"ל דבדרבנן די בס' והבאתיו לעיל כמו כחל ומש"ה א"ל כן:
וברש"י ד"ה סבר לשעורי כו' והאיסור כמו שהוא מצומק לפנינו עכ"ד היינו דלא נודע האיסור בשעה שנפל והיתר היה ידוע בשעה שנפל והיה רוצה רב אשי לשער האיסור כמו שהוא עכשיו ולהוסיף במה דב"ע קדירה ולבטולי ליה בשיעורא דס' ואמרו ליה רבנן דגם האיסור היה יותר ונצטמק עכשיו ועמש"ל ובחדושי ריטב"א ופר"ח סי' צ"ח וסי' ג':
בד"ה לא תזלזל כו' דחצי שיעור אסור מכל חלב כו' ויש עוד טעם אחר דחזי לאיצטרופי או מהל"מ ועיין במ"ל בהלכות חמץ ומצה ובמקום אחר נאריך בה בעזה"י בזה:
גמ' אתמר אמר ר"ח אמר ר"ה ביצה בס"א והיא מותרת עכ"ל בטעמא דהא מלתא דביצה נשתנה מכל האיסורין וצריך ס"א והיא כתב הרא"ש ז"ל הטעם דיש ביצים גדולים וקטנים הוסיפו בשיעורא אחת וכן דעת הרמב"ן והרשב"א בחדושיו כאן ולפ"ז אף בטרופה צריך ס"ב ודווקא שנתבשלה עם מינה עם ביצים אחרות ולא בשאינה מינה דסגי בס"א והר"מ ז"ל בפט"ו מהלכות מ"א נתן טעם לדבר דביצה שיש בה אפרוח הוה בריה מש"ה הוסיפו עוד אחת משום בריה ולדידיה דוקא כשהיא שלימה ולא נתרסק האפרוח ולא בטרופה ואף באינה מינה בעי' ס"א והיא משום ברי' וע' בי"ד סי' פ"ז וק"ז וק"י ובאחרונים שם והנה לפי דעת הרא"ש וסייעתיה לא פליג ר"ח אר"ה ארב נחמן לעיל דאמר ביצה בס"א סגי דמיירי באינה מינה וכאן במינה אבל להר"מ ז"ל ע"כ דפליגי דהא משני לעיל ביצה שיש בה אפרוח ובריה הוה ואפ"ה סגי בס"א וש"מ דפליגי אהדדי ומדלא משני לעיל הב"ע ביצה שיש בה דם דנותנת טעם כמ"ש התו' ד"ה ביצת אפרוח דהשתא לא הוה פליגי אהדדי ולמעט במחלוקת עדיף טפי ש"מ לכאורה דאם נמצא בה דם נמי צריך ס"ב לדעת הר"מ ז"ל דהוה בריה משום דמתהווה מיניה אפרוח כמ"ש הב"י בסימן ק"י אלא דנסתפק בדבר ומכאן היה נראה להכריח כן וכדכתיבנא א"נ כמ"ש הש"ך בסי' פ"ו דלהר"ם הטעם דביצה הוה בריה לא משום האפרוח כמ"ש לקמן א"כ א"ש טפי דע"כ פליגי אהדדי וכבר כתבנו לעיל בשם הריטב"א והרשב"א דמדאמר גיד בס' וכחל פי' בדבר חשוב ובעין ה"ה ביצה נמי שלימה ואינה טרופה ומש"ה פריך והא אמרי אינשי כמיא דביעי בעלמא כו' ולא מוקי בטרופה:
ודע דהש"ך ז"ל בסי' פ"ז דביצה הוה בריה לדעת הר"מ ז"ל ואף בלא אפרוח (מ"ש הר"מ ביצה שיש בה אפרוח צ"ל לדעת הש"ך דאי אין בה אפרוח מיא בעלמא הוא ונ"מ בנקובה או בקלופה או דאית בה דם כמ"ש הש"ך שם ועמ"ש לקמן). וכתב שכן דעת התו' והרא"ש בפג"ה וכדעת הרשב"א בשם הראב"ד שם יע"ש הנה מ"ש דעת התו' בג"ה דביצה הוה בריה לא זכיתי להבין דבריו הקדושים דנהי דהתו' בדף צ"ו ד"ה מ"ט כתבו דעיקר הו' כל שאילו יחלוק ואין שמו עליו הוה בריה ולא בעינן בריית נשמה דוקא וכן כתבו במכות י"ז א' ד"ה ור"ש וכן כתב הרא"ש ז"ל בדף צ"ו כסברת התו' אפ"ה לא הוה ביצה בריה דהא ביצת טריפה אם אכל כשהיא שלימה ולית בה כזית אינו לוקה דמי כתיב לא תאכל ביצת טריפה לא תאכל טריפה כתיב ובוודאי בעינן כזית וכיון שכן לא הוה בריה לענין ביטול כמו חטה של טבל וה"ה שהרי הקשו שם ד"ה מ"ט בסוף הדבור וז"ל וא"ת לר"ש דחשיב חטה ברי' אמאי כלאים בטילין במאתים משמע דלרבנן א"ש דטעמא דבריה הוה כמפרש בין קטן וגדול ומש"ה חטה של טבל או כ"ה דלא כתיב לא תאכל חטה כו' לא מיחייב עד דאיכא כזית ומש"ה לא הוה בריה וטבל בטל בס"א דסבירא להו הא דבריה אין בטילה שנתנה תורה חשיבות להתחייב בכ"ש וכמ"ש האו"ה בכלל כ"ח הביאו הט"ז בי"ד בסימן ק' יע"ש וכבר נתבאר זה לעיל באורך דף צ"ו ע"א תו' ד"ה מ"ט דרבנן כו' וא"כ לרבנן ל"ק להו דמש"ה חטה של טבל וכ"ה בטילה דלא מיחייב אלא בכזית אף דאילו יחלוק אין שמו עליו אם כן יש לתמוה דודאי ביצה לא מיחייב אלא בכזית וביצת שאר עופות הקטנים מכזית לא מיחייב עליה בכ"ש אף שאכלו שלם ואמאי הוה בריה לתו' ורא"ש:
והנה יש ליישב זאת ונאמר דביצת טריפה לא הוה בריה וכ"ש ביצת נבילה דאינה אסורה אלא מדרבנן ולא נוצר באיסורו דבטילה בס' לדעה זו דברי' משום דמחייב בכ"ש הוא דחשיבא אבל ביצת עוף טמא ודאי מסתבר דחיי' עלי' בכ"ש מדדרשינן בא"ט דף ס"ד ואת בת היענה אמר חזקיה וכי בת יש לה ליענה אלא זו ביצתה יע"ש וכיון שכן הוה כמפרש בין קטן וגדול דמחיי' אביצה טמאה בכ"ש א"כ שפיר אין בטילה היא גופא דהוה בריה לדעת התוס' דלא תליא בבריית נשמה אלא כל שאילו יחלוק אין שמו עליו וטעמא דמפרש וכן הסכים הרא"ש ז"ל שם יע"ש ואם נאמר כדעת הר"מ ז"ל דמשום בריה הוסיפו בפליטתה עוד אחת ובעי' ס"ב ה"ה ביצה טמאה בלא אפרוח שיש בה דם או בנקובה וקלופה צריך ס"ב לבטל פליטתה מפני היכר שלא יבואו לבטל היא גופא בס"א כשאר איסורין שבתורה ולפי זה מ"ש הר"מ ז"ל בפט"ו מהלכות אלו הי"ט ביצה שיש בה אפרוח בביצה כשירה מיירי אלא דיש בה אפרוח מש"ה בעינן ס"ב ובאין אפרוח אף שהיא נקובה או קלופה לא חשיבה בריה ביצת טריפה והדר כתב אבל ביצי עוף טמא עם ביצי טהור אין אסור דהוה, מיא בעלמא ולא הזכיר בכאן ביצי טריפה ואחר כן כתב דאם טרף או שנתערב ביצי עוף טמא וביצי טריפה שיעורן בס' ויראה דאו או קאמר ביצי טמא שנשברו ועדיין הן בקליפתן וכמ"ש הרשב"א בחדושיו שם והביאו הכ"מ יע"ש או ביצת טריפה עם אחרות ירצה בזה שהיא שלימה אלא שנקובה או קלופה דאכתי מיקרי ברי' כנראה מדברי הש"ך בסי' פ"ו ס"ק י"ז אפ"ה שיעורן בס' אף דנותנת טעם ור"ל בס' והיא כלשון שאמר ריב"ל כל האיסורין שבתורה בששים והיינו ששים והוא אלא דוחק לומר דאו או קתני דהא בחדא גונא קתני וכללי' ואמר דביצי עוף טמא שווין לביצה טריפה וגם סתימת הש"ך לא משמע לחלק כלל בין ביצי עוף טמא לביצה טריפה:
עוד אני אומר דבדברי הר"מ ז"ל ואי דכתיב בת היענה הוה כמאן, דמפרש בין קטן ובין גדול שהרי הר"מ בהלכות אלו פ"ג ה"ו כתב דיראה לו דביצי עוף טמא אין לוקין עליו דאתי מריבויא, דקרא ועיין במ"מ וא"כ לדידיה אין חילוק בין טמאה לטריפה ואם נאמר דהר"מ סובר דחטה חשיב בריה לענין ביטול אף דלא חשיב לענין, מלקות בכ"ש דמשום חשיבות דבריה הוא אמרו חכמים דאין בטל הוה א"ש אלא דא"כ תיקשי אמאי טבל וכ"ה בטילין בס"א ואם נאמר דביצה לא חשיב בריה וכמ"ש לעיל א"ש הא דפריש הר"מ ואמר דאו שנתערבה ביצה טמאה או טריפה ור"ל כשם שטריפה לא הוה בריה דמבטל בס' ה"ה טמאה ועיין בכ"מ שם דלהר"מ אף יבש ביבש ומין במינו צריך ס' כדעת הראב"ד שיתבאר לקמן הן אמת שזה שכתבנו לשיטת התוספות דביצי עוף טמא לוקה מ"ה אמת הוא ודעתם ז"ל בפא"ט ס"ד א' בד"ה שאם רוקמה שכל היוצא מן הטמא לוקה עלי' מן התורה דלא כשיטת הר"מ בפ"ג ה"ו דאין לוקה והבאתיו לעיל ועיין במ"מ שם אלא דקשיא לי דא"כ מה מקשין שם התוספות דלמה לי בת היענה דכל היוצא מטמא טמא ומאי קושיא דאי מהתם לא הוה לקי עלי' אלא בכזית ככל שאר איסורין שבתורה לכך פרט הכתוב ואת בת היענה בין קטן ובין גדול דליחייב ביצת טמאים בכ"ש דילפינן כולהו מבת היענה יע"ש בתוס' ואין לומר דקשיא להו לישנא מנין לביצת טמאה שאסורה דמשמע לענין איסור בעיקרא והוקשה להם שפיר למה לי תיפוק ליה דכל היוצא מטמא טמא אלא דא"א לפרש כן בדבריהם שכתבו ואין לומר כו' דאין הלשון והא ודאי איצטריך לענין מלקות והרואה שם בדברי תוספות יראה דאי אפשר לפרש כלל כן בדברי התוספות שם יעוין שם:
עוד אבאר לך דאם נאמר כמה שכתבנו לא תיקשי מהא דריש ביצה ספיקא אסורה ונתערבה באלף אין בטילי' ומקשי ואמאי ליבטל ומאי קושיא דבריה הוא אלא דביצה טריפה לא חשיבא בריה כמ"ש ואין לומר לוקמי' בספק טמאה די"ל דא"א להתערב דראשה א' כד וא' חד ובטמא שניהם כדין ועי' פרישה סי' צ"ח ס"ק כ"ח ולקמן אכתוב שאין נראה כן מדברי שאר פוסקים בזה ודע דבהא יש ליישב מ"ש רש"י לעיל בהא דאמר רב נחמן ביצה בס' כו' ופירש"י ביצת עוף טמא והקשינו לעיל מ"ש עוף טמא דנקיט יותר מביצת טריפה ונבילה לשיטתיה דאף באיסורין דרבנן בעינן ס"א מדפירש כחל בס' דכולה היתר משמע שאר איסור דרבנן כו' ונראה ליישב שבא ליישב קו' התוספות בד"ה ביצה דאמאי נקיט ביצה טפי מכל איסורין בשלמא גיד או דיש בנ"ט או דשומן מיהא אוסר דלא כסברת ריב"ם בר"פ ולעיל צ"ז ע"א משא"כ ביצה ולכך אמר ביצת עוף טמא ולאפוקי מר' חלבו דאמר ס"ב בעינן וכטעם הר"מ ז"ל דבריה הוא הוסיפו עוד אחת בשיעורא וזה שייך דוקא בעוף טמא מקרא דבת היענה דהוה כמאן דמפרש בין קטן ובין גדול הוה בריה ומש"ה הוסיפו בפליטתה ס"ב אבל ביצה טריפה לא הוה בריה לא בעינן ס"ב ובמסקנא דמסיק ביצה שיש בה אפרוח נמי א"ש דאפרוחי מיקרי בריה ולר"ח אר"ה בעינן ס"ב ורב הונא פליג ואמר די בס"א אמנם לפי מה שהעליתי לעיל צ"ו א' תו' ד"ה מה טעם דרבנן בריה הוא לשיטת רש"י ז"ל הא דבריה הוא טעמא דחשיב בריה בפ"ע בשבועות כ"א ע"ב אם כן קשה מ"ש עוף טמא:
עוד לאלקי מילין במה שכתבנו לעיל דלהר"מ בעינן ס"ב משום בריה ולהרא"ש משום דיש ביצים גדולים וקטנים ראיתי לבאר בכאן דבר אחד בשערי דורא סימן ס"ג וזה לשונו שם והא דקרי ליה ביצה בס' ואין ביצה מן המנין היינו ביצה שיש בה אפרוח אבל אין בה אפרוח ביצי עוף טמא שנתבשלו עם טהורה א"צ שיעור דמיא נינהו ובסימן ס"ד כתב כללא הוא דביצי עוף טמא או עוף טהור שיש בה אפרוח הכל אסור עד ששים עכ"ל ובהגהו"ת כתב וזה לשונו יראה דלא פליגי אהדדי ש"ד אאשר"י דנקיט בששים כי לישנא הרגיל בתלמוד נקטי' וכתב רש"ל שם באו"ה שלו ותימא לי הלא תלמוד ערוך הוא בפג"ה ודאי לא פליגי והר"י לא בא אלא, ליתן להתלמוד טעם עכ"ל וירצה בזה דמהיכי תיסק אדעתי' דהשערי' פליג ארא"ש במה שנתן טעם דביצה בעינן ס"ב דיש גדולים וקטנים דמה ענין זה לזה והכי הוה למהרא"י למימרא דלא פליג שערי' אהא דר"ח אמר ר"ה ביצה בס"א והוא דנקיט לישנא הרגיל בתלמוד ובאמת תימא רבתי על מהרא"י ז"ל בהגהותיו שם בזה וראיתי בס' אחד נדפס מחדש נקרא מקום שמואל שכתב בסי' פ"ו שכתב בזה דברים שאין להם שחר כלל ואיני מטריח א"ע להשיב עליהם בחנם דהא לא נקטו השערים בדבריהם אלא ביצת אפרוח כו' ואדרבה אית לן לומר איפכא דהשערים אהר"מ ז"ל פליגי וכהרא"ש סבירא ליה דמש"ה כת' דבס"א סגי שנתבשלה בתבשיל אחר לא עם ביצי אחרות מש"ה די בס"א ואילו להר"מ ז"ל אין די לתרץ בכך דביצה שיש בה אפרוח הוה בריה אלא גם לטעם הרא"ש קשה ממ"ש בסי' ס"ד וכללא הכי הוא דביצי עוף טמא כו' שנתבשלו עם ביצים אחרים הרי בהדיא דסיים שם דסגי בס' וזה דלא כרא"ש ולא כר"מ ז"ל והדרא קושיא לדוכתיה היאך תלוי זה במה שפירש הרא"ש דברי התלמוד והכי הוה למהרא"י לכתוב והא דאמר ביצה בס"ב לישנא הרגיל כו' ועיין במבוא שערים שם ובס' נ"א וסי' מ"ג מה שכתב בדינים אלו יעוין שם היטב והנה יש לפרש לכאורה דברי השערים דלא פליגי אמה דאמרינן בשם ר"ח דביצה בעינן והיא והוא כת' דס"א סגי שזה הוא כדברי רב נחמן דסגי בס' והיא די"ל דודאי טעמא דביצה דבעינן ס"ב ולא סגי בס"א כשאר האיסורין מפני חשיבותיה דבריה היא כמ"ש הר"מ ז"ל בפ' ט"ו מהלכות מ"א אלא דסובר דבריה לא הוה אלא ביצ' עוף טמא דלוקה עלי' בכ"ש מקרא דבת היענה מש"ה הוסיפו בשיעורא ור' חלבו בהכי מיירי במ"ש ביצה בעינן ס"א והיא כמ"ש רש"י אליבא דרב נחמן וכמ"ש לעיל אבל ביצה שיש בה אפרוח לא מקרי בריה לא מיבעיא ביצה טהורה דלא מיקרי בריה דהא עכשיו מת האפרוח בבישול ונבילה הוא דהוה כמ"ש רש"י ד"ה אפרוח כו' ונבילה לא מיקרי בריה כמ"ש לעיל באורך וכדלקמן בס"פ צפור טהורה במיתתה בכזית יע"ש וכיון שכן ה"ה לבטל פליטתה סגי בס"א ולא הוסיפו בשיעורא אילו היה חי דזה מנלן משא"כ ביצה טמאה דפליטתה בס"ב אטו הוא גופא דלא יבואו להתיר כשנתערבה היא גופא ועשו היכר בשיעורא בס"ב ולפי זה הוה א"ש הא דכתבו השערים בסימן ס"ג דביצה שיש בה אפרוח דסגי בס' והיא אלא שמ"ש בסימן ס"ד דבין ביצי עוף טהור או עוף טמא שיש בה אפרוח סגי בס' והיא קשה ויש לומר דהוא בהקדם עיקר א' דהר"ם ז"ל כתב ביצה שיש בה אפרוח והיא טמאה לוקה עליה משום שרץ העוף עיין בפ"ג מהל' מ"א ה"ח והרשב"א כתב שאין לוקה עד שיצא לאויר העולם ועיין במ"מ שם ובחדושי הרשב"א פא"ט כתב כן להדיא דכ"ז שלא יצא ביצה עוף טמא שיש בה אפרוח אין בו לאו כו' ולפי זה יש לנו לומר דאף איסור תורה ליכא כ"ז שלא יצא לאויר העולם כמו בטהורה דכ"ז שלא יצא אפרוח ליכא כ"א איסור דרבנן לשיטת הרשב"א בא"ט דף ס"ג ד"ה ולענין פלוגתא דראב"י ורבנן שתמה על בעל התרומה במה שאוסר מ"ה קודם שיצא לאויר העולם יע"ש ועיין פר"ח סימן פ"ו ס"ק כ"א שהביא גם דבריו שבתורת הבית הארוך כ"ז שלא יצא לאויר העולם לא מיקרי עוף ולא אסור משום נבילה ולא סבירא ליה החילוק, בין התחיל להתרקם ובין גמר כולו יע"ש באורך ולפ"ז לשיטת הרשב"א ז"ל אומר אני דביצה טמאה שיש בה אפרוח גרועה מאילו לא היה בה אפרוח דאילו לא היה בה אפרוח מילקי לקי עלי' מקרא דבת היענה כמ"ש דלא כשיטת הר"מ ז"ל שכתב דאינו לוקה דאתי מריבויא אלא כשי' התו' והרשב"א ושאר פוסקים דלקי עליה ואפי' בכ"ש ואילו התחילה להתרקם או נוצר גוף העוף דעפרא בעלמא הוה ולית ביה איסור תורה אלא מדבריהם כמו ביצה טהורה שיש בה אפרוח דלדעתו ז"ל לית ביה איסור תורה דגובלא בעלמא הוה כמ"ש בת"ה ובמשמרת הבית הביאו הפר"ח בסימן פ"ו יע"ש ואיסור דרבנן רק הוא וה"ה ביצת טמא שיש בה אפרוח לא הוה אלא איסור דרבנן דלא כר"מ וסובר שיש חילוק בין שרץ לעוף טמא עיין במ"מ בפ"ג ה"ח וכיון שכן לא מיקרי בריה ביצה טמא שיש בה אפרוח דמה שבתוכו גובלא הוא והוה עפרא בעלמא ולפי זה מצינו לומר שמ"ש השערים בסי' ס"ד וכללא הכי הוא דביצת עוף טמא או של טהור שיש בה אפרוח מלת אפרוח אתרווייהו קאי בין לביצת עוף טמא או עוף טהור ומשום שנמצא בה אפרוח לא הוה בריה דמה שבתוכו גובלא ועפרא בעלמא הוא ומש"ה סגי בששים והיא וזה שסיים בין שנתבשל עם בצים אחרים או שאר תבשיל סגי בששים של היתר מה שא"כ אם לא נמצא בה אפרוח בביצת טמאה צריך ס"ב כר' חלבו אמר ר"ה סוף דבר הכל נשמע לשיטת הרשב"א מצינו לומר כ"ז שלא יצא לאויר העולם לא נבילה ולא משום עוף טמא אית ביה ודוקא ביצת השרץ הוא דהוה משום שרץ הארץ וא"כ ביצה שיש בה אפרוח לית ביה איסור תורה אלא דרבנן ולא הוה בריה דביצה אינה שלימה דמה שבתוך הביצה הוה גובלא ודי בס"א משא"כ ביצה טמאה ונקובה צריך ס"ב כר"ח בשם ר"ה ולכאורה ע"כ פליגי השערים אהרא"ש ז"ל שנתן טעם אחר אלא טעם הוה משום בריה הוסיפו עוד אחת ומיהו פליג אהר"מ ז"ל ביש בה אפרוח ולכך כתב מהרא"י דלא פליג אהרא"ש ומ"ש דאף בנתבשלו עם ביצים אחרות די בס"א לישנא הרגיל נקיט ולפי זה מצינו לומר מה דאמר השערים בסימן ס"ד דביצי עוף טמא היינו באין בה אפרוח מיירי וסגי בס"ב ולישנא דרגיל נקיט וזה שסיים בין בקליפתה ובלא קליפתן דפוסק כר"ת ז"ל דלא ומיא בעלמא הוה וגיעולי ביצים היינו שהכה כו' וכן פסק בהת' ועיין בטור ובש"ע סי' פ"ו אלא שמה שכתב שם בשערים ור"ת אומר דמן הדין ביצי עוף טהור כו' וסד"א אף ביצי עוף טמא מותרין דחידוש הוא דאתי מחי ולכך צריך בת היענה כו' והוא לקוח מתוספות א"ט דף ס"ד ד"ה שאם ריקמה יע"ש ולא ידעתי מה ענין זה למ"ש שם לפנינו:
אבל אם נאמר דמה שכתב השערים ביצה בס"א היינו כרב נחמן דאמר הכין ביצה בס' ואין ביצה מן המנין דלא כר' חלבו כמו שאבאר לקמן אי"ה א"כ יש ליישב דברי הש"ד דמתרץ דיבורי' דלא תקשי מנלן דפליג רב נחמן עם ר"ח אר"ה דלמא ר"ה מיירי ביצה טמאה דהוה בריה כמ"ש לעיל מקרא דבת היענ' נפקא למלקות ותדע דלמלקו' דאי לאיסורא לא צריך קרא כל היוצא מטמא טמא אלא ש"מ למלקי עלי' אתי קרא ומהא דכל היוצא מטמא אין בו מלקות כשיטת הר"מ ז"ל בזה בפ"ג ה"ח מהל' מ"א יע"ש מריבויא דא' כו' דלא כנראה מדברי תוס' בא"ט ס"ד ד"ה שאם ריקמה משמע כל היוצא מטמא מלקי נמי לקי ועיין במ"מ שם ומ"מ ביצי עוף טמא לוקה מקרא דבת היענה דהוה כמפורש טפי ולא מדרשא או דלאיסורא לא צריך וע"כ למלקות אתיא א"כ א"ש דהוה ברי' ומש"ה צריך ס"ב לבטל פליטתה משא"כ ביצה טריפ' או שיש דם או אפרוח אם נאמר דגובלא הוא ואפרוח מביצה טהורה לא מיקרי ברי' דנבילה הוא ולא בעינן ס"ב דהוא גופא כמו שהוא עכשיו מתבטל הוא דלא מיקרי בריה דנבילה לא מיקרי בריה כמ"ש לעיל או כסברת הרשב"א בת"ה ובמשמרת הבי' דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לית ביה איסור תורה כלל וכבר התבאר זה לעיל א"כ רב נחמן דאמר ביצה בס' והיא מיירי ביצה טריפה וקלופה לשיטת רש"י או לר"ת באינה קלופה או דם ואפרוח דלא הוה בריה ומש"ה די בס' והיא ולכך כתב דר"ת בא לתרץ זאת דקרא דבת היענה ודאי צריך דלא תימא דחידוש הוא דטהורה נמי אמ"ה ושריא וה"א אף טמאה לכך צריך קרא דבת היענה וכיון שכן ודאי לוקין על ביצה טמאה כסברת הר"מ בפ"ג ה"ח דאתי מריבויא ולאסורא צריך קרא דמדפסקיה לקרא בתרתי תיבות ועיין בא"ט ואין לוקין על דבר שבא מריבויא כיון שצריך לגופה לאיסורא ועיין במ"מ שם וכיון שכן אין לחלק בין ביצה טמאה לטריפה אם יש אפרוח וע"כ רב נחמן פליג אר' חלבו אמר רב הונא ולית לי' טעמו של הרא"ש ז"ל דמשום קטנים וגדולים הוסיפו בשיעורא עוד אחת דאל"כ לא פליג ר"נ עם ר"ח דהוא מיירי בתבשיל כו' ומש"ה פסק כרב נחמן לגבי ר"ח דהוא אתמר לגבי הלכות פסוקות גיד וכחל כו' דהלכתא נינהו ה"ה בס' ואין מן המנין הלכתא נינהו מש"ה פסק כן השערים לולא שמהרא"י בהג"ה לא כתב כן דלא פליג ארא"ש ז"ל:
וראיתי למבוא שערים בסימן ס"ג על הגהות שכתב דמ"ש מהרא"י דלא פליג על סברת הרא"ש רצונו לומר דה"א דפליג על פסק הרא"ש ז"ל בג"ה שפסק כר"ח דביצה בס"ב ולכך לא תלה הדבר בתלמוד ערוך כקושית רש"ל דמצינו לומר דהשערים פסקו כרב נחמן יע"ש ובזה סרה מהר קושית הרש"ל ז"ל ומהרש"ל לא ניחא ליה כ"כ דמשמע ליה דהא דר"ח הלכה פסוקה היא ולא פליג עליה כלל שום מ"ד לכך הוקשה לו שפיר:
ודע שמ"ש למעלה דביצי טמאה בין טהורות מינכר בי"ד אאריך בו כיון דאמר דאיכ' דעורב' דמי לדיונה אלא שהר"ן בא"ט כתב דמ"מ במראה הם ניכרים יע"ש ומדברי הראב"ד והרשב"א נראה שמתערבים וא"א להכיר שם ביו"ד יבואר:
ובתו' ד"ה ואיבעיא להו בששים ואחת כו' וא"ת לקמן אמר כל איסורין שבתורה משמע בין כולם ס"א עכ"ל הש"ך ז"ל בסימן פ"ו כתב מדברי התוספות דכאן מוכח דסבירא להו כהר"מ ז"ל דטעמא דביצה משום בריה דאל"כ מאי קושיא דלמא ריב"ל מיירי שנתבשל עם תבשיל סגי בס"א משא"כ עם ביצים אחרות בעינן ס"ב יע"ש ול"נ משום הא לא איריא מדאמר סתמא כל איסורין שבתורה וגם יליף מזרוע בשילה אלמא דמין במינו די בס"א וקשיא להו שפיר והא איכא ביצה עם מיניה דצריכה ס"ג וכן כתב הריטב"א אמר ריב"ל כל איסורין שבתורה בס' בין במינו ובין שלא במינו וכן כתב רש"י מדכייל ואמר סתמא עכ"ל הרי כמ"ש ושפיר מקשין והא איכא ביצה בין ביצים אחרות דבעי ס"ב והוצרכו לתרץ דהתם משמיה דבר קפרא אמר והכא משמיה דנפשיה ומש"ה מיבעיא ליה אי בס"א בהדי דידה כו' ולעולם דסברי כשיטת הרא"ש דטעמא משום גדולים וקטנים ודוקא עם ביצים אחרים ואין לומר דע"כ ריב"ל דאמר כל איסורין ע"כ באינו מינו קאמר ומ"ה צריך ס' דטעם כעיקר מ"ה לשיטת התו' דאל"כ אלא במין במינו נמי קאמר א"כ איך כללא כייל הא איכ' תרומ' במינו ק"א וערלה וכ"ה במאתים אלא ע"כ דאין למידין מן הכללות ואף במקום שנאמר חוץ וא"כ מאי קושיא מביצה אלא ע"כ התוס' סבירא להו דריב"ל באינו מינו מיירי ומ"ה קאמר דבעינן ס' דתרומה וערלה וכ"ה כולם מ"ה בס' ואף מדרבנן במינו דוקא בשלמא לשיטת רש"י ז"ל שפיר כ' דאיירי במינו והא דלא קשיא והאיכא ערלה וכ"ה דמיירי בפליטה לבטל בס' משא"כ לשיטת התו' לקמן צ"ח א' ד"ה אין בהן דחילקו בע"א שם בין מינו לאינו מינו קשה אבל המעיין שם נהפוך הוא דלשיטת רש"י שם כל היכא דאיתי' לאיסורא בעיניה אין חילוק בתרומה בין מינו לאינו מינו ובעינן ק"א וכי ליתא לאיסורא בעיני' אלא פליטה לחוד אז יש החילוק במינו צריך ק"א ובאינו מינו ס' ולתוס' יש לומר דכי איתי' לאיסורא בעיני' יש חילוק בין מינו לאינו מינו ובפליטה אפי' מינו די בס' כיון דליכא גוף האיסור בעין ולקמן אבאר וא"כ אין מכאן ראיה דתוס' סברי כשיטת הר"מ ז"ל:
עוד אודיע לך במה שנתן הר"מ ז"ל טעם דביצה צריך ס"ב לבטל פליטתה משו' בריה דלא יבואו לבטל היא גופ' כך בס"א דבריה הוא והיינו ביש בה אפרוח ולשיטת הש"ך אף באין בה כלל אם היא נקובה הוה בריה וצריך ס"א לבטל פליטתה והנה לבעל השערי' שסובר דביצ' הוה דבר שבמנין ואפי' באלף לא בטיל עיין מ"א ונ"א וע"א באורך שם א"כ הא דכתב מבוא שערים על הגהות בסימן ס"ג וז"ל וי"ל דבעל השערים לא בעט בדברי הר"מ ז"ל במ"ש א' ביצי עוף טמא או טהור שנמצא אפרוח הא כדאיתא והא כדאיתא ביצה שיש בה אפרוח בעינן ס"ב וביצה טמא די בס"א יע"ש וקשה הא ביצה עוף טמא הוא דבר שבמנין דאינה בטילה כמו שפסק השערים בסי' מ"ב וע"א ביצת טריפה וה"ה ביצה עוף טמא וא"כ ליבעי ס"ב בפליטתה שלא יבואו לבטל היא גופא אם נתערבה באחרות ואם היינו אומרים דביצה טמאה ליכא לערובי בשאר ביצים דמינכר דראשה א' כד כו' הוה א"ש וכמ"ש לעיל בשם הר"ן דגם במראה יש להכיר בין ביצה טמאה אבל אם נאמר דאיכא דעורבא דדמי ליונה כמ"ש בא"ט קשה וי"ל דלא החמירו חכמים והוסיפו בשיעורא אלא בריה ולא בשאר דברים שאינם מתבטלים דאלת"ה תקשה הא דקיי"ל חה"ל דאינה בטילה יהא צריך ס"ב לבטל פליטתה משום היכר שלא יבואו לבטל היא גופא וזה לא שמענו אלא דלא אמרו אלא בברי' ולא בשאר דברים ובזה א"ש הכל על נכון וכדכתיבנא לעיל בסמוך דמש"ה די ביצה טמא בס"א:
ומזה יצא לנו דין חדש לשיטת הר"מ ז"ל דטעמא דביצה דבעינן ס"ב משום היכר שלא יבואו לבטל היא גופא א"כ בכל דבר שהוא בריה ודינה דאין בטילה עולמית צריך ס"ב לבטל פליטתה משום היכר כמו צפור טהורה וטמאה ואמ"ה דהוה בריה דצריך ס"ב בזה דמ"ש מביצה והא דאמר ר"ח דיני' בביצה או דאשמעינן אף דבמיתתה לא הוה בריה הצפור או אפרוח אפ"ה חשיב בריה או לומר אף דלא יצא לאויר העול' חשיב בריה להתחייב עליה דלא כרשב"א בא"ט דכת' כ"ז שלא יצא איסורא דרבנן הוה זהו מה שרצינו לבאר בענינים האלו ושמור זה:
בפירש"י ד"ה ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשילה כו' דהא הכא איכא למימר שלא במינו הוה יהיב טעמא ואפ"ה רבנן אחמור ואמרו טעמא לא בטל עכ"ל יראה מדברי רש"י בכאן דשיעורא דס' לאו דבס' ודאי אין נותן טעם אלא דפעמים דיש ס' ואפ"ה נ"ט ומש"ה לשיטתיה בעינן תרתי באינו מינו קפילא וס' כמ"ש בדבור הקדום ד"ה בס' היכא דבדקיני כו' וכבר כתבנו מזה לעיל באורך גבי מימרא דרבא אמור רבנן יע"ש וא"כ היה לנו לומר כמו בזרוע בשילה סגי בס' ה"ה באינו מינו סגי בס' ואף דיהיב טעמא הוה לן למישרי ואנן תרתי בעינן קפילא וס' לזה כתב דמ"מ מדרבנן אסור והוא דטעם כעיקר לרש"י הוה מדרבנן בע"ב ד"ה לטעם כעיקר כו' והריטב"א ז"ל הקשה דא"כ היכי ילפינן מין באינו מינו למשרי בס' או מאה דאפשר דיהיב טעמא והתם הוה במינו עכ"ל ורצה לומר אף דרש"י סובר אה"נ תרתי בעינן ששים וטעימת קפילא מ"מ היכא דליכא קפילא סמכינן אס' לחוד דלמא יהיב טעמא וטעמא לא בטיל מדרבנן ואין לומר דהוי ספיקא דרבנן ולהקל הא ספק מחמת חסרון ידיעה לא הוה ספק אף בדרבנן כיון דאילו היה קפילא היה יכול להבחין מה בכך דטעם כעיקר דרבנן וליישב זאת נאמר דרש"י סובר כל היכא דאיכא ס' או מאה למר עפ"י רוב ליכא טעם ולכך כל היכא דליכא קפילא סמכינן ארובא והיכא דאיכא קפילא כל היכא דאיכא לברורי מבררינן דומה לזה בריש הכל שוחטין שרוב מצויין מומחין הן ואפ"ה אי איתא לפנינו שואלין אותו יע"ש אלא דקשיא לרש"י דהתם לא בעינן כלל טעימה והכא בעינן ותי' התם הוה מין במינו וא"א למיקם אטעמיה משא"כ באינו מינו וצ"ע ליישב דברי רש"י: