ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים
דף לג.
גמרא אמר רב אחא בר יעקב ש"מ מזמנין ישראל על בני מעיים ואין מזמנין כותי עב"מ עכ"ל הת"ח בפ"ק כ' ע"ב כתב בהא דמביא הטור בסימן כ"ז מה דהוה נבילה ומה דהוה טריפה דנ"מ בזמן הזה להאכיל בני מעיים לב"נ דבטריפה שרי ובנבילה דלא מהני הך שחיטה מידי אסור להאכיל לב"נ הבני מעיים והפר"ח בסימן כ"ז השיבו דלא קי"ל כר"ל ועיין בתבואת שור שם. ואני אימר דמ"מ נ"מ דנהי דריאה ובני מעיין לאו כמנחין בדיקולא דמיא מ"מ הסי' השחוט עצמו כמאן דמנח בדיקולא דמיא לאחר שנשחט רוב הקנה או הוושט ותדע שהרי בסי' כ"ו כתב הטור אם ניקב הסימן נגד מה ששחט כבר טריפה וכתבו אחרוני' דוקא קודם שחיטת הרוב אבל לאחר שחיטת הרוב כשר וכן הוא ביש"ש סימן י"ז יע"ש ועיין בתב"ש סימן כ"ו ס"ק ב' דנהי דריאה לאו כמאן דמנחא בדיקולא דמיא ויש בה חיות דינקי משאר אברים הקנה עצמו אין בו חיות כלל א"כ אכתי נ"מ בין מה דהוה נבילה ובין טריפה ליתן הסימן עצמו לנכרי דבטריפה כיון דמהני בישראל לטהורי מידי נבילה מהני לב"נ ובנבילה לא ולפי זה בבהמה שאירע לה פסול בשחיטה אסור ליתן לב"נ הסימנין עצמן שהן הוושט והקנה דנהי דריאה לאו כמאן דמנחא דמי דיש לה חיות משאר אברים וא"כ מה שמוכרין מנבילה הבני מעים אפשר דסמכו על פר"ח דלא קיי"ל כר"ל אלא כר"ז ואף לקולא קיימא לן כר"ז מ"מ הסי' עצמו ודאי דמאן דמנחא בדיקולא דמיא וב"נ אוכל אותו והוה אמ"ה וגם הפר"ח יודה לזה עיין סימן כ"ו ס"ק א' דאם נשחט רוב הסימן אף מה שניקב נגדו אף בבהמה בסימן א' כשר ובחדושינו לי"ד סימן כ"ו וכ"ז אבאר בזה:
ע"ש נכרים דבנחירה תליא מלתא כו' לא מצינו בשום מקום דבן נח מצווה על הנחירה דאי הוה מצווה על כך נחירתן זו היא שחיטתן אלא דבמיתה הותר להם אבל בתוס' לקמן צ"א ע"א ד"ה כמאן דאמר כתבו שם דבן נח מצווה על הנחירה ויש לעיין ובחדושינו לקמן בפ' גיד הנשה אבאר בזה:
ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה עיין בהעור ורוטב קכ"א ד"ה יפה יפה שכתב רש"י יותר מבשר אחר מפני שכשחותכו נבלע בו הדם בשעת צאת נפשה יותר מבשר אחר יע"ש ועיין בשמלה חדשה סי' כ"ז סעיף א' שכתב ומולחו יפה יפה יותר מבשר אחר וציין רש"י בפ' העור ורוטב ואף דבפ' כ"ה קי"ג א' אמר נמי אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו עד שמולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה סובר רש"י דהכא צריך יותר דאל"כ למה מזכיר מליחה כאן דמהיכא תיתי לומר דלא בעי מליחה דסובר לקדירה מיירי וא"כ לא עדיף מבשר אחר אלא דצריך מליחה יותר מש"ה הזכיר מולחו כו' ובשאר בשר אפשר סובר רש"י דבמליחה מצד א' די או דכאן צריך הרבה מלח כבנין ועיין י"ד סימן ס"ט מדיני מליחה ורש"י לשיטתי' דסובר צלי ג"כ צריך מליח' עיין בר"פ כיצד צולין ובחדושינו לקמן בפכ"ה יע"ש. אמנם לי נראה ממ"ש רש"י כאן ומדיחו יפה יפה מפני שעדיין הדם נבהל לצאת ולא יצא עדיין יראה דהאי מדיחו הדחה ראשונה קאמר ולא קפיד על סידרא וכאילו אמר מדיחו יפה ומולחה יפה דאי הדחה אחרונ' קאמר א"כ מאי קאמר דלא יצא הדם הא בשהה שיעור מליח' ויצא כל הדם או בצלי דאין צריך שהי' אלא מיד צולהו והדם יוצא או על ידי מליח' או על ידי צליי' ולאיזה צורך הוצרך בכאן להזכיר הדחה ויפה יפה יותר משאר בשר ואף שיש לפרש בתרי גווני מ"מ נראה יותר דקאי אהדח' ראשונה דאילו בשאר בשר בחללי בי טבחי סגי כמ"ש בפכ"ה קי"ג ע"א ואילו הכי בעינן הדחה יפה יפה בהדחה ראשונ' דהדח' הוא כדי לרכך הבשר שע"י כן נתעורר הדם לצאת בנקל וכאן שעדיין דם מרובה שחתך קודם צאת נפשה מש"ה בעינן יפה יפה בהדחה ראשונה. והתם בפכ"ה קי"ג לא הוזכר יפה יפה אלא בהדחה אחרונה ועיין בי"ד סי' ס"ט ולזה כתב כאן דהדחה ראשונה נמי בעינן יפה יפה וכן יש לפרש ההיא בעור ורוטב דאהדחה קאי ולא אמליחה:
ברש"י בד"ה מדר"ל כו' אין מזמנין על בני מעיים משום ריאה עכ"ל כ' מהר"מ מלובלין אמאי לא דקין בשחט הוושט דהוה כמאן דמנחא בדיקולא דמיין יע"ש ודוחק לומר משום ריאה הוא דנקיט ש"מ מדר"ל דאילו לאחר שחיטת ב' סימנין גם ר"ז מודה דהוה כמאן דמנחא בדיקולא דמיא כמ"ש הרשב"א בתה"א דף ל' ע"ג ועיין בתב"ש סי' כ"ז סק"ה א"כ כ"ע מודים בהא דאין מזמנין אלא משום ריאה נקיט לה דדרך הקנה לשחוט תחלה אלא שמלבד זה אינו דבלא"ה א"א לפרש כן דא"כ הכי הוה ליה לומר משום ריאה נקיט לה ולא משום ריאה דמשמע דעיקר האיסור משום ריאה וז"א דה"ה בדקין וראיתי להבכור שור בחדושיו שכתב משום דבהעור ורוטב פליגי חזקיה ור' יוחנן דלחזק' אף בהמה טמאה שחט בה שנים הרי היא כמתה ואין בה איסור אמ"ה לב"נ וא"כ שרי הדקין ג"כ ואף דהלכה כר' יוחנן היינו דמייתי שם סייעתא מהאי בריי' ורב אחא בר יעקב לא ידע מהאי בריי' ולדי' הל' כחזקיה דרבי' דר"י הוה ועוד דהתוס' דף פ"ד ד"ה דבעינן כתבו דבשחיטה ששחט כראוי הוא כמתה ממש ודוקא ריאה דשחט הקנה תחלה דהוה כמאן דמנחא בדיקולא דמיא עכ"ל ואני תמה עליו לתי' ראשון א"כ מאי פריך מברייתא דתניא א' נכרי וא' ישראל מותרין בו דמיירי ששחט ב' סימנין ומש"ה מותר דמתה הוה כחזקיה דאמר הכין בעור ורוטב קכ"א ע"ב משא"כ בריאה דעדיין לא שחט הוושט והוה כאלו הוציאה הריאה קודם שחיטת סי' השני והיה צריך להביא רישא דברייתא דתניא בהמה טמאה בשר הפורש מן מפרכסת אסור לב"נ דהיינו דלא כחזקיה ועדיין חיה הוה ואפ"ה בטהורה שרי דליכא מידי דאסור לב"נ ולישראל שרי דלא כר"א ב"י וכאן לא הביא אלא סיפא דברייתא דלא מוכח מיני' מידי וכדכתיבנא ומכ"ש לפי תי' שני שלו דבשחיטה כשירה הוה כמתה ממש לכל מילי ודוקא ישראל בטמאה וגוי בטהורה הוא דמפרכסת הרי הוא כחי' לכל דבריה א"כ לא מקשה כלום מהא ברייתא אף לפי האמת דהתם בטהורה שחט בה רוב שנים דהוה כמתה מש"ה שרי לב"נ משא"כ בריאה דהוה כאילו הוציאה קודם שחיטת הוושט דבישראל מותר כמו עוף דדי בסימן א וכמ"ש לעיל משא"כ לבן נח דאסור ומה פריך ועיין במהר"מ מלובלין ל מה שכתב כאן בגמרא:
ובד"ה הרוצה לאכול משום דמעלי כדאמר לקמן הרוצה שיבריא עכ"ל לכאור' דלא תקשי כיון שלא הזכיר שיבריא לאיזה צורך הזכיר מליחה בשלמא לקמן אשמעי' דהרפואה הוא שימלח דוקא ולכן פי' דכאן נמי שיבריא הוא ועיין ביש"ש סי' י"ח דאיירי לצלי ומשום שיבריא טוב למלוח יע"ש ז"א דרש"י סובר דכל צלי בעי מליחה ורש"י לפרש בא לאיזה צורך רוצה לאכול מחותך קודם שתצא נפשה דהא צריך להמתין עד שתצא נפשה ופי' שיבריא וזה ג"כ אינו דבתוך כך יצלה:
ובד"ה ומדיחו יפה שעדיין הדם נבהל לצאת ולא יצא עיין בתב"ש סי' כ"ו ס"א:
ובתו' ד"ה ומולחו יפה יפה דחללי בי טבחי א"נ בביה"ש ולא הוצרך להזכיר ולקדירה א"נ לצלי עכ"ל ר"ל דבפכ"ה קי"ג א' אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו עד שמולחו יפה ומדיחו ופריך והתניא מדיחו ל"ק הא דחללי בי טבחי ורגילין היו בכך יע"ש ומ"ה גם כאן לא הזכיר הדחה ראשונה וא"נ כיון דביה"ש פשיטא שצריך הדחה מפני דם בעין והא דמזכיר התם הדחה ראשונה אף באין דם בעין לרכך הבשר ומ"ש לקדירה ואשמעינן מולחו יפה יותר משאר בשר כמ"ש התב"ש סימן כ"ו ס"א א"נ לצלי איירי ובחדושי הרשב"א כתב וזה לשונו ולצלי איירי דאי לקדירה מאי קאמר וממתין עד שתצא נפשה הא בשיעור שהי' של מליח ודאי שתצא נפשה ואי משום הא יש לומר דלצלי לא בעינן מליחה דהוה דם אברים שלא פי' וממקום למקום לא איכפת לן ומולחו לקדירה וממתין קאי ארוצה לאכול חי או צלי ולא קאי אמולחו יפה יפה ובי"ד סי' ס"ט אבאר:
ובד"ה א' נכרי וא' ישראל מותרין בו משמע דטעמא דליכ' מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור עכ"ל דאין לומר דשחט בה שנים הוה כמתה דהא איתותב חזקיה מרישא דברייתא ועוד דא"כ לאי הוה מקשה כלום לר"א ב"י וכמ"ש לעקר:
בא"ד וא"ת דבפג"ה פליגי אי אמ"ה נוהג בטמאין וי"ל דמ"מ אמ"ה דידהו אסור משום דבעי שחיטה אע"ג דכותי אסור במשהו בשר מ"מ הא חצי שיעור אסור מ"ה עכ"ל מה שכתבו דבן נח מוזהר על הטמאין כטהורין משום דבן נח כתיב סתמא ומשמע בין טהורה או טמאה ושאר חיה ועוף ומהרש"א ז"ל הקשה דאימא אח"כ דנתנה תורה ע"כ בב"נ נמי שרי בטהורין יעוין שם משום דליכא מידי דלישראל שרי ולבן נא אסור כו' ומה שכתבו דטעון שחיטה היינו עשה דוזבחת ואכלת עיין בשבועות כ"ד ד"ה האוכל נבי' בד"ה ומ"ש אע"ג דכותי אסור במשהו בשר גידים ועצמות כו' לכאורה שהוקשה להם מ"מ בעופות וחיות הטהורים דלישראל אסור משום דבעיא שחיטה ואין אסור אלא בכזית ולב"נ משום אמ"ה ואסור אף במשהו בשר עם גידים ועצמות ולזה תי' דמ"מ חצי שיעור אסור מ"ה וז"א דודאי אף לישראל אסור בכ"ש מעשה דוזבחת ואף לר"ל דחצי שיעור מותר מ"ה מ"מ עשה דוזבחת ואף בכ"ש מודה עליה דנהי דכתיב וזבחת ואכלת הא אכיל' רשות הוא וממילא דכי אזהר רחמנא בכ"ש נמי אזהר ועיין בתו' שבועות כ"ד ד"ה האוכל דכתבו דאין איסור אמ"ה יכול לחול על איסור וזבחת משמע כמ"ש דאל"כ משכחת ליה בחצי שיעור דחל עליו איסור אמ"ה יע"ש אבל נראה ודאי דהתו' קאי אהא דב"נ מוזהר על הטמאין כטהורין וקשיא להו שפיר דלישראל אין איסור אלא בכזית וחצי שיעור מותר מ"ה לר"ל א"כ בטמאים אין איסור לישראל בחצי שיעור בטמאין גם עשה דוזבחת לא קאי אטמאים כ"א אטהורים ובטמאין אין מוזהר כ"א אטומאה ואילו לב"נ מיחייב במשהו בשר גידים ועצמות ולזה כתבו דאה"נ דלר"ל לית ליה מי איכא מידי דיש דבר שאסור לב"נ ולישראל שרי כהאי גונא דכתיבנא:
ודע דמדברי התו' נראה בודאי דאף לב"נ כל היכא דכתיב אכילה הוא דוקא בכזית דאל"כ מאי כתבו ואע"ג דב"נ אסור במשהו בשר גידים ועצמות ול"ל הכי תיפוק ליה דב"נ מוזהר בכ"ש אלא ודאי דאכילה הוה כזית גם לדידי' ואמ"ה אכילה כתיב ביה כדמסיק בג"ה ק"ב א' וזה דלא כשיטת הר"מ ז"ל בהלכות מלכים פ"ט ה"י שכתב דב"נ מצווה על אמ"ה ובשר מן החי וחייב בכ"ש שלא נתנו השיעורים הללו אלא לישראל ולא לבן נח יע"ש א"נ סובר דב"נ בכ"ש מיחייב נמצינו למדין לשי' התוס' ב"נ אינו מוזהר אלא בכזית דאכילה בכזית וכ"ש אין בו איסור כלל דלדידן אית ריבוי' דכל חלב לרבות חצי שיעור ולא לב"נ ולהר"מ ז"ל ב"נ מיחייב אף בכ"ש דסתם אכילה הוה בכ"ש ולדידן אית לן הלכתא דאינו חייב כ"א בכזית ולב"נ אוקמיה אפשטי' דבכ"ש מיחייב ועיין במשנה למלך מהלכות חמץ ומצה ה"ז פ"א מה שהאריך שם בדברי רא"מ בפי' הסמ"ג בלא יאכל חמץ לר"י אכילה בכל שהוא והלכתא לעונש דווקא כזית יע"ש ולתו' סתם אכילה בכזית דוקא ועי' ביומא לענין חצי שיעור יע"ש היטב:
כתב הר"מ ז"ל פ"ט מהל' מלכים הי"ג וי"ג החותך בשר מן המפרכסת לישראל שרי ולב"נ אסור וכבר תמה הכ"מ והלח"מ שם והרשב"א בחדושיו כתב ג"כ דלא כר"מ שהרי אמר תניא דלא כרב אחא ב"י. והנה מה דאמר תניא דלא כר"א ב"י ולא איתותב מיניה י"ל דלריש לקיש דאמר חצי שיעור מותר מ"ה ע"כ פליגי תנאי אי אמרינן מי איכא או לאו דלר"מ וחכמים בדף ק"ב דאמ"ה אין נוהג אלא בטהורים בלבד ע"כ דאמ"ה במשהו בשר לב"נ אסור מ"ה ולישראל מותר מ"ה וברייתא דתניא א' גוי וישראל מותרין דליכא מידי ע"כ סוברת דאמ"ה נוהג אף בטמאין כר' יהודא התם והסברא החיצונה דליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי יאסור כו' וע"כ תנאי פליגי בהך סברא ור"א ב"י אפשר דסובר כר"ל ולא קשיא מברייתא לדידיה דאיהו סובר כחכמים דג"ה דאמ"ה אין נוהג אלא בטהורין וע"כ איכא מידי דלישראל שרי ומה שאמר תניא דלא כראב"י הוא לדידן דפסקינן כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מ"ה וא"כ אין ראיה לומר דאין הלכה כהך ברייתא דא' נכרי. ומיהו לר"מ ז"ל לא יועיל זה דהא איהו פסק כר"י ואמאי דחה ברייתא זאת מהלכה. הן אמת לשיטת הר"מ י"ל דכל השיעורין הללו לא נאמרו אלא לישראל ולא לב"נ א"כ לריש לקיש ברייתא דא' גוי וא' ישראל מותרין דלא כמאן דאף לר' יהודא דסובר אמ"ה נוהג בטמאין מ"מ לישראל חצי שיעור ולבן נח מיחייב מיתה בכ"ש וא"כ ע"כ איכא מידי והאי ברייתא דלאו דסמכא הוא אלא שיש לומר הא דכתב הר"מ כל השיעורין לא נאמרו לב"נ הוא לר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מ"ה וסתם אכילה בכ"ש והלכתא לעונש דאין חייב אלא בכזית ומש"ה בב"נ דלית הלכתא כדקאי קאי משא"כ לריש לקיש דסובר חצי שיעור מותר מן התו' אכילה בכזית משמע וה"ה ב"נ או אכילה כ"ש והלכתא אפקי' לומר דאין אסור אלא בכזית עיין במ"ל פ"א מהלכות חמץ ומצה מ"מ משנתנה תורה גם ב"נ אין נהרג אלא בכזית דליכא מידי דלישראל, שרי וזה ברור ואיך שי' קשיא:
הן אמת שהתוס' הניחו כאן בתימא הא דמשמע דליכא מידי דלישראל שרי ולכותי אסור ובסנהדרין נ"ח משמע היכא דאיכא טעמא לא שייך מי איכא מידי והיינו טעמא דאמר ר"פ ולא אמינא ליה דהא טעמא אמר וכמ"ש הרשב"א בחדושיו דהיכא דאיכא טעמא לא שייך לאקשויי מי איכא מידי יע"ש ועיין בלח"מ בפ"ט מהלכות מלכים הי"ג וליישב זה נראה לומר דביפת תואר איכא פלוגתא בירושלמי בפ"ק דקדושין והביאו התו' בקדושין כ"ב ע"א ד"ה שלא ילחצנה במלחמה לרב ביאה ראשונה במלחמה ושני' לאחר כל המעשי' ולשמואל אף ביאה ראשונה לאחר כל המעשים וי"ג רב ור' יוחנן ועיין בהלכות מלכים פ"ח ה"ב בכ"מ ובלח"מ ועיין ברא"ם פ' כי תצא וא"כ למ"ד ביאה ראשונה נמי לאחר כל המעשים דהיינו שנתגיירה מרצונה הטוב כמו שנראה מדברי הר"מ ז"ל בפ"ח מהלכות מלכים הלכה ז' ומה שאמר בגמרא לא דברה תורה אלא נגד היצה"ר יש לתרץ בכמה גווני א"כ לא קשיא מידי מיפת תואר דהקושיא היא מאשת ואף אשת איש דלישראל שרי ולגוי אסור והא הר"מ פסק בפ"ט ה"ח מהלכות אלו דאף בב"נ שייך גירושין או הוא מגרשה או היא מגרשתו ומשתלך מביתו הוה בגרושין גמורין ולא הוה אשתו יע"ש ועיין בירושלמי פ"ק דקדושין ובבראשית רבה פרשה ח"י סימן י"ט וכיון שכן אין קושיא מי איכא מידי דכיון שנתגיירה מרצונה הטוב הוה גירושין גמורין ואף לב"נ כה"ג שרי וליכא מי איכא מידי וסוגיא דסנהדרין סוברת דביאה ראשונה במלחמה נמי שריא וא קשיא שפיר מי איכא מידי או דלב"נ לא מהני גירושין כלל ומשני היכא דאיכא טעמא לא שייך מי איכא מידי כו' ועל קושית גזל דפריך והרי פחות משוה פרוטה לישראל כו' י"ל נמי התם טעמא רבה איכא דלבני נח הוי גזל ולישראל לא מיקרי גזל או כמ"ש הר"מ ז"ל בפ"א מה' גזילה ואבדה הלכה ב' דאסור לגזול ד"ת אף כ"ש ואף לישראל וע' בלח"מ שם והא. דפריך והרי גזל היינו לתי' דכובש שכר שכיר אבל לר"פ אה"נ דלא קשיא מגזל דלישראל איסור' מיהו איכא ושוב אין חידוש מה שב"נ נהרג עליו וא"כ הא ברייתא דתניא א' גוי וא' ישראל מותרין בו כו' סוברת דשאני יפת תואר דלא הותר לבא עלי' אלא לאחר שנתגיירה ולא הוה א"א משא"כ הר"מ דפסק דביאה ראשונה אף במלחמה שרי א"כ ע"כ היכא דאיכא טעמא לא שייך מי איכא מידי א"כ פסק שפיר דמפרכסת לגוי אסור דאיכא טעמא דישראל בשחיטה תליא מלתא וכל היכא דאיכא טעמא לא שייך מי איכא מידי ומברייתא לא קשיא וכדכתיבנא ודע דלפי מ"ש התוס' דלר"ל אה"נ דסובר דאיכא מידי דלישראל שרי ולכותי אסור א"כ יקשה מנלן דכל מצוה שנאמרה לב"נ ולא נישני' בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ ופריך סנהדרין נ"ט אימא לב"נ ולא לישראל ומשני ליכא מידי דלב"נ אסור ולישראל שריא ולר"ל תקשה זאת וי"ל דע"כ לא אמרינן הכי אלא לר"מ ולחכמים דפג"ה דף ק"ב משא"כ לר"י דאמר התם דנוהג אף בטמאין לדידיה אה"נ דליכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור ואנו אין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דר' יהודא שנאמרה ולא נשנית כדמסיק בסנהדרין נ"ט ע"א ולדידי' ליכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור והאי ברייתא דא' נכרי וא' ישראל כר' יהודא אתיא ולרבנן ליכא מידי דנאמרה לב"נ ולא בסיני ולהר"מ דכל השיעורין לישראל כתבנו שזה לר' יוחנן ולא לר"ל:
עוד יש להסתפק לפי מה דפסקינן דלא כר"מ והחותך בשר מן מפרכסת לגוי שרי מ"מ בבן פקועה שניתר בשחיטת אמו ואין טעון שחיטה אי תלש ממנו אבר בעודו חי אי שרי ליתן לב"נ מי אמרי' דליכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור או דלמא שאני הכא דאיכא טעמא רבה שהרי הוא חי לגמרי ובישראל התיר הכתוב מכל בבהמה תאכלו ולא לב"נ ולא דמי לשחט בה שנים וחתך בשר מן מפרכסת דאמרינן כיון דמהני האי שחיטה לישראל דהוה כמתה ה"ה לב"נ משא"כ בבן פקועה דאיכא טעמא רבה לא אמרי' מי איכא מידי דומיא דגזל שכתבנו לעיל וקצת ראיה מפסחים כ"ב ב' דפריך והרי אמ"ה ותניא מנין של יושיט כוס יין לנזיר ואמ"ה לב"נ כו' ומאי קושיא דלמא מיירי בבן פקועה אלא משמע אף כה"ג שרי לב"נ ואין נראה אלא כמ"ש ועיין בחדושי ח"א בפתיחה מ"ש שם. ולענין אי הוה ספיקא אי כמאן דמנחא בדיקולא דמיא או ודאי לאו כמאן דמנחא בדיקולא דמיא הנה מדברי הר"מ ז"ל בפ"ז מה"ש נראה ודאי דלאו כמאן דמנחא בדיקולא דמיא דאל"כ הוה להשמיענו דאין מזמנין כותי על במ"ע לשיטתי' בהלכו' מלכים והכא לחומרא והכא לחומרא ש"מ דמפשט פשיטא לי' דוודאי לאו כמנחא דמיא ומותר ליתן לעכו"ם בני מעיים ואף נתנבלה בשחיטה ועיין בי"ד ושם אבאר בעזה"י ועיין בפ"ח ותב"ש סימן כ"ו ועיין מ"ש לעיל לענין הסימן עצמו יע"ש:
שם במשנה השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם כשירים ונאכלין בידים מסואבות עיקרה דהא מתני' משו' רישא נקיט לה בהאי מסכת' דכשירים ואגב אשמעינן פלוגתא דר"ש ורבנן אי הוכשרו בשחיטה אי לאו ומדברי הטור וש"ע סימן כ"ח משמע דאשמעינן אף דלא קיים מצות כסוי כשרין והשמיט הטור בהמה וכן הרשב"א בחדושיו כ"כ אף דלא קיים מצות כיסוי כו' אבל הר"מ בפ"ט מהלכות מ"א הי"ג כתב השוחט בהמה חי' ועוף ולא יצא מהן דם כו' ולא אמרינן שמא מתים היו והדין עמו דאל כ בפרק כיסוי הדם הוה לי' למתני ששם עיקר דין כיסוי ולא הכא אלא דלא חיישינן שמא כו' ובתר הכי תנן השוחט המסוכנת דדמי להדדי. ולכאורה יאמר דנקיט חיה ועוף לומר אם יצא מהן דם אין נאכלין בידים מסואבות ולאשמעינן דדם חיה ועוף מכשירין וכמ"ש התו' ד"ה השוחט ובהמה אגב חיה נקיט:
ונאכלין בידים מסואבות עיין בפי' המשניות להר"מ ז"ל וכתב אין ענינו בכאן בקדשים דדם קדשים אין מכשיר מוסיף על היות הדם ענין הכרחי בקדשים יע"ש ר"ל דם קדשים אין מכשיר והוא הוכחה נוספת על ואי בקדשים כי לא יצא מהן אמאי כשירים והלא כל עצמו לדם צריך ולא אמר אי בקדשים חיה מי איכא או להכשירו בחיבת הקודש דכתב זה שלא יצויר זה כלל בקדשים בין אי יצא דם או לא יצא דם:
ובתו' ד"ה ונאכלין כו' לצלי איירי דלא בעי הדחה א"נ לקדירה והודחו במי פירות עכ"ל עיין בש"ך סי' ס"ט שכתב אף הדחה ראשונה סגי במי פירות מדכתבו א"נ לצלי איירי ועוד דא"כ הדרא קושיא לדוכתיה עכ"ל ר"ל מדכתבו לצלי איירי משמע דרוצה לצלות אח"כ דא"צ הדחה ראשונה דאל"כ הוה להו למימר בצלי איירי ועוד דא"כ תיקשי הוכשרו בהדחה ראשונה ודע שאף שכתבו התו' לעיל ד"ה מולחו דהחותך בשר קודם שתצא נפשה דצריך מליחה א לצלי והדחה התם לאו משום דיש הרבה דם שלא יצא אלא שנתעורר לצאת והוה כפירש ממקום למקום משא"כ השוחט ולא יצא מהן דם כלל אף שנבלע באיברים לא הוה פי' ממקום למקום וא"צ מליחה והדחה לצלי אח"כ ועיין בפר"ח סימן ס"ז יע"ש ובחדושינו שם אבאר ועיין סימן ס"ט מדיח במי פירו' הדחה אחרונה בט"ז וסימן ע"ג וע"ז יע"ש:
בפירש"י ד"ה הוכשרו בשחיטה מיגו דשויא הך שחיטה אוכלא להוציא מידי אמ"ה כו' משמע אף בשוחט ונמצא טריפה אפ"ה הוכשרו בשחיטה דמהני להוציא מידי אמ"ה ועיין לקמן ליה מ"ש בתו' ד"ה שחיטה יע"ש: