אור ברסלב

ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים

דף לו.

דף לה:

גמרא תנא דבי ר' ישמעאל ודם חללים פרט לדם קילוח שאין מכשיר וכרבנן סובר ובמקיז דם דבהמתו איירי דדם חללים נמי שייך בבהמה לרש"י ומש"ה אין מכשיר דם קילוח אלא דם הנפש וסבירא לי' לתדר"י כריש לקיש בכריתות וכר"ש התם דם הנפש הוא מטיפה המשחרת ואילך וארבע מיני דמים יש בתחילה שותת ואח"כ מקלח ועדיין הבהמה חיה ולא הוה דם חללים ומטפה המשחרת ואילך הוה דם חללים ומכשיר ולאח"כ הוה דם התמצי' שאז הבהמה כבר מתה ועיין בחדושי הר"ן ז"ל בחמש שיטות יע"ש והא דאמר ר"ל מטפה המשחרת ואילך טפה המשחיר בכלל דהיא דם הנפש ואף דהתם בכריתות אמרו למעט טפה המשחיר לפי ה"א אבל באמ' דמסיק תנאי היא אף טפה המשחיר הוה דם הנפש והא דפי' לקמן ד"ה אינה לשחיטה אלא בסוף ודם מגפתו הוא אף דהוא כרבנן דדם שחיטה מכשיר מ"מ דם מגפתו דמכשיר לרבנן הוא דווקא דם המשחיר שנעשה בו חלל ודם שחיטה כל דם מכשיר חוץ דם שיוצא לאחר יציאת הנפש וכבר יש מקום עיון בהאי דכריתות ואין כאן מקומו להאריך:

ובתו' ד"ה ודם חללים ישתה עיין בכריתות כ"ב א' ד"ה דם חללים שכתבו דבפ' השוחט פירש"י דם חללים פרט קילוח שהוא לאחר שנעשה חלל יע"ש וכאן לא משמע כן מפירש"י אלא דם קילוח שקודם דם הנפש ואפשר שאין זה פירש"י שלפנינו ופי' אחר:

בא"ד ובדם שחיטה הוא איפכא עיין במהרש"א ועיין בהל' ט"א פ"י ובפ"ז ממס' מכשירי' ובפי' הר"מ ז"ל בהא דם מגפתה של אשה טמא ובפ"א מהל' משכב ומושב ואין להאריך:

גמרא הכל מודים היכא דאיתא לדם מתחלה ועד סוף דמכשיר עכ"ל והיינו אף למ"ד אין לשחיטה אלא בסוף והקשה הר"ן ז"ל בחמש שיטות דהא לעיל דף כ"ט ע"ב אמר לפלוג בהכשירה דפרה ששחטה בתרי סודרין למ"ד אין לשחיטה אלא בסוף סודר ראשון טהור אף שנגמר השחיטה בכשרות לא אמרינן איגלאי מלתא למפרע ותי' דשאני הכא דקרא הקישן לכל דם שחיטה ודווקא כי אית' לבסוף אבל ליתא לא יע"ש:

ע"ש רב אשי אמר תולין לעולם משמע רב אשי פליג אוקמת' דלר"ח וודאי אינה לשחיטה אלא בסוף דליתא דא"כ לא שייך לומר תולין דלעולם משמע אלא ספוקי מספקא ליה ומש"ה כי נתקנח תולין לא אוכלין ולא שורפין והר"מ ז"ל בפ"י מהל' ט"א ה"ג הדם המנוי בז' משקין הוא דם שחיט' השותת ולא דם קלוח שעדיין חיים הם נתז הדם על אוכלין ונתקנח בין סימן לסימן הרי ספק ותולין עכ"ל מ"ש דם קילוח אין מכשיר שעדיין חיים הן לכאור' יראה כפירש"י בכאן לא כפי' התו' ד"ה ודם חללים ישתה ואין כאן מקומו ואי"ה במס' פסחים אבאר כל הצורך ואמנם מ"ש נתקנח בין סימן לסימן הרי הדבר ספק והא בגמרא מוקי לה דר"ח ספוקי מספקא ליה אי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף או לאו והוא ז"ל בפי"א מהל' פסולי מוקדשין הלכה י"ח כתב שחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרן בפנים כו' שישנן לשחיטה מתחלה ועד סוף וכן כתב הכ"מ שם דהלכה כר' יוחנן לגבי ריש לקיש ועיין בהל' ק"פ פ"ב ה"ה יע"ש וא"כ למה פסק כאן דהוה ספק והאי אי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אין כאן מקום לחול הספק אלא בודאי מכשיר אף שיש לומר דהא דכ' הר"מ שחט מיעוט סימנים בחוץ פסולים היינו מספיקא ומש"ה לא כתב חייב כלישנא דגמרא דספיקא הוא דהוה וכאן ג"כ הדבר ספק חדא שסיים דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף משמע דפשיטא ליה כך ועוד דהא בהל' ק"פ לא משמע כך להמעיין שם היטב וא"כ דבריו קשים להולמם וע' בה"ש פ"ד הי"ג ובלח"מ שם וע' מש"ל כ"ט ב' על דברי מהרש"ל ביש"ש סימן בהא דשחט בתרי סודרים יעוין שם:

בתוספות ד"ה צריד של מנחות וא"ת ויצטרף הכלי כו' וי"ל דלא נתן שמן במנח' כשהסולת בביסה וה"ה דמצי למבעי בשר קודש כו' עכ"ל הוקשה להם כמו דמהני צירוף הכלי לענין טומאה ה"ה לענין הכשר דהא מקרא דרשינן כף אחת כל מה שבכף אחת לענין טומאת הוא הדין לענין הכשר והנה צירוף אמרינן דלא הוה מן התורה אלא מדרבנן כדמסיק בפסחי' י"ט אלמא קסבר צירוף דרבנן כו' וכן פסק הר"מ ז"ל בהל' אה"ט פי"ב ה"ז דכל המעלות אלו מדבריה' וא"כ לפי מה דמסיק לקמן ע"ב דריש לקיש מ"ה בעי לה ומדרבנן ודאי דמהני חיבת הקודש א"כ שפיר איכא לאוקמי' בהיה שמן בכלי ורב יוסף דהיה סובר דאיבעיא דר"ל מדרבנן לא דקדק בלשון צריד דאמר ריש לקיש דמשמע מקצתה לחה ומקצתה יבשה והיה סובר דאיבעיא בלא נתן שמן דהסולת בביסה עדיין ורש"י פי' לפי האמת דאיבעי' מ"ה ושפיר יש ליישב לצריד של מנחות דמיירי דנתן שמן ומן התורה מיבעי' הוה כו':

ועם זה יתישב הא דכתב הר"ם ז"ל בהל' אה"ט פ"ח ה"ג הצריד הרי הוא כראשון לטומאה ומונין בו ראשון ושני ובפי"ג הי"ד כתב שהדבר ספק אי מונין בחיבת הקודש ראשון ושני וכבר הוקשה להכ"מ שם והיה נראה לומר דהר"מ סובר דהדבר ספק אף מדרבנן אי מונין בו א' וב' וכמו שאבאר לקמן ע"ב אלא דבצריד דהוא לח קצת וכבר נתן השמן והכלי מצרף לקודש והוכשר כולו ולכן ודאי מדרבנן מונין בו ראשון ושני ולכן כתב הצריד מונין בו א' וב' לא מטעם חיבת הקודש אלא מטעם צירוף כמ"ש אבל בפי"ב מהל' אלו דמיירי מחמת חיבת הקודש סיים שפיר דהדבר ספק אי מונין בו ראשון ושני דסובר דאיבעי' קאי אף מדרבנן וכסברת הר"א בהשגות בפ"ג מהל' אה"ט יע"ש אלא דלא יתיישב לשון צריד בדברי ר"ל אם נאמר דצריד משמע קצת לחה וקצת יבשה. אלא דמצינו לומר דאיבעיא דר"ל בין מן התורה ובין מדרבנן ומש"ה כתב אוכלין שלא הוכשרו ספק מיהא הוה מדרבנן וצריד של מנחות מטעם צירוף ואצ"ל דמדרבנן מפשט פשיטא ליה ומש"ה בפי"ב מה' אה"ט דהדבר ספק ובעיא דר"ל א"ש אף בצריד אי הוה מ"ה או לא ומ"ש נקיט צריד ולא נקיט בשר קודש דלא אתי למטעי ולומר דוקא מדרבנן הוא דמיבעיא ליה ולא מ"ה להכי נקיט צריד וע"כ מ"ה מספק' ליה וכמ"ש כ"א:

בא"ד והוה מצי למיבעי בשר קודש דדם קדשים אין מכשיר ודוחק לומר דר"ל כר"ש סובר דהוכשרו בשחיט' ועוד דר"ש מדרבנן הוא דהוכשרו ובעיא דר"ל הוא מ"ה ומיהו לזה י"ל דמיבעי' ליה בין מ"ה אי מונין ובין מדרבנן אי אין מונין:

תוכן העניינים

ראש יוסף על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה