ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים
דף פא:
משנה השוחט ונמצא' טריפ' לע"ז ופרת חטאת ושור הנסקל ם ועגלה ערופה ר"ש פוטר כו' כולהו איצטרכו דאי שוחט ונמצאת טריפה ה"א בהא פליגי רבנן עליה דעכ"פ שחיטה הוה לטהר מידי נבילה מש"ה הוה נמי שחיטה לענין או"ב משא"כ בשוחט לע"ז אף לריש לקיש דאמר ראשון לע"ז ושני לשלחנו אפ"ה ה"א דחכמים מודים דלא הוה שחיטה כלל דלא מהני מידי דמטמא ח"ע אף באוהל וטומאתה דאורייתא לחד דעה כמו שאבאר לקמן ואפ"ה סברי רבנן דהוה שחיטה וזה שכתב רש"י ד"ה הנוחר והמעקר דלא דמי לדלעיל דהתם שחיטה מעליא איכא וד"א גרם ליפסל ולא כתב דהתם עכ"פ מהני לטהר מידי נבילה וכאן לא מהני אלא דת"ע לא מהני ג"כ דטומאתה מ"ה לזה כתב ד"א גרס לפסול והשחיטה בעצמה נכונה היא משא"כ נוחר ומעקר דלא הוה שחיטה כלל ומודים רבנן ועיין פסחים דף ס"ג א' בפירש"י שם בשוחט לע"ז בשבת מאי תיקן יע"ש ולעיל דף יג ע"ב בתוספות ד"ה תקרובת. ומ"מ יש לראות בשוחט לע"ז תיקן מיהא להוציאה מידי אמ"ה לב"נ אף בעודה מפרכסת ונוחר ומעקר לא תיקן כלל בעודה מפרכסת אלא דלר"א בר יעקב פי' כן ולר"י אשמעינן טובא אף בשוחט שני לע"ז דל"ת חייבי מלקות ומיתות שוגגין פטורין כר"ל דאמר הכין קמ"ל ושור הנסקל אשמעינן משנגמר דינו אף שחטו אסור באכילה ובהנאה ועיין ב"ק מ"ח ופרת חטאת ועגלה ערופה אינה משנה כ"ש דאי תנא לה לא הוה קשיא למה תנא:
גמ' אמר ר"ל לא שנו אלא ראשון לע"ז אבל שני לע"ז לא דחייבי מיתות שוגגין פטורין ממלקות והא דפריך ליה ר' יוחנן זו אפילו תינוקת של בית רבן יודעין אותו אפשר לומר דחכמים היינו ר"מ ואשמעינן אף דסובר ר"מ לוקה ומשלם ואפ"ה מת ומלקות לית ליה ועי' בכתובות וברש"י כאן ועיין מ"ש לקמן מ"ז:
ואזדא לטעמייהו דכי אתא רב דימי כו' הנה בכתובות ל"ה א' פריך רבא מי איכא למ"ד חייבי מיתות שוגגין וממון דחייב כו' כ"פ מלקות וממון אפ"ה אפשר דאיתא נמי לפלוגתא דכאן דפליגי בתרתי במיתה ומלקות ומלקות וממון ולא הוה לטעמייהו דכ"ע מיתה וממון פטורים ומיתה ומלקות פליגי ר' יוחנן סובר דהא חייב בשוגג ור"ל סובר דילפינן ממיתה וממון מה התם לא חלקת בין שוגג למזיד לפוטרו ממון אף מיתה ומלקות פטור בשוגג והא דאמר לטעמיה הוא אליביה דרב דימי דאמר במיתה וממון נמי פליגי ור"ל קאמר שפיר דלר"י דחייב ה"ה מיתה ומלקות ור"ל מיתה ומלקות יליף ממיתה וממון דפטור ועיין תוס' ד"ה כיון דאלו כו' והר"מ ז"ל בפי"ב מהל' שחיטה פסק כר' יוחנן דחייבי מיתות שוגגין חייבין מלקות ופ' ח"י וי"ט מהל' סנהדרין כ' דלאו שניהן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו והיינו אף בלא אתרו ביה למיתה ובלאו אחר בהדי מיתה אי לא אתרו למיתה לוקה עליו ור"י ור"ל מוקי פלוגתא דר"י ור"ע במכ' ריש אלו הן הלוקין באתרו לקטלא דר"י סובר מיתה ומלקות עבדינן ור"ע סובר דפטור ותרוייהו כר"ע אלא דר"ל אף בשוגג פוטר דיליף מיתה ומלקות ממיתה וממון ור' יוחנן סובר דחייב בשוגג או יאמר דסברי כרבא התם באתרו לקטלא גם ר' ישמעאל מודה דפטור מן מלקות כ"פ בלא אמרו לקטלא וכ"ע התם סברי דלא כתנא דבי חזקיה דחייבי מיתות שוגגין וממון סבירא להו דחייב ממון אלא דפליגי בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אי לוקה אבל ר"ל ור"י סוברים כתנא דבי חזקיה שהוא עיקר שהיה שונה ברייתות עי' בתוס' כתובות ל"ה יע"ש היטב ופליגי חייבי מיתות שוגגין ומלקות אי חייב או לא מר יליף ממיתה וממון ומר לא יליף ממיתה וממון:
ודע דהא דאמר ר' יוחנן זו תינוקת של בית רבן יודעין אותו י"ל דאשמעינן ר"ל טובא דלא משכחת ליה אלא בשחט ראשון לע"ז דל"ת דאשכוחי משכחת לה בשחט שני לע"ז כגון דאמר בגמר זביחה עובדה רצוני לומר קודם גמר שחיטת רוב ב' סימנים דחייב ג"כ משום או"ב בתחלת שחיטה דכי אמרינן משום רשעה אחת אתה מחייבו ולא משום ב' רשעות שבאו שניהן בב"א ולא בזה אחר זה וזה מתבאר יפה בסוגיא דכתובות ל"א ב' בגונב חלבו של חבירו יע"ש וא"כ מתחלת שחיטה מיחייב מיד אאו"ב וחיוב סקילה לא בא עד גמר שחיטה אלא דר"ל לשיטתיה בפ"ב דף ל"א ב' דאינה לשחיטה אלא לבסוף והיכא דשחט מיעוט סימנין בחוץ לא מיחייב יע"ש וה"נ דכוותיה באו"ב קודם גמר שחיטה לא מיחייב ובסוף חיוב סקילה ומלקות באין כא' ופטור ור"י פליג התם ואמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אה"נ אלא דר"י רבותא אשמעינן אף בשחט בתחלת שחיטה לע"ז מיחייב פעמים כגון דאתרו ביה למלקות ולא לקטלא ופליגי אי חייבי מיתות שוגגין ומלקות חייבין ר"ל יליף ממיתה וממון מה התם לא חלקת אף באן לא חלקת ור"י לא יליף ומש"ה חייב לר"י בלא אתרו ביה:
בתוספות ד"ה פרה מטמא כו' ומיהו יש לומר דלא מהניא אלא דלא צריך הכשר מים ושרץ עכ"ל עי' במרובה ע"ז ד"ה פרה שם פירשו יותר דבפ' טבול יום ק"ה איכא פלוגתא ר"מ אומר שעיר המשתלח מטמא מחיים ט"א וחכמים אומרים אין מטמא ודכ"ע כר' ישמעאל דכל שסופו לטמא טומאה חמורה א"צ הכשר מים ושרץ לטמא טומאה קלה דהיינו אוכלין ומשקין אלא דבעינן ראוי לקבלת טומא' ושעיר המשתלח אין ראוי מחיים לקבלת טומאה הלכך לר"ש פרה אי לאו דהיה לה ש"ה לא היה מטמא טומאת אוכלין דבעינן ראוי לקבלת טומאה ממקום אחר כחכמים דפליגי על ר"מ ומהאי טעמא תניא בתוספתא ר"ש אומר פרים ושעירים הנשרפין אין מטמאין דאינן ראוין לקבלת טומאה ממקום אחר שלא היה ש"ה מעולם ועי' באורך בר"מ ז"ל הל' פרה אדומה פ"ה ה"ב וה"ו ובכ"מ שם ובפ"ג מהל' א"ה הלכה ג' ופ"ו הלכה ט"ו יע"ש ובמשנה י' פ"ה דזבים ובתי"ט יע"ש ובפ"ח דפרה בפי' הר"מ שם ובברכת הזבח בזבחים דף ק"ה ע"א יע"ש:
בא"ד וגרסינן מטמא ולא מיטמא דלענין טומאה חמורה עצמה אין נ"מ ומפי' הקונ' נמי משמע כו' עכ"ל רצונם לומר דודאי פרה אדומה עצמה אין צורך שתקבל טומאה ממקום אחר כיון דאיקרי אוכל הואיל והיה ש"ה ודאי כל שסופו לטמא טומאה חמורה א"צ הכשר מים והכשר שרץ וע"ז סיימו דגם רש"י מודה דל"ג מיטמא דאי דגרסינן כך וקושית רש"י כפשוטו למה לי קבלת טומאה ממקום אחר הא כל שסופו כו' ונהי שצריך לומר הואיל והיה ש"ה מ"מ למה למימר מיטמא דא"כ לא מתרץ רש"י כלום שחיפוהו בצק מ"מ בלא קבלת טומאה ממקום אחר הפרה בעצמה טמאה ולא נ"מ במה דמיקרי אוכל אלא לענין להצטרף עם פחות מכביצה בצק ומיהו זה היינו יכולין לישב דכיון דע"כ נגע במקום אחר מש"ה אמר כן אלא דלשון רש"י לא משמע כך ומה שהקשה רש"י למה לי קבלת טומא' לאו מקבלת טומאה ממש קשיא ליה אלא דל"ל הואיל והיתה ש"ה דראוי לקבלת טומאה וע"ז תי' דאי לא היה חשיב אוכל לא הוה מצטרף עם פחות מכביצה בצק להיות כביצה בחיפוהו כו' ולכך אמר הואיל והיתה ש"ה ולכך מצטרף בבצק זה: