אור ברסלב

ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים

דף צב:

דף צא:

גמרא בעי ר' ירמי' אית לעוף ועגיל מהו תיקו ופסקו הפוסקים לחומרא ככל ספיקא דאורייתא לחומר' ועיין חדושי רשב"א ז"ל שהקשה מ"ש מתפילין דבתר ימין ושמאל דידי' אזלינן כו' ותי' דומיא דיעקב ובניו שיש להם כף יע"ש ואפשר מש"ה כתבה רחמנא אצל יעקב:

ע"ש אמר שמואל וחלבו מותר לד"ה ופירש"י חלבו דתנן במתני' כו' ובמשנה פי' וחלבו של שליל מותר אלמא דסיומא דפלוגתא הוא ודברי ר"י הם וכבר כתבנו במתני' מזה יע"ש:

ובתוספות ד"ה וחלבו של שליל כו' וי"ל דלא מיקרי חלב כיון שאין בעומד והקריב עכ"ל רצה לומר דלעיל בפ' בהמה המקשה דף ע"ה מבי' תורת כהנים מה חלב האמו' באשם מוצא מכלל שליל שאין אשם נקיבה אף כל מוצא מכלל שליל וא"כ לא איקרי חלב של שליל חלב להקרבה וא"כ לפי מה דס"ד דחלב של שליל מש"ה מותר דלא מיקרי חלב ג"כ לענין אכילת הדיוט דהכי כתיב כי כל אוכל חלב אשר יקריבו כו' ועיין תוס' ד"ה אמר אביי כוותי' יע"ש ואף דכתי' בעונש ה"ה דאימעט נמי מאיסורא דכל דם לא תאכלו דהא חלב הדפנות אימעט מהאי קרא כי כל אוכל חלב מן הבהמ' אשר יקריבו וגילוי מלתא הוא דהוה אבל קשה דהא חלב בעלי מומין נמי אינו ראוי להקרבה ואפ"ה חייבין עליו ולא ממעט אלא חלב דפנות שאין כמוהו קרב משא"כ חלב של בעלי מומין שכמוהו קרב א"כ ה"ה חלב שליל נמי שכמוהו קרב אי לא נשחטה אמו ואפשר דלא חש לאהדורי ולהקשות כיון דלא קאי הכ' אלא חלב דגיד וד"ה:

וראיתי להתורת חיים שכתב וז"ל אי נמי דלגבי חלב כתיב שור וכשב ולא מקרי שור עד שנולד כו' דכתיב שור או כשב או עז כי יולד וכן כתב הראב"ן בספר רב האי עכ"ל הנה דבריו לא זכיתי להבין דמה בכך דגם התוס' מודים דלא מיקרי שור עד שיצא וכמה פעמים כתבו ריש פרקין שיש לחלק בין גיד לחלב אלא דהוה קשיא להו דלר"מ לא מהני שחיטה לבן ט' חי וא"כ לאחר שיצא לאויר העולם בהמה מעלייתא הוה ומהיכא תיתי לומר דלאו חלב גמור הוא ואין לומר דמיירי בבן ט' לאחר שחיטה ולא יצא אח"כ חי לאויר העולם דלגבי חלב ליכא אויר דליד' ולגבי גיד איסורא איכ' דחדשי' גרמי אבל חלב בעינן אויר דלידה דלא כר' יוחנן בפ' בהמה המקשה דאמר בחלב חדשים גרמי אלא כר"ל דאמר שם דאויר דלידה בעינן מ"מ איך אמר וחלבו מותר והא אסור משום נבילה אם לא שנימא דלאחר שחיטה שחט הוולד במעי אמו דחלבו מותר דאויר דלידה בעינן וגיד אסור דלא הותר מכל בבהמה תאכלו אלא בשחיטת עצמו ובגיד לא כתיב שור וכשב גביה וחדשים לחוד הוא דגרמי ואסור ודוחק ועיין מה שאכתוב לקמן באורך:

והנה ראיתי לבאר ולהאריך בסוגיא זו כי עמוקה היא וצריכה עיונא רבה ודקדוק גדול לכן ראיתי לבאר ויש בה ד' שיטות ואבארם אחת אל אחת בעזה"י:

השיטה הא' היא שיטת רבינו אפרים ז"ל תלמיד הרי"ף ז"ל דפסק דחלבו וגיד של שליל אסורין והביא ראי' מפרק בהמה המקשה ע"ה דר' יוחנן דאמר חדשים גרמי וקיי"ל ר"י ור"ל הלכה כר"י ולכך פסק דטעון שחיטה בן ט' חי דאף שלא הפריס ע"ג קרקע ג"כ דר' יוחנן כר"מ והלכה כרבנן עיין ברשב"א שהביא הא דר"א. ואבאר כי דעתו ז"ל הא דפליגי ר"מ ור"י בבהמה המקשה ע"ד א' דלר"מ בן ט' אינו ניתר דחדשים גרמי וקרינן ביה וזבחת מבקרך כו' ואינו ניתר כ"א בן ח' חי בשחיטת אמו דלא מיקרי בקר כלל וניתר מכל בבהמה תאכלו דהוה כאבר ממנה וכפירש"י שם במתני' דלר"מ סובר חדשים גרמי ור"י סובר אוירא גורם ולכך בן ט' ניתר בשחיטת אמו ואף שיצא אח"כ חי לאויר העולם דבישרא בדיקולא הוא או דלא מסתבר שיאסור אח"כ ור' יוחנן ור"ל פליגי בפלוגתא דתנאי ר"י ור"מ ר' יוחנן סובר כר"מ דחדשים גרמי ור"ל כר"י דאוירא בעינן והלכה כר"י לגבי ר"ל ולפ"ז הא דסתם רבי במתני' דג"ה נוהג בשליל למסתם כר"מ הוא דסתם וממילא הלכה כר"מ ואף דסתם בהמקשה כר' יהודא דניתר בשחיטת אמו מ"מ סתמא בתרא עדיף והלכה כר"מ אף דשנאו לדר"י בלשון חכמים:

והר"א ז"ל בהשגותיו על הר"מ בהל' מ"א פ"ז ה"ג על מ"ש הר"מ דחלבו של שליל אסור כר"מ כתב אין זה כדברי הרב (רצה לומר הרי"ף רבו דרבו דאיהו פסק בהמקשה חלבו של שליל מותר יע"ש כר' יהודא וכמו שנאריך בה לקמן בעזה"י) אלא כדברי הרב ר"א עכ"ל הוה חשד את האדון בדבר שאין בו דאיך יאמר דפסק כרבינו אפרים דהא טעמיה דר"א דר' יוחנן כר"מ והוא ז"ל להדיא בן ט' חי ניתר ובהפריס ע"ג קרקע הוא דטעון שחיטה כמ"ש בפ"ה מהל' מ"א הי"ד דבן ט' חי אם לא הפריס ע"ג קרקע ניתר בשחיטת אמו יע"ש וכר' יהודא דאמר הכין בפ' בהמה המקשה ועיין מ"ש לקמן בשיטת הר"מ ז"ל יע"ש:

והנה לפי שיטה זו יש להקשות ד' קושיות הקושיא האחת איך שייך שיפלגו אמוראים בפלוגתא דתנאי והוה להו לומר מר הלכה כמר ומר הלכה כמר וכה"ג הקשה הרא"ש ז"ל בהמקשה לשיטת הר"מ ז"ל כמו שאבאר לקמן. הקושיא השניה יש לי להקשות דא"כ מה הקשה ר' יוחנן לריש לקיש מברייתא דת"כ מה חלב האמור באשם מוצא מכלל שליל לדידך דאמרת אוירא גרם ולאו חלב הוא ואמאי לא משני דברייתא כר"מ אתיא וזה אפשר לתרץ דניחא ליה לר"ל לומר דברייתא כר' יהודא אתיא דסתם ספרא ר"י הוא וכמ"ש הקרבן אהרן בהקדמ' דרב אליבא דר"י ואליבא דר"ע יע"ש ואמר טעמא דידי מהתם ורצה בזה דר' יהודה דסובר אוירא גרם מדמיעטה התורה חלב שליל להקרבה דלאו חלב הוא דאוירא דלילה בעינן ואף שיצא חי אח"כ לאויר העולם כבישרא בדיקולא דמיא כו' דשחיטת אמו מתיר ולא קרינן בו שור או כשב או עז כי יולד ולאיכא דאמרי איתבי' ר"ל לר"י ור"י מתרץ ליה אף דסתם ספרא ר"י אפ"ה רוצה לתרץ אליבא דכ"ע. הקושיא השלישית יש לי להקשות איך יתכן זאת דברייתא דת"כ כר"מ אתיא א"כ רישא דברייתא דקתני יכול לא יהא בעונש ואזהרה וכמו שהביא התוספות שם ד"ה מה חלב וב' כליות כו' משום דמרבינן ליה מכל בבהמה תאכלו וא"כ וודאי אתיא כר' יהודא ומאי קשיא לי' לר' יוחנן ולא"ד לר"ל והא ע"כ ר' יהודא הוא וטעמיה דידיה מהכא הוה. הקושיא הד' דקשיא ר' יוחנן דידיה אדידיה דאיהו אמר בס"פ לקמן ק"ג א' תלש חלב מן החי מן הטריפה חייב שלש דאיסור חלב לאחר שיולד יע"ש משמע בהדיא דאף לר' יוחנן איסור חלב עד שיצא לאויר העולם ונהי אויר דלידה לא בעינן מ"מ אויר העולם מיהא בעינן וכמ"ש בתוספות בהמקשה עי' ד"ה לדברי המתיר וכאן בפירקין צ' ע"א ד"ה הכא במבכרת ובכריתות ס"פ דם שחיטה בתוספות יע"ש. ואין לומר כמ"ש הרשב"א בריש פרקין דאף דחל במעי אמו אפ"ה כיון דאית היתר ע"י שחיטת אמו לא מיקרי איסור קבעו ולא הוה אלא איסור ב"א אף דחדשים גרמי כו' דהא לשיטת ר"א ר' יוחנן פסק כר"מ דבן ט' אינו ניתר בשחיטת אמו וכמ"ש לעיל משמו וזאת הקושיא יש ליישב קצת ובי"ד אבאר בעזה"י:

השיטה הב' הוא שיטת הרשב"א ורבותינו הצרפתים וג"כ שיטת הרא"ש ז"ל אלא שיש קצת חילוק ביניהם כמו שאבאר לקמן בעזה"י. ולשיטה זו הסכימו רובן ככולם נ"ל הנה הרשב"א ז"ל בחדושיו כתב בפרקין דר' יוחנן ור"ל פליגי לאו בפלוגתא דר"מ ור"י אלא ר"י כר' יהודא נמי סובר דחדשים לחוד גרמי ואפ"ה ניתר בשחיטת אמו דאתרבי מכל בבהמה תאכלו וה"ה חלבו נמי איתרבי מכל בבהמה תאכלו ותדע דהא גיד וודאי לר' יהודא חדשי' גרמי ואפ"ה איתרבי מכל בבהמה תאכלו ועוד דרבי יוחנן גופא אית לי' לקמן (ק"ב א') שנטרפה שם יציאת רובה דחלב לא חייל עד שיצא לאויר העולם עכ"ל ואבאר דע כי דעתו ז"ל לר' יהודא נמי חדשים גרמי למיקרי שור וזבחת מבקרך כו' ואפילו הכי ניתר בשחיטת אמו בן ט' מגזרת הכתוב מכל בבהמה כו' וא"כ ר' יוחנן דאמר תלש חלב כו' דחדשים לחוד גרמי ומיהו בהניח תוך הבהמה החלב וודאי ניתר אף החלב כר"י דאמר מכל בבהמה ואף החלב כו' אם שחטה לאמו וכתב ע"ז דל"ת דחוי הוא דקמדחינא שהרי ג"ה וודאי חרשים גרמי דלא כתיב גבי' שור או כשב ואפ"ה מתיר ר' יהודא בנשחטה אמו ש"מ מגזירת הכתוב כל בבהמה תאכלו לא כדעת רבינו אפרים ז"ל וכתב עוד דהא ר' יוחנן גופא דאמר לא חייל חלב עד שיצא לאויר העולם יש לפרשו בב' פנים או דה"ק וע"כ כיון דבמעי אמו נישתרי בשחיטת אמו תו מיקרי איסור בת אחת כמ"ש כאן בריש פירקין והבאתיו לעיל או דכתב כשיטת התוספות דאיסור חלב לר' יוחנן נמי לא חייל עד שיצא לאויר העולם ונהי דאויר דלידה לא בעינן אויר העולם בעינן ולפ"ז לא צריכנא לומר דבחלב מגזיר' הכתוב הוא אלא כיון דבמעי אמו לא חלב מיקרי דאויר העולם מיהת בעינן מישתרי בשחיטת אמו כשאר בשר דהיתרא ואף שיצא אח"כ לאויר העולם תו לא מסתבר לאסור אח"כ כיון שהותר מקודם ועמ"ש לקמן בלשון הרא"ש:

וכתב הרשב"א ז"ל דקשיא מה מקשה ר"ל לר"י מחלב ושתי הכליות לדידך ליקרב כיון דכבשר הוא דנשחטה אמו י"ל לדידי לאו חלב הוא אלא לדידך דחלב הוא אלא דמישתריא מכל בבהמה וחדשים גרמי ליקרב עכ"ל ירצה בזה בשלמא לדידי דחדשים ולידה בעינן וכ"ז שלא יצא חי. לאויר העולם לאו חלב הוא דשור וכשב כתיב מש"ה מיעטה רחמנא אלא לדידך דמשתרי מכל בבהמה מגזירת הכתוב אבל חלב מיקרי דאי תלש מבן ט' והוציא לאויר העולם חייב אמאי מיעטה קרא. ויש להקשות ללשון ראשון כמוהו דפריך ר' יוחנן לריש לקיש בשלמא לדידי היינו דאיצטריך למעוטי והא לדידיה נמי לא צריך קרא למעוטי דבשר הוא וניתר בשחיטת אמו ולתרץ ג"כ כמ"ש הרשב"א ז"ל ויש להקשות מ"מ כיון דמיעטה רחמנא חלב שליל בודאי אף שיצא חי לאויר העולם מיעטו רחמנא דהא מה חלב וב' כליות האמורות באשם מוצא מכלל שליל לגמרי שלא יצויר בו כלל שליל שאין אשם נקיבה אף כל מוצא מכלל שליל שאין קרוב כלל אף שיצא אח"כ חי לאויר העולם אין קרב וזה וודאי חלב הוא אף לריש לקיש דאויר דלידה הוה וא"כ מה מקשה ר"י לר"ל למה לי קרא הא צריך למעט אף שיצא אח"כ חי והפריס ע"ג קרקע אין קרב וצריך לומר דה"ק לדידך דאויר דלידה בעינן דשור או כשב כתיב וכשנשחטה אמו הוה תו כבישרא בדיקולא וכשיצא אח"כ לאויר העולם לאו אויר דלידה הוה אלא אויר העולם ולדידך אויר העולם לאו כלום הוא ולמה לי קרא אמנם זה דוחק יחשב כיון דרהיט ואזיל שה מעליא הוא וקרינן ביה שור או כשב או עז כי יולד והא דאמרינן לעיל בהמקשה דף ע"ד ב' דאין פודין בבן פקועה פטר חמור דיליף שה שה מפסח ואף באיבעיא ה"א משום דבישרא בדיקולא הוא מ"מ לפי המסקנא מג"ש ממעטינן וע"ל שם בחדושי רשב"א משמע דמג"ש הוא דמעטינן דאין פודין ומ"מ יש לדחוק וליישב דהוה כשחוט ולא הוה אויר דלידה אלא כשיצא חי דהא איכא מאן דאמר בהמקשה הלך לבית הקברות נטמא וכל זה לדוחק יחשב דהא הלכתא התם כחכמים דהתם דכל שהוא חי אינו מטמא ועי' בר"מ הלכות ש"א פ"ב יע"ש וא"כ דוחק לומר דלא הוה אמוראי דלא כהלכתא. ולשיטה זו א"ש דלא תלוי פלוגתא זו בפלוגתא דר"מ ור"י וא"ש הא דאמר ר' יוחנן בס"פ תלש חלב דחייל עד שיצא לאויר העולם או דאויר העולם מיהת בעינן או דבמעי אמו מישתרי במעי אמו וכיון דיש היתר לאיסורו מיקרי איסור ב"א כמ"ש הרשב"א בריש פירקין כאן יע"ש וא"ש רישא דברייתא דת"כ יכול לא יהא בעונש ואזהרה דניתר בשחיטת אמו וסתם ספרא ר' יהודא היא ועיין לקמן מ"ש בזה וזה לשון הרא"ש ז"ל בהמקשה ר' יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה ואפילו כר' יהודא דשרי (רצה לומר חלב שליל) היינו כשנשחטה אמו ור"ל דשרי אפילו לר"מ דאסר היינו כשיצא חי לאויר העולם דלא כפירש"י במתני' דחדשים גרמי דא"כ כשיצא מת שרי בן ט' והלא צריך לידע אי קודם שחיטה אי לאחר שחיטה מת אלא דוקא שיצא לאויר העולם ואל תתמה לר' יוחנן דאמר חדשים גרמי ונקרא חלב בגמר חדשים וניתר בשחיטת אמו (ר"ל חלב של שליל אליבא דר' יהודא) דיו לוולד שיהא כאמו וי"ל מגזירת הכתוב מכל בבהמה תאכלו עכ"ל הנה דעתו ז"ל דר"מ נמי מצי סבר כר"ל דאוירא דלידה בעינן ואפ"ה בן ט' חי אינו ניתר בשחיטת אמו כיון דיצא אח"כ חי לאויר העולם קרינן ביה וזבחת מבקרך כו' אף דבמעי אמו הוה כבישרא בדיקולא ולא כא' מאבריה ובן ט' מת ניתר בשחיטת אמו אף שמת לאחר שחיטה כ"ז שלא יצא לאויר העולם חי מישתריא בשחיטת אמו ולא קרינן ביה וזבחת מבקרך ומ"מ כיון שיצא אח"כ לאויר העולם חי נאסור דקרינן ביה וזבחת ולא קרינן ביה בישרא בדיקולא ולר' יהודה כיון דניתר, בשחיטת אמו תו לא מסתבר לאסור אח"כ כשיצא חי או דבשרא בדיקולא הוא וע"ז הקשה בשלמא לריש לקיש לא קשיא היאך ניתר חלב בשחיטת אמו דיו לוולד שיהא כאמו כיון דחדשים לא גרמי ונשאר בשר בשר הוה וניתר בשחיטת אמו ואף שיצא אח"כ חי דאויר העולם לא מסתבר לאסור אח"כ אלא לר' יוחנן דחדשים לחוד גרמי ואף שלא יצא לאויר העולם א"כ לר' יהודא נהי דמישתרי מכל בבהמה מגזירת הכתוב מכל מקום מה"ת שיהני שחיטת אמו לוולד יותר מלאמה ותירץ דמכל בבהמה מרבינן הכל ואף חלב ולכאורה נראה דעתו של הרא"ש ז"ל דלא סבירא ליה כס' התוספות שכתבו כמה פעמים דאויר דלידה לא בעינן אלא אויר העולם בעינן וכן כתבו להדיא בכריתות ס"פ דם שחיטה ד"ה וולדות דא"כ לא קשיא גם לר' יוחנן כיון דבמעי אמו לאו חלב מיקרי. הוה כשאר בשר ומישתרי' מכל בבהמה תאכלו כמו לר"ל דלא קשיא ליה להרא"ש וניחא ליה ה"נ לר' יוחנן דאף כשיצא אח"כ לא מסתבר לאסור אח"כ אלא ש"מ דרא"ש סובר לר"י לא בעי' אויר העולם כלל וחדשים לחוד גרמי ומודינא דאי הניחו במעי אמו החלב ונשחטה הבהמה דמותר מגזירת הכתוב כל בבהמה תאכלו ואהא קשיא ליה דמ"מ דיו לוולד שיהא כאמו ותי' דמרבינן מכל בבהמה אף החלב. ואין לומר דלעולם סבירא ליה לרא"ש ז"ל כשיטת רבותינו הצרפתים דלר"י נהי דאומר דלידה לא בעינן מ"מ אויר העולם בעינן תלש חלב והוציאו בעינן דאויר העולם מיהא בעינן וא"ש דאמר ר"י בס"פ תלש חלב דאיסור ב"א הוא יע"ש וכמ"ש התוס' כמה פעמים ואפ"ה לא קשיא לריש לקיש דאמר אויר דלידה בעינן כיון דנשחטה אמו הוה כשחוט ועומד וליכא אויר דלידה אלא אויר העולם ולא מיקרי חלב כלל משא"כ לר' יוחנן דאמר אויר העולם סגי א"כ דיו לוולד שיהא כאמו וכיון שהוציאו אח"כ לאויר העולם מההיא שעתא ליתסר דחלב מיקרי ואף לר' יהודא דאמר בן ט' ניתר בשחיטת אמו היינו דבמעי אמו לא מקרי בקר וצאן ולאחר שנשחטה אמו אף שיצא חי לאויר העולם כשחוט דמי דהא הרא"ש ז"ל כתב שם לעיל מיניה דהלכתא כרב אשי דפודין בבן פקועה בן ט' ח' שניתר בשחיטת אמו אלמא כיון דרהיט ואזיל שה מעליא הוא ה"נ וזבחת מבקרך ומצאנך קרינן ביה ואפ"ה כיון דניתר בשחיטת אמו תו לא, מסתבר לאסור אח"כ לריש לקיש ה"נ ג"כ א יוחנן אלא ש"מ סבירא ליה לרא"ש ז"ל דלר"י לא בעינן אויר העולם כלל ובמעי אמו מיקרי חלב דחדשים לחוד גמרי ליה ומודינא שאם הניחו החלב במעי הבהמה ונשחטה אמו שהותר בשחיטת אמו וע"ז הוקשה לו לרא"ש שפיר לר"י דאמר חדשים לחוד גרמי ונהי דלר' יהודא בן ט' ניתר בשחיטת אמו מ"מ דיו לוולד שיהא כאמו ותי' דמרבינן מכל בבהמה מגזירת הכתוב אף חלב ועמ"ש לקמן השיטה הג' הוא שיטת הר"א ז"ל בהלכות מ"א פ"ז ה"ג דבן ט' חי שניתר בשחיטת אמו כר' יהודה וכסתם מתניתין דהמקשה ע"ד דשנאו בלשון חכמי' אפ"ה פסק כר"מ בהא דחלבו וגידו אסורין כר"מ ואין ניתר בשחיטת אמו וכתב המ"מ טעמו של הר"מ ז"ל כיון דחזינן דרבי סתם בפירקין כאן דנוהג בשליל מדלא תני ר"מ אומר כו' דהלכה כת"ק וה"ה חלב דחדא פלוגתא הוא בברייתא ר"מ ור"י והא דאמר והלך לשיטתו ר"ל ר' יהודא ועוד דר' יוחנן אמר חדשים גרמי ואילו הוה ניתר בשחיטת אמו לא היה אומר ר"י חדשים גרמי ע"ש היטב במ"מ ובלח"מ. ואבאר דע כי סברת הר"מ ז"ל הוא כך דכ"ע ר"י ור"ל סבירא להו כר"י דמתניתין דבן פקועה ניתר בשחיטת אמו בן ט' חי ואף דחדשים גרמי לר' יוחנן מ"מ כיון דכתיב בהדיא בקרא כל בבהמה תאכלו ועוד לפי מה דאמרי' בהמקש' בהמה בבהמה לא מכל כו' א"ש טפי דאף דנקרא בהמה התירו הכתוב ואף אי מכל אין לחלק דקרא סתמא כתיב לא כפירש"י שתלה פלוגתתן או חדשים גרמי במתני' יע"ש ור"י ור"ל פליגי בחלב בן ט' חי בין שנשחטה אמו ולא תלש החלב כלל מן העובר והניחו שם ומכ"ש בהוציאו לאויר העולם לר' יוחנן אין ניתר בשחיטת האם כיון דחדשים גרמי ומיקרי חלב במעי אמו דיו לוולד שיהא כאמו כקושית הרא"ש בהמקשה ומה"ת שיהני שחיטה לחלב של שליל כיון דבמעי אמו חלב מיקרי ור"ל סובר אף בהוציאו החלב לאויר העולם פטור דאוירה דלידה בעינן וכ"ש בהניח במעי אמו ונשחטה הבהמה דניתר החלב דבשר בעלמא הוא ושפיר ניתר דבמעי אמו לא מיקרי חלב כלל ואף שיצא אח"כ חי לאויר העולם כשחוט דמי וליכא אויר דלידה אלא אויר העולם ולאו חלב מיקרי וזה אינו דהא הר"מ ז"ל פסק בהלכות בכורים פי"ב פודין בבן פקועה וכרב אשי דאמר הכי דרהיט ואזיל שה מעליא הוא ומסתמא הנך אמוראי ג"כ סבירא להו הכי אלא דלא מסתבר למיסר אח"כ כיון שבמעי אמו שפיר הותר. והשתא א"ש לל"ק הא דמקשה ר' יוחנן לריש לקיש מברייתא דת"כ דוודאי ברייתא ר' יהודה היא דברישא דקתני יכול לא יהא בעונש ואזהרה דניתר בשחיטת אמו כו' אבל מה דאמר דאינו ראוי להקרבה דמה חלב וב' כליות כו' מוצא מכלל שליל יקשה דמאי קשיא ליה לר' יוחנן דאיהו נמי מודה דלר' יהודא ניתר בשחיטת אמו אף דחדשים גרמי ליה לר' יוחנן זה לא הוה אלא לר"מ ולא לר' יהודה וא"כ איך יתיישב הא ברייתא דלמה לי מיעוטא דחלב וב' כליות לר' יהודא בשלמא בלא רישא דברייתא הייתי אומר דמקשה מסתמא אתיא ברייתא אליבא דהלכתא ופריך לר"ל לדידך דאמרת החלב ניתר בשחיטת אמו למה לי קרא למעוטי ומשני טעמא דידי מהכא אבל כיון דברישא דברייתא תני יכול לא יהא בעונש ואזהרה כו' קשה ועיין לקמן:

והנה הרא"ש ז"ל כתב דר"מ פוסק דחלבו וגיד אסור כו' וסובר דר"י ור"ל פליגי בפלוגתת דר"מ ור"י ולא נהירא דא"כ לימא מר הלכה כמר כו' עכ"ל לאו למימרא דפליגי בפלוגתא דר"מ ור"י בבהמה המקשה אי ניתר בשחיטת אמו שהרי הר"מ פסק להדיא דניתר בשחיטת אמו אלא רצה לומר דפליגי בפלוגתא דר"מ ור"י לענין חלבו וגידו דר' יוחנן כר"מ ור"ל כר' יהודא וא"כ קשה טובא מה שהקשיתי בסמוך מה פריך מברייתא דת"כ הא רישא דברייתא וודאי כר' יהודא:

אמנם נראה לי דיש לחקור כיון דאמר ר"א אמר ר"א דהלך ר"מ לשיטתיה משמע דהא בהא תליא ומאן דמתיר בן ט' חי בשחיטת אמו ה"ה חלבו ואין לומר דר"י הוא דהלך לשיטתיה דוודאי אי הוה סבירא ליה דאין ניתר בשחיטת אמו לא היה מקום לומר דהחלב מותר אלא דסבירא ליה דניתר בשחיטת אמו כו' אבל ר"מ לאו לשיטתיה דא"נ הוה סובר דניתר בשחיטת אמו אפ"ה החלב אסור דיו לוולד שיהא כאמו כקושית הרא"ש ז"ל ואין להקשות מנא ליה להר"מ לומר דר"מ לאו לשיט' ולאפושי פלוגתא מה שלא נזכר בדבריהם וכיון דמצינו לר' יהודא דאמר חלבו מותר אנן נפסוק כוותי' ונאמר דר"מ לא פליג עליו אלא דהלך לשיטתיה כו' דאין ניתר אבל לדידן דניתר ה"ה החלב י"ל דר"מ ז"ל ראה דרבי סתם במתניתין נוהג בשליל כר"מ ולעיל בהמקשה סתם כר' יהודא דניתר בשחיטת אמו וא"כ סתרי תרי סתמא אהדדי אלא וודאי דרבי סובר דנהי דמישתרי בשחיטת אמו מה"ת שהגיד יהא ניתר בשחיטת אמו דיו לאותו ולד שיהא כאמו ה"ה לחלב נמי דינו הכי דהלכתא כר' יוחנן לגבי ריש לקיש דחלב נמי חדשים גרמי אף דכתיב שור וכשב ה"ה דלא בעינן אויר העולם כלל וא"כ תו אין לחלק בין גיד הנשה לחלב כלל בשום חילוק וכיון דרבי סתם במתני' דג"ה אין ניתר בשחיט' אמו ה"ה חלב אין ניתר בשחיט' אמו דמ"ש ובע"כ צריכין אנו לומר הא דאמר ר"א אמר ר"א והלך לשיטתיה ר"י הוא דהלך לשיטתיה ולא ר"מ דלאו הא בהא תליא דמה"ת שיהא חלב וגיד מותר דיו לוולד שיהא כאמו כקושית הרא"ש וא"נ הוה סובר דניתר בשחיטת מו אפ"ה אין חלב וגיד שרי דמה"ת לומר גזירת הכתוב הוא והשתא בין ר"י ור"ל כ"ע סבירא להו כר"י דבן ט' חי ניתר בשחיטת אמו אלא דפליגי אי חלב חדשים גרמי או אוירא דלידה בעינן ולריש לקיש לר' יהודא דסבר חלבו מותר דבמעי אמו הוא בשר ולאו חלב איקרי וניתר בלא גזירת הכתוב הוא ולר' יוחנן צריך לומר דלר' יהודא דחלב דניתר מגזירת הכתוב הוא ולית הלכתא כוותיה דהא רבינו הקדוש סתם במתני' דג"ה נוהג בשליל ה"ה חלב כיון דחלב חדשים גרמי כמו בגיד א"כ אין לחלק וכדכתיבנא. ועיין מה שאכתוב לקמן בשיטת הרי"ף ז"ל יע"ש ובי"ד אבאר עוד באורך מזה:

והשתא אתי שפיר דלריש לקיש דאמר אויר דלידה בעינן וא"כ לר' יהודא דאמר חלבו מותר לאו מגזירת הכתוב הוא אלא דבמעי אמו בשר הוא ומיהו בגידו סובר ריש לקיש דחדשים לחוד גרמי דיש לחלק בין חלב לגיד דבחלב כתיב שור ולא מיקרי שור עד שיצא לאויר העולם דכתיב שור או כשב או עז כי יולד אבל גיד דלא כתיב ביה שור ואפ"ה סובר ר' יהודא דג"כ מותר וע"כ מגזרת הכתוב וא"כ רבי דסתם במתני' דג"ה נוהג בשליל ולא נקיט חלב ג"כ אלא דבחלב מותר בוודאי כיון דסתם בהמקשה דניתר בשחיטת אמו ובגיד סתם כר"מ דמה"ת לישתרי דיו לוולד שיהא כאמו דבגיד כיון דלא כתיב שור חדשים גרמו כמו שחילקו התוס' כמה פעמים וכמ"ש הראב"ן והביאו הת"ח ז"ל כאן בשמעתין וא"כ א"ש דר' יוחנן הקשה לריש לקיש מת"כ מה חלב כו' דרישא ודאי דכר' יהודא אתיא דקתני דניתר בשחיטת אמו ולא יהא בעונש ואזהרה החלב משום גזירת הכתוב אבל יהא בעמוד והקרב כמ"ש הרשב"א ז"ל דנהי דניתר מגזרת הכתוב מ"מ חלב מיקרי אלא לדידך דאמרת דבמעי אמו לאו חלב מיקרי ור' יהודא דמתיר לאו משום גזירת הכתוב הוא ולא מיקרי חלב כלל למה לי קרא למעוטי דאינו בעמוד והקרב. אבל אכתי יקשה הא איצטריך ליצא אח"כ חי והפריס ע"ג קרקע דהא ודאי להר"מ ז"ל דפסק דפודין בבן פקועה דהוה שה מעליא דרהיט ואזיל א"כ חלב מיקרי ויש לומר דסברת ר' יוחנן הוא דלריש לקיש דאמר במעי אמו לאו חלב הוא וניתר בשחיטת אמו תו לא מסתבר שנקרא חלב אח"כ ושפיר לא איצטריך למעוטי דאין בעמוד והקרב ועוד כיון דמדינא שרי החלב לאכול וודאי אינו בעמוד והקרב משא"כ לר' יוחנן דמדינא אסור החלב אלא דגזירת הכתוב ה"א מה דגלי גלי אבל יהא בעמוד והקרב ומשום כך איצטריך קרא למעוטי כן נ"ל ליישב שיט' הר"מ ז"ל בזה:

ובזה אתי שפיר דלא הקשו לימא ר' יוחנן הלכה כר"מ ור"ל כר"י דכ"ע סברי כר' יהודא וכדכתיבנא אלא דלר' יוחנן ר"מ דמתיר מגזירת הכתוב הוא ולריש לקיש בגיד צריך לומר גזירת הכתוב ולא בחלב ומש"ה סתם לן רבי במתני' בגיד דאסור דלא סבירא ליה גזירת הכתוב ודיו לוולד שיהא כאמו אבל בחלב לא סתם כן דאוירא בעינן דשור כתיב וכיון דניתר בשחיטתו תו אף החלב מותר והר"מ ז"ל דפסק דחלב אסור דאיהו פסק כר' יוחנן דחדשים גרמי ומש"ה אין לחלק בין ג"ה לחלב וכיון דסתם רבינו הקדוש במתניתין דג"ה אסור בשליל ה"ה חלב דאין לחלק כלל וכמ"ש ולא שייך פלוגתא דר' יוחנן ור"ל לפלוגת' דר"מ ור"י ולא קשיא קושית הרא"ש לומר מר הלכה כר' יהודא וכדכתיבנא:

ודע שאף שכתבנו להר"מ ז"ל לר' יוחנן לא בעינן לא אויר לידה ואף לא אויר העולם אפ"ה כתב תלש חלב והוציאו דאי הניחו בתוך הבהמה ניתר בשחיטת אמו כמ"ש הכ"מ להדיא שם ובי"ד סי' ס"ה בב"י יע"ש דשאני תלש והניחו בבהמה דהוה בכלל כל בבהמה תאכלו יע"ש ויש ליתן טעם לחלק בין תלשו והניחו שם ובין שחט להאם דאינו ניתר חלבו של שליל בשלמא תלש והניחו בפנים ניתר מכל בבהמה דמשמע כל מה שנמצא בבהמה מותר אבל לא תלשו לא ניתר הולד אלא משום דכתיב בבהמה תאכלו א"כ לא ניתר הולד אלא משום דהוה כאלו נשחט הוולד דד' סימנים אכשיר ביה רחמנא א"כ בודאי לא הותר אלא מה שדרך להיות ניתר בשחיטה הבשר לא החלב ומכל בבהמה לית לרבויי דהולד בהמה בפני עצמה הוא ולא מרבינן מכל אלא מן בהמה בבהמה עיין בפרק המקשה שם משא"כ כשתלש חלב והניחו שם דניתר מדרשא דכל שפיר זהו מה שרצינו לבאר בשיטת הר"מ ז"ל:

אבל זאת יש להקשות לפי שיטה זו דר"י אדר' יוחנן דאמר לקמן בס"פ דחלב לא חייל עד שיצא לאויר העולם ולפי מה שביארנו לשיטת הר"מ ז"ל אף אויר העולם לא בעינן ואין לומר כיון דבמעי אמו יש היתר לאיסורו בשחיטה לא איקבע איסורא ושפיר הוה איסור ב"א וכמ"ש הרשב"א בריש פירקין כאן דז"א דהא הר"מ ז"ל סובר אף דניתר בשחיטת אמו חלב אין לו היתר כלל אף במעי אמו אמנם יש לומר דר' יוחנן סובר דאין הלכה כסתם משנה בכאן דסתם רבי דנוהג בשליל אלא הלכה כר' יהודא דר"מ ור"י הל' כר"י דאמר חלבו וגיד מותר ואף דר' יוחנן אמר בכ"מ הלכה כסתם משנה נאמר כמ"ש הרשב"א ז"ל כאן במימרא דשמואל על מה שאמר ר' יוחנן חלבו כחלב בהמה דאמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן ויש מהן שאמר אין הלכה כסתם משנה יע"ש והכי נמי נימא לשיטת הר"מ ז"ל דההי' דס"פ דאמר דחלב לא חייל עד שיצא לאויר העולם היינו דאית ליה היתר בשחיטה לא איקבע איסורא ושפיר הוה איסור ב"א כמ"ש הרשב"א בריש פירקין ופסק ר' יוחנן כר' יהודה בהמקשה דאמר אמר ר' יוחנן יישר דד' סימנין אכשר בי' רחמנא יע"ש משא"כ הר"מ ז"ל דפסק כסתם משנה דגידו נוהג בשליל בבן ט' חי ה"ה חלב ועיין ס"פ ונאריך שם:

שיטה הד' הוא שיטת הרי"ף ז"ל וכפי מה שמפרש הרשב"א בחדושיו אליבי' דגידו של שליל אסור וחלבו בן ט' ניתר בשחיטת אמו והביאו ראי' מדכתב הרי"ף בפ' בהמה המקשה דדמו וחלבו מותר ולא הביא, הא דגידו מותר ש"מ דגיד אסור ועוד דהביא מתני' דג"ה בסתם ולא פי' הלכתא כמי ש"מ דהלכה כת"ק עכ"ל והנה לפי שיטה זו סובר הרי"ף ז"ל דאף דהלכה כר' יוחנן דחדשים גרמי מ"מ אויר דאויר דלידה לא בעינן מ"מ לא מיקרי חלב שור עד שיוציאו לאויר העולם וניתר בשחיטת אמו אבל גידו נוהג אף במעי אמו וגזירת הכתוב לית ליה דנימא דניתר מכל בבהמה תאכלו והיינו דסתם רבי במתני' דגידו אסור ולא חלב דהא דתנן וחלבו מותר ד"ה הוא ולא סיומא דפלוגתא דר"מ ור"י הוא אלא כשמואל כו' ומש"ה חלב שרי דבמעי אמו בשר הוא ומישתרי בשחיטת אמו לא מגזירת הכתוב או יאמר דרי"ף סובר דר' יוחנן סובר הא דסתם רבי במתני' ונוהג בשליל ה"ה חלבו דמאי שנא דחדשים לחוד גרמי ולית ליה דמתרבי מן כל בבהמה כו' וריש לקיש דאפי' אויר דלידה בעינן ורבי לא סתם אלא בג"ה לא בחלב ולר' יוחנן הא דתנן וחלבו מותר בחלב שליל וע"כ דת"ק נמי פליג אחלב דאל"כ מאן דכר שמיה חלב כמו דמקשה לקמן אהא דחכמים אומרים נאמנין עליו ועל החלב יע"ש ועיין בתי"ט במשנה דריש פירקין יע"ש ופסק הרי"ף ז"ל כריש לקיש דבחלב חדשים ואויר' בעינן דכתיב חלב שור ולא מיקרי שור עד שיולד כדכתיב שור או כשב או עז כי יולד ודרשו שור בן יומו קרוי שור ולא קודם לכן משא"כ ג"ה וודאי חדשים גרמי ומש"ה סתם רבי בגיד כת"ק ולא בחלב דהא דתניא וחלבו מותר חלבו של גיד לא של חלב לא סתם רבי בחלב כר"מ אלא כר' יהודא דמותר דבהא לא הוה גזירת הכתוב ואף דר' יוחנן ור"ל הלכה כר' יוחנן בר מתלת מ"מ כיון דשמואל אמר וחלבו מותר לד"ה ואמתני' קאי כפירש"י מש"ה פסק כן ודווקא היכא דלא פליגי שאר אמוראים כ"א הם לחודי' הוא דהלכה כר' יוחנן משא"כ כאן דשמואל פסק כריש לקיש מש"ה פסק הרי"ף כן וכדכתיבנא גם מדאמר, ר"א אר"א מחלוקת בבן ט' חי והלך ר"מ לשיטתיה ור"י לשיטתי' ואמאי דלמא ר"מ כרבי סובר ואף אי הוה ניתר בשחיטת אמו לא ניתר החלב דלית ליה גזירת הכתוב דיו לוולד שיהא כאמו כקושית הרא"ש בהמקשה אלא ע"כ דבחלב סובר כריש לקיש דאויר דליד' בעינן וא"כ ע"כ ר"מ לשיטתי' דלא בעי שחיטה בן ח' אבל בן ט' בעי שחיטה דאי הוה ניתר בשחיטת אמו וודאי אף החלב מותר מקרא דכל כו' בלא גזירת הכתוב דבמעי אמו בשר הוא ור"א אר"א דהלך ר"מ לשיטתי' אחלב ולא אגיד ומש"ה פסק הרי"ף ז"ל כן דגידו אינו ניתר בשחיטת אמו וחלב ניתר בבן ט' חי בשחיטת אמו ועיין בחדושי הרשב"א ז"ל שכתב ג"כ דר"א אר"א לא קאי במה שאמר דהלך לשיטתי' אחלב ולא אגיד ולקמן אבאר בעזה"י ולפי שיטה זו א"ש הא דאמר ר' יוחנן ס"פ דאיסור חלב לא חייל עד שיצא לאויר העולם וא"ש נמי הא דאמר בפ' בהמה המקשה וכן אמר ר' יוחנן יישר דד' סימנין אכשר ביה רחמנא. ולשיטת רבינו אפרים צריך לומר הא דאמר ר"י יישר היינו אליבא דר' יהודא דאית ליה דניתר בשחיטת אמו ה"ה בשחיטת עצמו דד סימנין אכשר בי' רחמנא אבל הוא סובר דבן ט' אינו ניתר בשחיטת אמו וכר' מאיר לשיטת רבינו אפרים:

וההיא דתורת כהנים דמקשה ר"י לר"ל לל"ק ולל"ב איפכא א"ש נמי בשלמא לדידי חלב מיקרי וניתר מגזירת הכתוב אלא לדידך דסברת אוירא דלידה בעינן מא"ל כו' וכן להיפך ומיהו אם נאמר דלר' יוחנן אויר העולם מיהת בעינן וכמ"ש לעיל לא יתכן זאת וצריך לומר לדידי כשיצא לאויר העולם חלב מיקרי אלא לדידך דאמרת אויר דלידה בעינן הוה כבישרא בדיקולא ולית ליה כיון דרהיט ואזיל כו' וכבר הארכנו בזה יע"ש:

ומעתה אכתוב מה שנוגע קצת לדינא הנה בי"ד סי' כ"ד ס"ב פסק דחלבו וגידו של בן ט' חי ניתר בשחיטת אמו וכדעת הרא"ש ורשב"א ורבותינו הצרפתים ואעפ"י שהביא דעת הי"א הר"מ ז"ל דחלבו וגידו אסור הלא ידוע דרכו לפסוק כדעה ראשונה אם לא שכתב י"א וי"א או בדאורייתא לחומרא ובדרבנן ספק להקל אבל כאן שכתב דעה ראשונה בסתם הלכה כן ורמ"א לא הגיה כאן כלום ולקמן סי' ס"ה כתב דנהגו להחמיר כסבר' אחרונה דגידו אסור ועיין פר"ח דבחלב כתיב שור ובגיד לא כתיב יע"ש. ואף דפסקינן כר' יוחנן דחדשים גרמי מ"מ אויר העולם בעינן ובמעי אמו לא מיקרי חלב כלל ומש"ה ניתר בשחיטת אמו משא"כ בגיד דחדשים לחוד גרמי ולית לן גזירת הכתוב וזה כשיטת הרי"ף ז"ל וכמ"ש הרשב"א משמו והיינו דרבי סתם במתני' בגיד ולא בחלב וכדכתיבנא. והנה בש"ע בסי' ס"ה כתב דגיד נוהג בשליל אם שלמו לו חדשיו אבל בן ח' חי או בן ט' מת מותר אף דלא כתיב ביה שור מ"מ חדשים בעינן דאל"ה אין שם גיד עליו אלא בשר וניתר בשחיטת אמו ואף דלפי מה דס"ד בריש פרקין דאיסור גיד משעה שנוצרה הא דחי לה וכיון שכן אין חייל עד שיהא בן ט' חדשים. ומנא אמינא לה מדאמר ר"א אר"א מחלוקת בבן ט' חי והלך ר"מ לשיטתיה ור"י לשיטתי' משמע בבן ח' חי כ"ע מודי' דניתר בשחיטת אמו ואמאי נימא דאיסור גיד משעה שיתקשרו אבריו בגידין א"כ אימא דר"מ כרבי סבירא ליה דאף דניתר בשחיטת אמו אפ"ה סתם לן דנוהג בשליל דלית ליה גזירת הכתוב אלא ש"מ דגיד נמי חדשים בעינן דאי אינו בן ט' לא מיקרי אלא בשר ולא גיד וניתר בן ח' חי בשחיטת אמו לר"מ והא דאמר והלך ר"מ לשיטתיה אחלב קאי אבל בגיד א"נ סובר דבן ט' ניתר בשחיטת אמו אפ"ה גיד אסור כרבי במתני' ומיהו וודאי גיד ושליל חד דינא אית להו ומש"ה כתב בש"ע אם שלמו חדשיו אסור אבל בן ח' ניתר הגיד כמו השליל עצמה וכמה שכתבנו בסמוך וכיון שנתבאר ונתברר באורך וברוחב שיטת כ"א וא' מד' שיטות בעזה"י מעתה אתחיל מיד בפי' מימרא דשמואל דאמר וחלבו מותר ד"ה:

אמר שמואל וחלבו מותר לד"ה ופירש"י דחלבו דתנן במתני' ד"ה הוא ובמתני' לא פי' כ שפירש וחלבו של שליל כו' א"כ ודאי דסיומא דפלוגת' הוא ר"מ ר"י והרע"ב בפי' המשניות כתב וחלבו של שליל ויש מי שפירש חלבו שומן של ק והתי"ט הקשה עליו למה ליה לדחוקי לומר חלבו של שליל ולאו כ"ע הוא ועוד חלב מאן דכר שמי' עכ"ל והנה אפשר לומר דרע"ב ראה דר"מ ז"ל פוסק דחלב נמי אסור והוה קשי' ליה נהי דסתם רבי במתני' בג"ה דנוהג דלא כתיב שור משא"כ חלב נהי דאויר דלידה לא בעינן מ"מ אויר העולם בעינן דכתיב ביה שור וכדפסקינן באמת להלכה כמו שסתם רמ"א בסי' ס"ד דלא הגי' על הב"י כלום ובסי' ס"ה כתב דנהגו להחמיר והיינו כמ"ש אלא ש"מ דר"מ סובר דהא דתניא וחלבו מותר סיומא דפלוגתא דר"מ ור"י הוא וא"כ א חלב מאן דכר שמי' כמו שמקשה בהא דחכמים אומרים אין נאמנין עליו ועל החלב וצריך לשנויי ג"כ וחלבו אסור ונוהג בשליל ור' יהודא אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר וסתם התנא בגיד וחלב דנוהגים או משום דלא בעינן אויר העולם כלל אף דבעינן אויר העולם מ"מ כשיוצא אחר כך לאויר העולם אח"כ מיקרי חלב ואסור ואל תתמה ע"ז דאיך יאסור אח"כ דהא מצינו כה"ג לר' מאיר לשיטת רבותינו הצרפתים שהביא הרשב"א בהמקשה ע"ד ע"א דלר"מ נמי אוירא גורם ולא חדשים ומש"ה בן ט' מת מותר אף שמת לאחר שחיטה כיון שלא יצא לאויר העולם חי ושמע מינה לר"מ דאסור היינו לאחר שיצא לאויר העולם וה"ה חלב דנימא הכי:

או יאמר על דרך שכתב הב"ח בסי' ס"ד הביאו הש"ך שם ס"ק למ"ד שכתב שם בשם ראיה דלהר"מ חלבו אסור מדרבנן ותמה עליו הש"ך דבפג"ה איתא להדיא דמן התורה אסור אלא דהר"מ קאי אחלבו דגיד עד כאן לשונו:

הנה מה שכתב הש"ך דבגמרא מוכח דלר"מ מן התורה אסור הוא מר"א אר"א דאמר הלכו לשיטתן ודאי לר"מ מן התורה לא מהני שחיטת אמו ובהמה מעליא הוא. ואני תמה עד מאוד מאין הרגלים לומר דלר"מ לא אסור אלא מדרבנן כיון דאין שא בשחיטת אמו פשיטא דבהמה מעליא הוה ואי משום דאינו קרב לא קרינן בי' כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו לה' כבר כתבתי דליתא דהא חלב בעלי מומין חייב כרת דכמותו ראוי להקריב וה"נ כן ואף דהוה ס"ד הכי כבר דחי לה ומכל מקום נראה לומר דסתם רבי במתני' דגיד נוהג בשליל היינו כמ"ש הב"ח ז"ל מדרבנן דרבי דסתם בהמקשה דניתר כר' יהודא דניתר בשחיטת אמו א"כ ודאי מן התורה מותר לפי סברת הפוסקים דסברי הכי וכדי שלא תקשה סתמא אסתמא מצינו לומר דמדרבנן אסור ואף דבשרו מותר ולא גזרינן מ"מ חלב דאיסור כרת גזרינן אטו חלב דעלמא ואף בלא הפריס עג"ק אסור ומש"ה סתם ר' דחלב אסור כאן ומיהו הא אין לומר דמתני' מיירי בהפריס עג"ק דא"כ מ"ט דר' יהודא דאמר אינו נוהג בשליל כו' דהא איהו סבר דהפריס ע"ג קרקע טעון שחיטה מדרבנן כדמסיק בפ' בהמה המקשה ע"ד א' יע"ש וא"כ רבי בלא הפריס ע"ג קרקע איירי ואסור מדרבנן במתני' גיד וה"ה חלבו דאסור מדרבנן דחמיר איסורו שכן כרת ובגיד דליכא כרת חמיר איסורי' שכן נוהג קודם מ"ת לבני יעקב כשיטת הר"מ ז"ל בהל' מלכים פ"ט דאף לחכמים נצטוה יעקב על ג"ה יע"ש או דאפ"ה גזרינן בגידו אטו שאר בהמה אף דלא גזרינן בבשרו אפ"ה בגיד אסור דגזרינן וא"כ ע"כ הא דתנן וחלבו מותר סיומא דפלוגתא הוא ור"י הוא דאי ר"מ הוא ומודה ביה וחלבו של גיד קאמר הא מ"מ איכא איסורא מדרבנן דישראל קדושים נהגו בו איסור ואין לומר דמן התורה מותר הא גיד של שליל נמי מותר מ"ה לרבי דפסק בהמקשה כר' יהודא דניתר בשחיטת אמו ואפ"ה סתם דנוהג בשליל מדרבנן אלא סיומא דר' יהוד' היא וא"כ ניחא לי' להרע"ב לפרש חלבו של שליל גופא ופליגי ר"י ור"מ דהיינו ת"ק דמתניתין והא דאמר שמואל וחלבו מותר לד"ה לא קאי אמתני' כלל כ"א אלא אדברי ר"מ ור"י קאי דפליגי בחלב וגיד לשיטתייהו ולר"מ גיד אסור מן התורה וקאמר דחלבו של גיד לד"ה מותר מן התורה. הן אמת שהר"מ בפי' המשניות פי' דחלבו דמתני' שומן הגיד וכבר מצינו כמה פעמים שחזר בחיבורו ממה שכתב בפי' המשניות ומיהו לפי תירוץ השני שכתבתי לא חזר בו כמ"ש:

ע"ש והא מפלג פליגי ביה דתניא כו' ואמר ר"א אר"א מחלוקת בבן ט' חי והלך ר"מ לשיטתי' ור"י לשיטתיה. כולם הקשו דלמה ליה להביא הא דאמר רבי אליעזר אר"א וגם התוספות בד"ה ואמר ר"א הוקשה להם זה והיה נראה לומר דבלא ר"א אר"א הייתי אומר דרבינו הקדוש שסתם במתני' לענין גיד ולא לענין חלב לומר וחלבו וגידו נוהג בשליל כמו בברייתא אלא דמתני' מיירי בן ח' חי או בן ט' מת דבהא סתם בגיד דאסור דחל משע' שנתקשרו אבריו בגידין כמשמעות הגמרא דר"פ דמתחלה היה סבור משמע שנוצרה הבהמה ופריך ליה מר' יוחנן דאמר לנפל שלא נקשרו הא משנקשרו אסור דלא כתיב ביה שור כמו בחלב דמש"ה בחלב בעינן חדשים דווקא אף לר' יוחנן בפ' המקשה לא"ד והכי הלכתא כמו שפסק הר"מ ז"ל בהל' מ"א פ"ז ועיין במ"מ שם דכתיב שור כו' משא"כ בגידו ולית לי' לרבי דמשתרי מגזירת הכתוב כל בבהמה דיו לוולד שיהא כאמו משא"כ חלב בן ח' וודאי ניתר בשחיטת אמו דבשר בעלמא הוא כ"ז שלא כלו לו חדשיו אף לר' יוחנן בעינן חדשים מש"ה לא סתם רבי בחלבו של בן ח' דאסור ומש"ה מייתי הא דאר"א אר"א מחלוקת בבן ט' חי אבל בן ח' ניתר בשחיטת אמו משמע נמי אגיד קאי נמי דניתר בשחיטת אמו דבעינן נמי חדשים בגיד או דאית למימר דאיתרבי מכל בבהמה תאכלו ומדאמר נמי דהלכו לשיטתן משמ' דר"מ נמי לשיטתיה אזיל דוודאי ר"א אר"א אית ליה דאי ניתר הוולד בשחיטת אמו ה"ה חלבו וגידו ורבי דסתם במתני' דנוהג בשליל הדר ביה מסתמא דפ' המקשה כשיטת רבינו אפרים ז"ל וא"כ פריך שפיר לשמואל דאי בבן ח' או ט' מת כ"ע מודים דאף גיד אינו נוהג בו ואי בבן ט' חי כ"ע מודים דאסור אפילו חלבו וכמ"ש לעיל בסמוך בזה:

הן אמת שמצינו לומר דוודאי רבינו הקדוש שסתם בפ' המקשה כר"י דבן ח' ניתר בשחיטת אמו וכאן בפירקין סתם דנוהג בשליל ל"ק סתמי אהדדי דרבי אית ליה דיו לוולד שיהא כאמו כקושי' הרא"ש בפ' בהמה המקשה והא דאמר ר"א אמר ר"א מחלוקת בבן ט' חי והלך ר"מ לשיטתי' דוקא לשיטתי' דמדקא כייל גיד וחלב בהדדי ואמר נוהג בשליל וחלבו אסור וחלב וודאי דווקא בן ט' אסור ולא בן ח' דאין שם חלב עליו כלל וכל"ב סובר ר"א והכין הלכתא כמו שפסק הר"מ ז"ל בהל' מ"א פ"ז יע"ש וודאי דניתר בלא גזירת הכתוב מן כל בבהמה תאכלו דבשר הוא ודווקא בן ט' הוא דחלבו וגידו אסור וחד דינא אית להו אבל בן ח' וודאי חלב שרי וגיד אסור דלא כתב ביה שור אלא וודאי בין ר"מ ור"י כ"ע סבירא להו אי הוולד ניתר בשחיטת אמו ה"ה חלב וגידו דמן כל בבהמה תאכלו משמע כל מה שבבהמה אף החלב והגיד אלא דבבן ט' הלכו לשיטתם דלר"מ אין ניתר בשחיטת אמו ולר"י דניתר ה"ה חלב וגיד דשרי ומש"ה אמר דהלך ר"מ לשיטתי' דווקא משא"כ רבי במת' מש"ה לא נקיט ונוהג בשליל חלבו אסור דלאו כי הדדי נינהו דבגיד אף בן ח' חי נמי גיד אסור דלית ליה גזירת הכתוב כל כו' כן סובר רבי אבל חלב בן ח' חי וודאי דניתר בשחיטת אמו דבשר הוא וניתר כשאר הוולד בשחיטת אמו ולא היה גזירת הכתוב ובן ט' הוא דאסור ומש"ה לא נקיט רבי במתני' חלב כמו בבריית' וכל זה נוכל לומר הא לשיטת הרי"ף ז"ל דמש"ה פסק דגיד אסור חלב מותר אלא דקשה א"כ אמאי פסק בש"ע סי' ס"ה ס"ז דנהגו להחמיר כסברא אחרונה והיינו דווקא בשלמו לו חדשיו דעלה קאי ואמאי אפילו בן ח' לאחר שנתקשרו אבריו בגידין אסור כמ"ש ואי דאמר ר"א אר"א מחלוקת ק ט' משמע אבל בן ח' לכ"ע שרי היינו לר"י ולר"מ מדכייל בהדדי אבל לרבי דסתם במתני' דנוהג בשליל אג"ה ולא אחלב משמע דאף בן ח' אסור ובי"ד אבאר באורך:

עוד ראיתי להזכיר בכאן מ"ש רמ"א בסי' ס"ד ס"ב בהג"ה הושיט ידו כו' וחלב נפל אסור אם הפילה הבהמה וכתב הט"ז דאיסור חלב אין בו יע"ש והש"ך בס"ק ה' כתב וז"ל כך משמע מדברי המ"מ דאף דאין בו כרת מ"מ איסור חלב יש בו ע"ז הנה תירץ בזה קושית הט"ז ור"ל דהמ"מ כתב דהוה תרי לישני בגמרא בפרק בהמה המקשה וא"א להעניש כרת אלא בראיה ברורה עכ"ל ור"ל כיון דהוה ספק לא כתב הר"מ דחייב כרת וגם מלקות ליכא לחייבי' מספיק' אבל איסור וודאי יש מספק דשמא הלכה כל"ק דאויר לחוד מהני ומפני זה כתב בהגהת רמ"א דאם הטילה נפל אסור משום חלב ועי' פר"ח סי' ס"ד יע"ש והנה מהא דאר"א אר"מ מחלוקת בן ט' אבל בן ח' גם ר"מ מודה מדכייל בהדדי גיד וחלב משמע דחד דינא אית להו וכדכתיבנא ובחלב וודאי בן ח' מותר דלא מיקרי חלב שור דחדשים בעינן ואם איתא דהלכה כלישנא קמא דחדשי' לאו דווקא אלא אוירא לחוד מהני אימא דפליגו אף בחלב בן ח' ואף דבמעי אמו וודאי בשר הוא ואין שם חלב עליו כלל ואוירא מיהת בעינן מ"מ הא מצינו ג"כ לר"מ דבן ט' חי אינו ניתר בשחיטת האם ולשי' רבותינו הצרפתי' שהביא הרשב"א ז"ל בפ' בהמה המקשה דבמעי אמו אף שחי לאחר שחיטה מותר לר"מ ולא אסור אלא כשיצא אח"כ חי לאויר העולם ואף שלא הפריס ע"ג קרקע כמבואר שם דאם מת לאחר שחיטה מותר ובלבד שלא יצא לאויר העולם וה"נ דכותיה אלא ש"מ דלית הלכתא כלישנא קמא אלא כל"ב דחדשים בעינן וא"כ בן ח' בודאי לכ"ע ניתר בשחיטת אמו וליכא ספק כלל ומותר משום חלב כן הוא סברת ט"ז ז"ל ולכך תמה על הגה"ת רמ"א שכתב שאסור משום חלב דלא כמ"מ שכתב דספק הוא והמעיין בלשון הר"מ ז"ל יראה דאין בו אלא איסור נבילה ולא איסור (חלב) שכ"כ בפ"ז מהל' מ"א ה"א שכ' אבל שאר בהמה וחיה חלבן כבשרן וכן נפל של שלשה מיני בהמה חלבן כבשרן ולוקה משום נבילה מדכתב וכן משמע דשוה לחיה וכן מדכתב חלבו כבשרו דאין בו שום איסור חלב דאלו היה בו ספק איסור חלב לא היה כותב חלבו כבשרו אלא ודאי משמע מדבריו דאף ספק ליכא דהלכה כל"ב דכל היכא דלא כלו חדשיו לאו כלום הוא ובחדושינו לי"ד אבאר ועי' ב"י בסי' ס"ד שכתב איכא תרי לישני והכי קיי"ל ר"ל כל"ב יע"ש:

ובתוס' ד"ה ואמר ר"א אר"א כו' דהלכו לשיטתם משמע דאכולהו קאי ועוד אי אגיד לחודיה קאי הול"ל מילתיה אמתני' עכ"ל כתבו זאת לפי שיטתם לקמן דבחלב דגיד מותר לר' יהודא לגמרי וגוממו אגיד עצמו קאי יע"ש ד"ה גוממו כו' וא"כ אי חלבו דקתני בברייתא קאי אחלבו דגיד לא הוה ר"י לשיטתיה דנהי דר"מ לשיטתיה אבל לר"י אף שמנו דגיד דעלמא מותר אבל לשיטת רש"י לקמן ד"ה גוממו שפי' דלר"י חלב דגיד עצמו אסור מדרבנן א"כ אכתי תקשה אימא דחלבו דקתני בברייתא אחלב דגיד קאי ור"מ לשיטתי' ור"י לשיטתיה דגיד מותר ה"ה וכ"ש שומן ותי' התוספות דאי אגיד לחודי' קאי הול"ל מלתא אמתני' לא יתכן לפירש"י דהא קאי אכולהו מילתא בין אגיד ובין אחלב ולכך אמר מלתא אברייתא:

הן אמת דמצינו לומר שמ"ש התוספות דאי אגיד הול"ל מילתא אמתני' תקשה דא"נ אמר אכולהו אכתי הוה למימר מילתא אמתני' אגיד והוה ידעינן נמי דה"ה אחלב דהלכו לשיטתן ולשיטת התוס' ניחא דאשמעינן טובא במ"ש דבריו על ברייתא דאי הוה אמר אמתני' ה"א דברייתא דקתני חלבו היינו דגיד אבל של שליל ר"מ מודה דאינו בעמוד והקרב דמה חלב ושתי הכליות באשם מוצא מכלל דשליל ה"ה דשרי באכילה כמ"ש התוס' ד"ה אילימא לכך אמר אברייתא דבחלב נמי דהלכו לשיטתן והיינו ע"כ חלב שליל ולפרש"י נמי אפשר לומר דאמר דבריו אברייתא דה"א דבחלב שליל פליגי אבל ר"י לאו לשיטתיה דא"נ הוה ס"ל דאין ניתר בשחיטת אמו אפ"ה חלבו מותר דאינו בעמוד והקרב ור"מ לית ליה הך סברא ולכך אמר דר"י נמי לשיטתי' אבל מהאי טעמא דאינו בעמוד והקרב, היה ראוי לחייב דכמותו קרב כו' כמו חלב בעלי מומין מה שאין כן אי איירי בחלב של גיד אכתי אמאי לא אמר אמתני' ר"א דבריו דה"ה לחלב של גיד דודאי הכי הוא למאן דאוסר בגיד ה"ה חלב שלו ולמאן דמתיר גידו כ"ש שמנו אלא ודאי בחלב של שליל פליגי ומיהו אפשר לומר מש"ה אמר אברייתא דל"ת שומן של גיד משום לתא דחלב גזרו בי' קמ"ל דלא אלא משום לתא דגיד גזרו ביה שלא יהא נראה כאוכל גיד עצמו כמ"ש רש"י ד"ה גוממו וכמ"ש בס' בית ישראל סי' ס"ה בשם ס' יראים דלא משום לתא דחלב ועי' באחרונים ומרדכי פ' ג"ה ובי"ד אכתוב מזה:

גמרא אלא חלבו דגיד והא מפלג פליגי ביה מודה שמואל דמדרבנן אסור כו' וישראל קדושים נהגו בו איסור עכ"ל לפירש"י ד"ה גוממו עם השופי דשומן של גיד עצמו כ"ע מודים דאסור מדרבנן הא דאמר והא מפלג פליגי ר"ל דפליגי ע"כ לא פליגי אלא חלב של קנוקנות וקנוקנות גופייהו דלר"מ אסור מדרבנן ולר"י שרי אבל חלב הגיד הגבוה עצמו כ"ע מודים דאסור מדרבנן והלשון דחוק כמ"ש התוס' ד"ה גוממו כו' ואפשר לומר דל"ת דחלבו דאמר מותר היינו של קנוקנות מותר לכ"ע ולכך אמר והא מפלג פליגי נמי בחלב של קנוקנות וכי משני מודה שמואל מדרבנן אסור ה"ה דקאי וחלבו מותר לד"ה ע"כ אחלב הגבוה של גיד עצמו דאי אחלב של קנוקנות הא קנוקנות גופייהו מ"ה שרי מדרבנן אסורין כמו שיתבאר לקמן דף צ"ו ע"א בעובדא דבר פיולי דשיירי לדר"מ מדרבנן כמ"ש רש"י שם דלר"מ מדרבנן הוא דבעי חטיטה יע"ש אלא ע"כ אחלב הגבוה של גיד עצמו:

כתב הריטב"א בחדושיו קשיא לי איך אמר וחלבו מותר הא אסור מדרבנן וי"ל משום דאיסורו מתחלה לא הי' מדרבנן אלא משום שישראל קדושי' נהגו בו איסור מש"ה תנן מותר אבל במרדכי משמע דמנהג קדושים הוה איסור דרבנן יע"ש בריש ג"ה ועי' בחדושי רשב"א שכתב ד"ה פסקה וז"ל נמצא בגיד שלשה דינין חלוקין הגיד מן התורה וחטיטה מדרבנן ושומנו מהנהגת קדושים ועי' ב"י סי' ס"ה ובבית ישראל יע"ש ובש"ע סי' ס"ה כתב ג"כ ג' דינין הגיד מ"ה וחטיטה דרבנן ושומן מנהג קדושים:

ובתוספות ד"ה גוממו כו' אבל הלשון קשה עיין בחדושינו לקמן בר פיולי ושם נאריך:

גמ' ג"ה מחטט אחריו ושמנו מותר עיין בחדושי רשב"א אף דחטיטה דגיד לא הוה אלא מדרבנן מ"מ שמנו דידי' לא הוה מדרבנן אלא מנהג קדושים יע"ש היטב והוא כמ"ש הריטב"א ז"ל דבדרבנן לא שייך למתני מותר אבל במנהג שייך למיתני שפיר לשון מותר ועי' לעיל בסמוך:

ובתוס' ד"ה עולא אמר כו' אבל גיד לכ"ע עץ הוא מכ"ל הנה פלוגתא רב ועולא יש לפרש בג' אופנים הא דפליגי פלוגתא דתנאי לקמן דף צ"ט ב' אי יש בגידין בנ"ט או לאו ולכ"ע גיד עצמו אין בו טעם וקנוקנות יש בו טעם דבחוש איך יכול לפלוג אי יש בו טעם או לאו אלא דפליגי למ"ד יש בהן טעם לקנוקנות אסרה תורה ולא הגיד ומ"ד אין בהם טעם ואפ"ה אסרה תורה ולא קנוקנות כו' אלא דלפ"ז יקשה לימא מר הלכה כמ"ד יש בנ"ט ומר לימא הל' כמ"ד אין בנ"ט ואיך שייך שיפלגו אמוראים במחלוקת תנאים או יאמר דכ"ע הגיד עצמו אין בו טעם ותנאי דלקמן בקנוקנות פליגי אי יש בהן טעם ורב סבר כמ"ד יש טעם בקנוקנות ומסתברא דבגיד עצמו אין בו איסור כיון דמצינו לומר דהא דאסרה תורה קנוקנות דיש בהן טעם לא הגיד עצמו ועולא סבר אין בהן טעם אף בקנוקנות א"כ אפשר הא דאסרה תורה דוקא גיד עצמו ולא קנוקנות או דאין לחלק בין גיד ובין קנוקנות אסורין תרוייהו דקנוקנות נמי הוה בכלל ואביי הוא דאמר כוותיה דעול' מסתבר' דגיד אמר רחמנא ולא קנוקנות ור"ל דאיהו סבירא ליה כעולא אבל לא מטעמיה דעולא אפשר דסובר דגם קנוקנות אסורין אלא דאין לחלק דבין גיד ובין קנוקנות אין בהן טעם ואביי אמר א יש בקנוקנות טעם אפ"ה גיד אמר רחמנא ולא קנוקנות ומעולא אין ראי' כמ"ש והשתא לא קשה לימא מר הלכה כמר דאי מהתם ה"א אף למ"ד יש בהן טעם אפ"ה גופו של גיד נמי אסור דקרא סתמא כתיב קמ"ל רב דלא אסרה תורה כו'. הפי' השלישי הוא פי' התוס' כאן דרב יעמיד פלוגתא בקנוקנות אי יש בהן טעם אבל בגיד סובר דכ"ע אין בו טעם ופוסק כמ"ד דיש בהן טעם דאי לאו אין לחלק בין גיד ובין קנוקנות ועולא סובר דכ"ע קנוקנות מותר וכאביי דגיד אמר רחמנא ולא קנוקנות ובגיד הוא דפליגי ופוסק כמ"ד אין בהן טעם כמ"ש תוס' ד"ה עולא מדאמר עץ הוא. ומדברי הרשב"א יש לפרש דעולא סובר כמ"ד יש בהן טעם והא דאמר עץ הוא לדברי רב אמר כן יע"ש והיינו אפילו היה בקנוקנות טעם ובגיד לאו אפ"ה גיד אסרה תורה ולא קנוקנות והנה לפי' הא' הסכי' הרשב"א בחדושיו ותקשה א"כ הא דאמר לקמן צ"ט ב' ההיא דאתא לקמיה דר' חנינא ואהדריה ר"י בר זבינא היכי מיירי אי בגיד עצמו לכ"ע אין בו טעם ואי קנוקנות לכ"ע יש בהן טעם ואסרי מדרבנן לכ"ע חוץ מר' יהודא דשרי להו עכ"ל לשיטתיה כתב כן דהוא סובר דקנוקנות אף לעולא דאינו אסור מ"ה מ"מ מדרבנן אסור והביא ראיה מבר פיולי לקמן דאחד חות ביה טפי ובב"ר הני פקוקלתא אסירי ועי' ב"י סי' ס"ד וכן הביא משאלתות יע"ש אבל לשיטת התו' כאן שכתבו דעולא יעמיד כל הני פלוגתות בגיד עצמו ור"ל גם פלוגתא דר"מ ור"י בחטיטה הוא בגיד עצמו ולא בקנוקנות דאפילו איסור דרבנן ליכא וכמ"ש ד"ה כוותיה כו' משאלתות דכתב דאסירי מדרבנן משמע לעולא אף מדרבנן שרי וע"כ פלוגתא דר"מ ור' בגיד עצמו פליגי והיינו דשייך חטיטה בגיד עצמו מה שהוא חוץ לירך דאי מה שעל הירך לר"י כולו אסור מ"ה ואבאר לקמן הבר פיולי יע"ש וא"כ איכא למימר הא דאהדר ר' יהודא בר זבינא ואמר אימא ליה יש בגידין בנ"ט בקנוקנות מיירי ואיהו אמר דאין בנ"ט דלא אסרה תורה אלא גיד וקנקנות אפילו מדרבנן שרי וכעולא וכדכתיבנא וראיתי להריטב"א בחדושיו שכתב אהא דרב אמר לא אסרה תורה אלא קנוקנות שהפי' הנכון דתרווייהו סבירא להו כמ"ד אין בנ"ט ורב סבר מסתברא קנוקנות אסרה תורה כי למה יאסור הגיד דעץ הוא ועולא סובר עץ הוא והתורה חייבה עליו עכ"ל והוא פי' הד' בהך סוגיא שהוא ז"ל סובר דלקמן בגיד עצמו פליגי אבל קנוקנות לכ"ע יש בהן טעם ור' ישמעאל בנו של ריב"ב דאמר אין בגידין בנ"ט אפשר דסבר כרב דלא אסרה תורה אלא קנוקנות כו' אלא דקשיא דא"כ מה קאמר לקמן מתני' דלא כהאי תנא ואמאי דלמא מתני' בקנוקנות מיירי' דיש בהן טעם ומש"ה משערי' בבשר בלפת ואי דגיד סתמא תנן הא בתורה נמי כתוב סתמא גיד ואמרינן שזה שאסרה תורה ה"ה מתני' ואפשר דאביי דאמר כותיה דעולא מסתברא וא"כ הקנוקנות אין בכלל גיד וא"כ מתני' נמי משום גיד הוא דצריך ס' וע"כ מתני' דלא כו':

בתוס' ד"ה כותיה דעולא כו' ובשאלתות כו' משמע דעולא אפילו מדרבנן שרי לא ידענא היאך מוכח משאלתו' דלעולא מדרבנן שרי דלמא פרושי, קמפרש לה אף דאמר אביי כותיה דעולא מסתברא והכין הלכתא אפילו הכי לא תטעה לומר דמדרבנן שרי אלא מדרבנן מיהת אסור, ומלשון אסרינן ליכא למידק וכן משמע מחדושי רשב"א שכתב דעולא נמי מדרבנן אסור וכן כתב ר"י משבח"א משמע דלא פליג עליה וע"ל:

ודע דבב"ר שהביא הרשב"א וריטב"א ז"ל כתב האי פקוקלתא שרי וישראל קדושים נהגו איסור וכן בשאלתות שהביא רשב"א כ' מסתברא מדרבנן אסור וישראל קדושי' נהגו בו איסור כשמנו של גיד הרי מדכתי' כשמנו משמע ודאי דאין בו אלא מנהג קדושי' וכדמשמע בב"ר וא"כ קשיא הא דקתני בבריית' ג"ה מחטט אחריו ושמנו מותר ואוקימנא כר"מ ומותר היינו מ"ה וחטיט' נמי הוה מדרבנן ומותר הוה מ"ה והרשב"א ז"ל הקש' זה ותי' דחטיט' הוה מתקנת חכמים ושמנו לא הוה אלא ממנהג קדושים וכאן כתב דפקוקלת' הוא מנהג קדושי' והוא קנוקנות דהוא חטיטה דר"מ אלא ע"כ דחטיטה לאו בקנוקנות מיירי אלא בגיד עצמו או מה שהוא חוץ לירך או מה שמתפשט לשרשים קטני' ובההיא איסור' דרבנן אית ביה ובקנוקנות אפילו איסור דרבנן ליכא אלא מנהג קדושים הוא:

ולפ"ז הא דבש"ע סי' ס"ה ס"ח דשומן מדרבנן מהנהגת קדושים וקנוקנות מתקנת חכמים מפרש כפירש"י בב"ר בפ' וישלח לפקוקלתא היינו שומן הקנוקנות וכן פי' המתנות כהונה ועיין בית ישראל סי' ס"ה יע"ש היטב וא"כ שפיר אמר דחטיטה דר"מ היינו קנוקנות וכמו שאבאר בסוגיא דלקמן בבר פיולי דהוה מדרבנן ושומן קנוקנות מהנהגת הקדושים וזה מוכרח בברייתא דג"ה מחטט אחריו בכ"מ שהוא ושמנו מותר והיינו כמ"ש הרשב"א דחטיט' מדרבנן ושמנו ממנהג כו' ומיהו הרשב"א מפרש בחטיטת הגיד עצמו ובש"ע מפרש דאקנוקנות קאי וכדכתיבנא:

וברש"י בד"ה אסורין מדרבנן ואין חייבין כרת ה"ה מלקות ואיסור תורה אין בו אלא מדרבנן אבל הר"מ ז"ל בהל' מ"א פ"ז הי"ו כתב דאפשר מ"ה אסורין מריבויא דכל חלב וכל דם והוא כמו חצי שיעור דאסורין ואין לוקין עליהם יע"ש:

בתוס' ד"ה כותי' דר"א מסתברא וצריך ליתן טעם מ"ש זה מזה עכ"ל והרשב"א נתן טעם דחלב שבתוך הכליות נאסר אף דכתיב את החלב אשר עליהן דלא צריך לרבויא חלב שבתוך הכליו' כיון דכליות גופא קריבין למזבח ה"ה חלב שבתוכן ולכך איצטריך למכתב אף חלב שעליהן קרב ויש שם קצת גמגום בדבריו במ"ש חלב שבתוך הכסלי' אי איתא דאסור כיון דלא סלקא לגבוה כו' יע"ש:

תוכן העניינים

ראש יוסף על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה